אמר לפניו 'רבש''ע תינח בזמן שבית המקדש קיים. בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם?' אמר לו 'כבר תקנתי להם סדר קרבנות. בזמן שקוראין בהן לפני - מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם:

כשדנים בענין יחסו של הרמב"ם לקרבנות, דנים בעיקר במשמעות דבריו במורה הנבוכים ח"ג פרק ל"ב, כמו גם מחלוקתו החריפה של הרמב"ן בויקרא א ט.
אבל כדי לקבל תמונה שלמה ברצוני להסב את תשומת לב המעיינים לדבריו בשני מקומות נוספים.

האחד דבריו בחתימת ספר עבודה ובחתימת ספר קרבנות. סוף הלכות מעילה וסוף הלכות תמורה, בהתאמה.
הדברים מדברים בעד עצמם ואין כאן מקומו להאריך.
רק אעיר, דבריו בסוף מעילה ש"כל הקרבנות כולם מכלל החוקים" - לענ"ד הרמב"ן חולק על זה, בפירושו לעבודת יום הכיפורים בפרשת אחרי מות (ויקרא טז י) כתב שדוקא פרה אדומה ושעיר המשתלח הם מכלל החוקים, אך לא שאר הקרבנות.

המקור השני בדברי הרמב"ם הוא בפירוש המשנה.
שנינו באבות א ב
שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה. הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד--על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים.
וכתב על זה הרמב"ם:
אמר כי בחכמה והיא התורה, ובמעלות המידותיות והם גבמילות חסדים, ובקיום מצוות התורה והם הקרבנות - התמדת תקינות העולם וסדירת מציאותו על האופן היותר שלם:

במסכת יומא פרק ה סוף משנה א
משניטל הארון, אבן הייתה שם מימות נביאים הראשונים, ושתיה הייתה נקראת; וגבוהה מן הארץ שלוש אצבעות, ועליה היה נותן.
הרמב"ם:
ופירוש שתיה - יסוד. ולפי האמת מקום העבודה הוא יסוד העולם, וכמו שהזכירו בתחילת אבות.
הרמב"ם עשה כאן שני דברים:
א - בגמרא משמע שאבן שתיה היא יסוד העולם במובן הפיזי, והרמב"ם פירש זאת בצורה סמלית, אליגורית;
ב - הסביר לנו את משמעות האליגוריה הזו.

והמקום האחרון הוא אצלנו, בהסבר תפקידם של אנשי המעמד:
... וקורין במעשה בראשית, כי שלמות המציאות היא העבודה, ואין עבודה אצלנו אלא עם הקרבנות, וכן אמרו אלמלא קרבנות לא נתקיימו שמים וארץ.

לא באתי לפתוח דיון בשיטת הרמב"ם, אלא להציג את דבריו לפני המעיינים.