יתכן שיש להסביר את ההעברה באש באופן המוכר מהודו גם כיום, שם הפקירים נוהגים פשוט להבעיר אש ובסיום הבעירה כשנותרות גחלים לוחשות בלבד ולא אש בוערת של להבות ואז כבר אין סכנת שריפה אלא רק כוויות, הם רצים על גבי הגחלים במהירות עד מרחק מסויים, והיות ועור רגליהם עבה וקשה והיות שבעת ריצה רק חלק קטן מהזמן נוגעות הרגלים בקרקע,, אין רגליהם מספיקות להיכוות מהגחלים והם יוצאים ללא פגע. זהו כמובן מבחן אומץ ולצופים בטכס נדמה כאילו מבצעיו הינם חסינים לאש וכאילו שהמעשה הינו 'על טבעי' ( אך לא באמת). יתכן שנוזל כלשהו, בין אם דם או נוזל אחר, אולי באמת מסלמנדרא, שימש כהגנה חיצונית נוספת אם נמרח על הרגלים ומנע את הכוויות, אולי מפני שאינו בוער בקלות ואולי מתחמם לאט.
ופשוט...
עיין בויקיפדיה בערך 'הליכה על גחלים' בהרחבה...
( אני אוהב 'לקלקל' אמונות 'ניסיות' בהסברים טבעיים פשוטים, עיין ערך 'אתונו של פנחס בן יאיר', וזוכר שאבי ז"ל היה מסביר לי כבר בילדותי שלעניינים רבים במקרא ובחז"ל יש הסברים כאלו שנשכחו ונתחדשו ע"י בירור מדעי ואנתרופולוגי בימינו )