תָּנָא הִזָּהֲרוּ שֶׁמָּא תִּגְּעוּ בַּשּׁוּלְחָן וּבַמְּנוֹרָה וְתַנָּא דִּידַן מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי מְנוֹרָה שֻׁלְחָן כְּתִיב בֵּיהּ תָּמִיד מְנוֹרָה לָא כְּתִיב בַּהּ תָּמִיד
וְאִידָּךְ כֵּיוָן דִּכְתִיב וְאֶת הַמְּנוֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן כְּמַאן דִּכְתִיב בַּהּ תָּמִיד דָּמֵי וְאִידָּךְ הָהוּא לִקְבּוֹעַ לָהּ מָקוֹם הוּא דַּאֲתָא.
מחלוקת תנאים אנונימית (=בלי הזכרת שמות ) זו דנה בשאלה אם קיים חיוב לכך שהמנורה תימצא תמיד בהיכל או לא, כמו השולחן.
עיינו ברש"י ותוספות על אתר.
והנה המעיין בכתוב ימצא שהן בתחילת פרשת תצוה והן בפרשת אמור, כתוב :
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד."
"צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת-הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד.",
אם כן חיוב ה'תמיד' בפרשת המנורה ונרותיה נוגע רק להדלקת (=העלאת ) ועריכת הנרות ובעיקר לנר המערבי שהוא נר התמיד ולא לעמידת המנורה עצמה 'לפני ה' '.
כיצד הדבר קורה ?
יעויין במאמרי שהתפרסם בגיליון האחרון של 'מעלין בקדש' ( מצוי ב'גוגל' וניתן לקריאה ) - 'ככר ומקשה, הילכו שניהם יחדו', בו הראיתי שכל המקורות התנאיים מסכימים שנרות המנורה לא נעשו מקשה אחת עם גוף המנורה, בניגוד למה שנראה בגמרא מנחות צז.
הראיתי שקיימת גם מחלוקת תנאים בין בתי המדרש של רבי עקיבא ורבי ישמעאל, אם הנרות היו חלק מככר הזהב של המנורה או לא, ובהתאם, האם בעת ההטבה והעריכה הפרידו את הנרות מהקנים או שערכו אותם דווקא על גבי הקנים, והאם לכהן אחד בלבד שזכה בפיס הותר להטיב או שמותר היה לכהנים נוספים לעזור לו.
עוד הראיתי שם שלשיטת הרמב"ם, הנוקט שהנרות כולם דלקו גם במהלך היום ( וגם לרמב"ן הנוקט כך לגבי נר התמיד לפחות בשעת הנס ) והנוקט בשיטת רבי עקיבא, שהעריכה נעשתה דווקא על גבי הקנים, במקרה והנר המערבי כבה, ניתן היה להפרידו מהקנה ואפילו לקחתו למזבח העולה ולהדליקו שם, ואף אם בדיעבד הדליקו זר אינו נענש כי הדלקה אינה 'מלאכה תמה'.
יוצא אפוא שאעפ"י שקיים חיוב שנר התמיד יימצא 'לפני ה' ' תמיד - כאשר הוא דולק ורצוי שידלוק כך תמיד ( אין חיוב כזה לגבי שאר הנרות ), אבל כשנר זה כבה, ניתן לקחת את המנורה ולהטבילה. אבל היות ועריכת הנרות היא על גבי המנורה ובד"כ נר התמיד דלק בבקר ולא כבה ( כי כך ערכו אותו בכוונה מראש כל ערב ), נדיר שיקרה כך, לכן לשיטה זו צריך להזהיר גם על טהרת המנורה מליגע בה.
אבל לפי פשט הכתוב, שכל פרשיית המנורה בפרשת אמור נכתבה כהמשך ישיר לפרשת המועדות, יוצא שאזהרת עריכת הנרות 'על ( גבי/על יד ) המנורה הטהורה' נאמרה במיוחד לימי המועדות בהם סכנת הטומאה גוברת בשל ריבוי הכהנים בהיכל, התורה עצמה מזהירה להישמר בטהרתה, כמו בשולחן בו כתוב בהמשך :
"וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה' ". ולכן
נראה שהמחלוקת האנונימית הנ"ל היא אותה מחלוקת, כשלשיטת תלמידי רבי ישמעאל הסירו את הנרות מהמנורה בכל יום בעת ההטבה, ולכן ניתן ומותר היה בבקר להטביל את המנורה לבדה בלי הנרות גם אם דלקו עדיין, וממילא לא היה צריך להזהיר על טהרת המנורה כמו על טהרת השולחן...
( יתכן שלפני החורבן כלל לא נפסקה הלכה בעניין וכל כהן נהג כאחת השיטות )