וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר
לכאורה קשה, כיצד יתכן שמזבח הזהב ייחשב כקרקע הרי הוא כלי עץ מצופה זהב
( בניגוד למזבח העולה שבביהמ"ק נעשה מאבנים ומילוי ) ?
אין גם משמעות לכך שהמזבחות הוקשו זה לזה לעניין זה כי במציאות מזבח הזהב לא נאמר בו 'אדמה' ולא נעשה מאדמה.
התשובה לשאלה זו נמצאת לענ"ד בכתוב במלכים א', ו', כ :
"וְלִפְנֵי הַדְּבִיר עֶשְׂרִים אַמָּה אֹרֶךְ וְעֶשְׂרִים אַמָּה רֹחַב וְעֶשְׂרִים אַמָּה קוֹמָתוֹ וַיְצַפֵּהוּ זָהָב סָגוּר וַיְצַף מִזְבֵּחַ אָרֶז. "
יש להסביר פסוק זה לא כרש"י אלא כרס"ג המבאר שהפסוק מדבר על מחצית ההיכל הפנימית המצויה לפני קדש הקדשים הוא הדביר. מחצית זו ( שאורכה ורוחבה 20X20 אמות מרובעות ) צופתה בזהב סגור כולה, והיות שמזבח הזהב העשוי ( בביהמ"ק, לא במשכן ) מעצי ארז, צופה זהב כולו, והיות שכולו מצוי במחצית זו במרכז רוחבה וכך שכל אורכו מגיע עד גבולה המזרחי, לכן הציפוי של המזבח נעשה המשכי ורציף כמקשה אחת לציפוי הרצפה ולכן הוא נחשב ל'קרקע'. ופשוט...