דף סג עמוד א * הגמרא מבררת מה הם העופות הטמאים המוזכרים בתורה: שלך, דוכיפת, תנשמת, קאת, רחם, עורב, נץ, חסידה, אנפה. * כשרבי יוחנן ראה שלך הוא אמר "מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה", וכשראה נמלה הוא אמר "צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל". * למה נקרא שמו "רחם"? - כיון שבא רחם באו רחמים לעולם (כאשר יושב על דבר מה ועושה קול "שרקרק"). * "החסידה" זו דיה לבנה, למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה (מחלקת מזונותיה). * "האנפה" זו דיה רגזנית, למה נקרא שמה אנפה? שמנאפת עם חברותיה. * לדעת רב יש עשרים וארבע עופות טמאים, והגמרא מבררת את החשבון. דף סג עמוד ב * "ראה ו"דאה" המוזכרות בתורה בעופות הטמאים - אחת היא. * "איה" ו"דיה" המוזכרות בתורה בעופות הטמאים - אחת היא. * רבי אבהו חולק על רב וסובר שיש רק 23 עופות טמאים. * 100 עופות טמאין יש במזרח וכולן מין איה הן. * יש 700 מיני דגים הן ו-800 מיני חגבים (ב"ח: הכוונה למינים טהורים), ולעופות טהורים אין מספר. * "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות לפיכך מנה הכתוב בטהורה, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין לפיכך מנה הכתוב בטמאין". * עוף טהור נאכל במסורת. * נאמן הצייד לומר 'עוף זה טהור מסר לי רבי (הצייד)', והוא שבקי בהם ובשמותיהם. * לוקחים ביצים מן העובדי כוכבים בכל מקום, ואין חוששים לא משום נבלות ולא משום טרפות, והגמרא מבררת מדוע לא חוששים שמא הם ביצים של עוף טמא.
דף סד עמוד א * אין מוכרים ביצת טרפה לעובד כוכבים אלא אם כן טרופה בקערה, לפיכך אין לוקחים מהם ביצים טרופות בקערה. * למסקנת הגמרא: ניתן לסמוך על העובד כוכבים, האומר שביצה זו היא של עוף פלוני וטהור הוא אם יש סיוע עם סימני הטהרה שיש לביצים (כך לפי רש"י, ויש שמפרשים שנאמן גם בלי סיוע הסימנים), אך על הסימנים לבד לא ניתן לסמוך כדי להתיר את הביצים. * תוס': ומה שאנו לוקחין מן העובדי כוכבים ביצים אע''פ שאינם אומרים של עוף פלוני וטהורים הם אנו סומכים על רוב ביצים שמצויין בינינו דשל עופות טהורים הם. * אם חלבון וחלמון הביצה מעורבים זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ לעניין זה שאם נוצר השרץ בתוכה ואכלה לוקה עליה משום "שֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ". דף סד עמוד ב * ביצים של עופות טמאים שנתבשלו עם ביצים של עופות טהורים - הביצים הטהורות מותרות באכילה. * ביצה שנמצא עליה מעט דם - זורק את הדם ואוכל את השאר, ובתנאי שנמצא הדם בחלבון. * הגמרא מביאה את המקור מהתורה לכך שביצה של עוף טמא אסורה באכילה.
דף סה עמוד א * לדעת רבי שמעון בן אלעזר: כל עוף הקולט ואוכל מן האויר - טמא. * "רבי אליעזר אומר: לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו". * לדעת אחרים: עוף השוכן עם עופות טמאים (ודומה להם) - הרי הוא טמא. * חגב שעדיין אין לו כרעיים אך עתיד לגדול לו - נחשב לסימן טהרה ומותר באכילה. * לדעת הברייתא הראשונה: בתורה הוזכרו ארבעה חגבים המותרים באכילה, וממה שכתוב "למינו, למינהו, למינהו, למינהו" לומדים שיש עוד ארבעה חגבים המותרים באכילה. דף סה עמוד ב * לאורך כל העמוד (מסוף העמוד הקודם) מובאת ברייתא של רבי ישמעאל הדורשת (באופן אחר מהברייתא הראשונה) את הפסוקים העוסקים בענין החגבים. * "ארבה" - אין לו גבחת, "סלעם" - אין לו זנב, "חרגול" - אין ראשו ארוך.
דף סו עמוד א * תנא דבי רב (הברייתא הראשונה) ותנא דבי רבי ישמעאל חולקים האם חגב כשר הוא זה שיש לו את ארבעת הסימנים שבמשנה וגם שאין ראשו ארוך או שכשר גם אם ראשו ארוך. * תנא דבי רבי ישמעאל דורש כלל ופרט וכלל אפילו אם הכלל האחרון אינו דומה לכלל הראשון. * דג שאין לו עכשיו סימני טהרה אך עתיד לגדול לו לאחר זמן - הרי זה מותר. דף סו עמוד ב * דג שיש לו עכשיו סימני טהרה אך עתיד להשירן בשעה שעולה מן המים - הרי זה מותר. * כל דג שיש לו קשקשת יש לו גם סנפיר, אך התורה כתבה בסימני הטהרה גם סנפיר (בנוסף לקשקשת) משום "יגדיל תורה ויאדיר". * האוכל דג טמא עובר בעשה ובלא תעשה. * הגמרא מבארת את המקור לכך ששקצים בכלים ושקצים בבורות שיחין ומערות מותרים. * אמרי במערבא: כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכין זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל.
דף סז עמוד א * תנא דבי רבי ישמעאל דורש את הפסוק "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ..." באמצעות "ריבוי מיעוט וריבוי", ולומד מכך ששקצים הגדלים במים שבתוך חריצין ונעיצין אסורים ושקצים הגדלים במים שבבורות שיחין ומערות מותרים. (אותה מסקנה כמו הברייתא שבעמוד הקודם). * רב הונא סובר שאסור לסנן שכר של תמרים בלילה. * תולעת שפירשה מתוך המים שבכלי לדופן הכלי - מותרת, משום שזהו דרך גידולה. דף סז עמוד ב * לדעת שמואל: פירות שהתליעו כשהם מחוברים - התולעים אסורים באכילה (והגמרא דוחה נסיון להוכיח מברייתא כדבריו). * רב יוסף ורב אשי מסתפקים במקרים שונים האם הם נכללים באיסור "הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ". * הגמרא מכריעה להלכה שתולעים שבכבד ובריאה של הבהמה אסורים באכילה. * תולעים הנמצאים בין עור לבשר כשמפשיטים את הבהמה - אסורים באכילה, ותולעים הנמצאים בין עור הדג לבשרו - מותרים באכילה. * לויתן - דג טהור הוא.
דף סח עמוד א * תחילת המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בעובר שהוציא אחד מאיבריו לחוץ קודם שחיטת האם. * בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירו קודם שחיטה - לדעת רב: היד אסורה באכילה, ואין השחיטה מתירה אותה. * הגמרא מקשה על דעת רב מהמשנה ומתרצת, ומקשה עליו (בסוף העמוד) מברייתא ומתרצת (בתחילת העמוד הבא). דף סח עמוד ב * הגמרא מקשה קושיה נוספת מברייתא על דעת רב, ומתרצת. * בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירו קודם שחיטה - לדעת רבי יוחנן (בניגוד לרב ושמואל): היד מותרת באכילה (השחיטה מתירה אותה). (והגמרא מקשה עליו מברייתא). * לפי בני מערבא: רב סובר שאם יצא רוב האבר החוצה - כל האבר נאסר (אף המיעוט שעדיין בפנים). * הגמרא מביאה שני ספקות בעניין עובר שהוציא את ידו והחזירה.
