דף כ עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בדין הקונה עז מנוכרי ואינו יודע אם כבר ילדה אצלו - וארבע דעות מובאות בברייתא: רבי ישמעאל, שמועת רבי יהושע, סברת רבי יהושע, רבי עקיבא.
* הגמרא מביאה כמה אפשרויות לבאר את ההבדל בין דעת רבי ישמעאל לבין שמועת רבי יהושע, וכמה אפשרויות לבאר את ההבדל בין שמועת רבי יהושע לסברת רבי יהושע.
* לדעת זעירי: אין "טינוף" פחות משלושים יום.

דף כ עמוד ב
* הגמרא מבארת שרבי עקיבא ורבי יהושע נחלקו אם חלב פוטר או לא (היינו: בהמה הנותנת חלב - האם מוכח שכבר ילדה ופטורה מן הבכורה או לא).
* הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בחיוב מעשר בהמה של ולדות בהמה שנולדו בשנה אחת.
* המקרה המובא בברייתא הוא: "גדייה שילדה שלש בנות וכל בנותיה ילדו שלש שלש" - והגמרא מבררת מדוע הברייתא נקטה דוקא באופן זה.

דף כא עמוד א
* התנא של הברייתא בעמוד הקודם סובר ש"יולדת ודאי אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה".
* הגמרא מביאה ארבע אפשרויות לבאר את מחלוקת ת"ק ורבי שמעון בברייתא שבסוף העמוד הקודם.

דף כא עמוד ב
* לדעת רבי שמעון: מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר (ודין זה נלמד בגזירה שוה מדין בכור).
* הגמרא מבררת מהו ה"טינוף" ומי קובע שאכן זה "טינוף".
* יצירת הוולד באשה ארבעים יום.
* לקח בהמה מישראל וילדה לו ולד ואינו יודע אם ביכרה קודם לכן אצל המוכר - לדעת רב: בכור ודאי, לדעת שמואל: בכור ספק, לדעת רבי יוחנן (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): חולין ודאי.
* בהמה גסה ששפעה חררת דם - הרי זו תקבר ופטורה מן הבכורה ואינה מטמאה לא במגע ולא במשא.

דף כב עמוד א
* לדעת רבי יוחנן: רבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון סוברים שוולד שנימוח בתוך הרחם בטל הוא "ברוב דם וגנינים שיוצאין עמו" ולכן אינו מטמא.
* רב דימי בשם רבי יוחנן מביא שלוש הלכות התלויות בשיעור "פיקה" - אחת של שתי, ואחת של ערב, ואחת של פיקה גדולה של סקאין.
* לדעת ריש לקיש בשם רבי יהודה נשיאה: הלוקח ציר מעם הארץ - משיקו במים וטהור ממה נפשך.
* רבי ירמיה סובר שלא אמרו דין זה שההשקה מועילה לטהר את הציר שלקח מעם הארץ אלא לעניין שיהיה רשאי לאוכלו בטהרה כמות שהוא, אבל לא כדי לערבו בקדירה, כי מצא מין את מינו וניעור, ואביי מקשה על דבריו.

דף כב עמוד ב
* רב דימי מוכיח ממשנה במסכת תרומות ומברייתא השנויה עליה, כדברי רבי ירמיה ובניגוד לקושיית אביי, אך אביי דוחה את דבריו בתחילת העמוד הבא.
* עמוד זה קצר מאוד ורובו הוא ציטוט של משנה ממסכת תרומות.

דף כג עמוד א
* הגמרא מביאה שלוש קושיות על רבי ירמיה (הסובר שטומאה שנתבטלה עדיין חשובה כאילו היא קיימת), ורק הקושיה השלישית נשארת למסקנה ורק לפי רבי יוחנן.
* לדעת רב חסדא: חתיכה של בשר נבילה שנתערבה בחתיכות של בשר שחוטה - נתבטלה ואינה מטמאה.

דף כג עמוד ב
* הגמרא מבררת את טעמו של בר פדא (הסובר ש"טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב") ושל רבי יוחנן (הסובר ש"אחת זו ואחת זו עד לכלב").
* נחשדו עמי הארץ לערב מחצה (או עד מחצה) מים בציר.
* רב אמר שבכל הדינים המוזכרים במשניות שבפרק זה כך היא ההלכה חוץ מדינים שיש בהם מחלוקת - והגמרא מבארת שעיקר חידושו הוא לומר שהלכה כדעת רשב"ג שבמשנה שבעמוד זה, למרות שבברייתא חולקים עליו (כי מחלוקת המובאת בברייתא לא נחשבת כמחלוקת).
* משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי.

דף כד עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא ובה דעת חכמים החולקים על רשב"ג וסוברים ש"הלוקח בהמה מניקה מן העובד כוכבים הבא אחריו בכור מספק מפני שמרחמת אע"פ שאינה יולדת".
* הגמרא מסתפקת בביאור דעת רשב"ג בבהמה שמניקה - האם כאשר ילדה כבר בעבר חוששים שמא מניקה כעת ולד אחר שאינו בנה או שלעולם איננה מניקה ולד אחר. (ונפקא מינה לדין אותו ואת בנו). (הגמרא מביאה שלושה ניסיונות להוכיח שלעולם אינה מניקה ולד אחר, ודוחה ניסיונות אלו).
* הגמרא דנה בדברי רבי יוחנן שאמר "ראה חזיר שכרוך אחר רחל פטורה מן הבכורה ואסור באכילה עד יבא ויורה צדק לכם".
* לדעת רבי יוחנן: כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה.

דף כד עמוד ב
* רבי אחאי מסתפק מה הדין כאשר "ראה חזיר שכרוך אחר רחל", והגמרא דנה ומבארת את שאלתו.
* רב פוסק שהלכה כרבי יוסי בן המשולם שאמר: "השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, וכן תולש את השער לראות מקום מום".
* לדעת רב ורב הונא: רבי יוסי בן המשולם סובר שתולש היינו גוזז, ומותר לתלוש את שער הבכור כי הגזיזה היא "דבר שאין מתכוון" (ולכן מותר אף ביום טוב לתלוש את השיער שבמקום השחיטה).

דף כה עמוד א
* רב סובר שהלכה כרבי יהודה (דבר שאין מתכוון אסור), ושמואל סובר כרבי שמעון (דבר שאין מתכוון מותר).
* למסקנת הגמרא: רב סובר שתולש לאו היינו גוזז, והסיבה שביום טוב מותר זה כי זה נחשב עוקר דבר מגידולו כלאחר יד.
* הגמרא מעלה שתי אפשרויות לגבי דעתו של רבי יוסי בן המשולם בדין דבר שאינו מתכוון.
* הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל.
* תלישת השיער של הבכור שהתירה המשנה היא רק ביד אך לא בכלי.
* מותר לכתחילה לתלוש את השיער של בכור כדי לראות אם יש בו מום.

דף כה עמוד ב
* שער בכור בעל מום שנשר - לדעת רבי יהודה: עקביא וחכמים נחלקו מה דינו במקרה שאחר כך שחט את הבכור, לדעת רבי יוסי: עקביא וחכמים נחלקו מה דינו במקרה שאחר כך מת הבכור (אך במקרה שאחר כך שחט את הבכור לדעת כולם מותר).
* לדעת ריש לקיש: מחלוקת עקביא וחכמים היא במקרה שהתירו מומחה קודם שנתלש הצמר, אך במקרה שנתלש הצמר קודם שהתירו מומחה לדעת כולם אסור בהנאה. (והגמרא מקשה משתי ברייתות על ריש לקיש, ומתרצת).
* "בעלי מומין אוסרין בכל שהן (אם נתערב אחד מהן באלף תמימים כולן אסורין למזבח) ורבי יוסי אומר יבקר" - לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה: המחלוקת היא במקרה של גיזת בכור בעל מום שנתערבה בגיזי חולין, לדעת רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן: המחלוקת היא בשבדק את הבהמות ולא מצא את בעל המום ביניהם, ולדעת רבי אסי בשם רבי יוחנן: המחלוקת היא כשבדק ומצא.

דף כו עמוד א
* הגמרא דוחה את האפשרות שדברי ריש לקיש (שאמר שמחלוקת עקביא וחכמים היא במקרה שהתירו מומחה קודם שנתלש הצמר, אך במקרה שנתלש הצמר קודם שהתירו מומחה לדעת כולם אסור בהנאה) שנויים במחלוקת תנאים.
* רב נחמן פוסק שהלכה כרבי יהודה (שמחלוקת עקביא וחכמים היא בשער בכור בעל מום שנשר ואחר כך שחט את הבכור). (ויש הוכחה לכך ממשנה במסכת עדויות ומהמשנה שבעמוד הקודם).
* צמר שנתלש מעולה תמימה ואחר כך נשחטה העולה - הגמרא מסתפקת האם הצמר מותר בהנאה או לא.

דף כו עמוד ב
* במשנה בדף הקודם נאמר "צמר המדולדל בבכור את שנראה עם הגיזה מותר ואת שאינו נראה עם הגיזה אסור" - וריש לקיש ורב נתן בר אושעיא חולקים מתי זה נחשב ש"אינו נראה עם הגיזה".
* המשנה בתחילת פרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת במשך הזמן המוטל על הבעלים לטרוח בגידולו של הבכור קודם נתינתו לכוהן.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שזמן הטיפול המוטל בזמן הזה על הבעלים (קודם שייתנו אותו לכוהן) בבכור בהמה דקה הוא שלושים יום (ולדעת רבי יוסי: שלושה חודשים) ובבכור בהמה גסה הוא חמישים יום.
* אם הכוהן מבקש מהבעלים לתת לו את הבכור בתוך הזמן הנ"ל - לא יתן לו, כי כוהן זה נראה "ככוהן המסייע בבית הגרנות".