דף לב עמוד א
* רבי חמא ברבי חנינא מביא 3 מקראות שמעידין שיש ביד הקב"ה לתקן יצרנו ולהסיר יצר הרע ממנו, ואלמלא נאמרו נתמוטטו רגלינו במשפט, אבל עכשיו שנאמרו יש לנו פתחון פה שהוא גרם לנו שברא יצר הרע.
* הגמרא לאורך העמוד דורשת פסוקים האמורים בתפילת משה לאחר חטא העגל.
* "ודי זהב" - כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל.
* "ויחל משה את פני ה'" - הגמרא מביאה כמה פירושים לביאור המילה "ויחל".
* לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל.

דף לב עמוד ב
* גדולה תפלה יותר ממעשים טובים.
* גדולה תענית יותר מן הצדקה.
* גדולה תפלה יותר מן הקרבנות.
* כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו.
* מיום שחרב ביהמ"ק ננעלו שערי תפלה, ואע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו.
* מיום שחרב ביהמ"ק נוצרה הפסקה של חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים.
* כל המאריך בתפלתו (אך אינו מצפה שתעשה בקשתו) - אין תפלתו חוזרת ריקם.
* אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל.
* 4 צריכים חזוק: תורה ומעשים טובים תפלה ודרך ארץ.
* הקב"ה הבטיח שלא ישכח את עם ישראל אך כן ישכח את מעשה העגל.
* המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו ושעה אחת אחר תפלתו.
* אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו - אבל למלכי עכו"ם פוסק (ואם אפשר - רק מקצר).

דף לג עמוד א
* במשנה בתחילת הפרק נאמר "אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק" - ומחדש רב ששת, שאם עקרב כרוך על עקבו כן יפסיק.
* אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא.
* גבורות גשמים - מתוך ששקולה כתחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים, שאילת גשמים - מתוך שהיא פרנסה לפיכך קבעוה בברכת פרנסה, הבדלה בחונן הדעת - מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה / מתוך שהיא חול לפיכך קבעוה בברכת חול.
* גדולה דעה - שנתנה בתחלת ברכה של חול / שנתנה בין שתי אותיות.
* כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו.
* אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות.
* כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום "לא תשא".

דף לג עמוד ב
* הבדלה - רבא מכריע להלכה שאע"פ שהבדיל בתפילה צריך להבדיל על הכוס.
* ביו"ט שחל להיות אחר השבת מוסיף בתפילת ערבית את ברכת "ותודיענו" (עבור הבדלה).
* האומר "מודים מודים" משתקים אותו - כי נראה שמתפלל ל-2 רשויות.
* האומר "ועל טוב יזכר שמך" משתקים אותו - כי חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.
* האומר "על קן צפור יגיעו רחמיך" משתקים אותו - מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית / מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות.
* הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
* אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים.
* לדעת ר' זירא כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים.

דף לד עמוד א
* כשמבקשים ממישהו להיות חזן - פעם ראשונה יסרב, שניה מהבהב (=מזמין עצמו), שלישית פושט את רגליו ויורד.
* שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה: שאור ומלח וסרבנות.
* לעולם אל ישאל אדם צרכיו בתפילה לא בשלש ברכות ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות.
* כל המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו.
* אלו ברכות שאדם שוחה בהן: באבות תחלה וסוף, בהודאה תחלה וסוף.

דף לד עמוד ב
* קידה - על אפים, כריעה - על ברכים, השתחואה - זו פשוט ידים ורגלים.
* הכורע בהודאה של ברכת המזון ובהודאה של הלל - הרי זה מגונה.
* המתפלל וטעה סימן רע לו ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו - בלישנא הראשונה בגמרא מבואר שהכוונה היא שטעה בברכת אבות.
* כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח ולעושה פרקמטיא לת''ח ולמהנה ת''ח מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו".
* לדעת רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, ושמואל חולק וסובר שאין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד.
* כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה.
* מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין.
* הברייתא מספרת 2 סיפורים על רבי חנינא בן דוסא שהתפלל על חולים והתקבלה תפילתו.

דף לה עמוד א
* פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני ברכות הנהנין.
* אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך.
* אין אומרים שירה אלא על היין.
* ישנה מחלוקת אם דין רבעי חל על כל פירות האילן או רק על הכרם.
* למסקנת הגמרא המקור לברכות הנהנין הוא מסברה, שאסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה.
* אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה, וכל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל.
* כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים.

דף לה עמוד ב
* כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל.
* לדעת רבי ישמעאל: הנהג עם דברי תורה מנהג דרך ארץ, לדעת רבי שמעון בר יוחאי: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים.
* דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי - זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי - זו וזו לא נתקיימה בידן.
* על היין מברכים בורא פרי הגפן (ולא בורא פרי העץ) כי הוא סועד ומשמח.
* שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ (והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר).

דף לו עמוד א
* אוכל קמח חטים כמות שהוא - לדעת רב יהודה: מברכים עליו בורא פרי האדמה, ולדעת רב נחמן: שהכל נהיה בדברו.
* דלעת חיה וקמח שעורים - מברכים עליהם שהכל נהיה בדברו.
* "קורא" (=קרום דק שמצפה את ענפיו הצעירים של הדקל) - לדעת רב יהודה: מברכים עליו בורא פרי האדמה, ולדעת שמואל: שהכל נהיה בדברו.
* לדעת רב: צלף של ערלה בחוצה לארץ - זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין.
* כל המיקל בארץ - הלכה כמותו בחוצה לארץ.

דף לו עמוד ב
* דין ערלה חל גם על השומר של הפרי.
* ההגדרה של "שומר לפרי" זה שאם נוטלים אותו הפרי מת (כך המסקנה לפי רבא, לאחר 2 הצעות אחרות שלו שנדחו).
* פלפל יבש - לדעת רב ששת: ברכתו שהכל, לדעת רבא: לא מברכים עליו.
* דייסא כעין חביץ קדרה - לדעת רב יהודה: ברכתו שהכל, לדעת רב כהנא: בורא מיני מזונות.
* כל שיש בו מחמשת המינין וכל שהוא מחמשת המינין - מברכים עליו בורא מיני מזונות.

דף לז עמוד א
* אורז ודוחן - לדעת רב ושמואל: לא מברכים עליו בורא מיני מזונות (אלא בתחלה מברך עליו שהכל נהיה בדברו, ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא).
* לדעת רבי יוחנן בן נורי: אורז מין דגן הוא וחייבין על חמוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.
* למסקנת הגמרא מברכים על אורז בורא מיני מזונות, ובניגוד לדברי רב ושמואל שנדחו בתיובתא.
* הכוסס את החטה - מברך עליה בורא פרי האדמה, ולדעת רבי יהודה: בורא מיני זרעים.
* כל שהוא משבעת המינים - רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת מעין שלש.

דף לז עמוד ב
* היה עומד ומקריב מנחות בירושלים - אומר ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, נטלן לאכלן - מברך המוציא לחם מן הארץ.
* למסקנת הגמרא: "חביצא" - גם אם אין בה פרורי לחם בגודל כזית, מברך עליו המוציא לחם מן הארץ, ובתנאי שיש עליו מראה לחם.
* טרוקנין - ישנה מחלוקת אם חייבים בהפרשת חלה, טריתא - פטורה מהפרשת חלה.

דף לח עמוד א
* מר בר רב אשי סובר שעל דבש תמרים מברכים שהכל נהיה בדברו (כדעת רבי יהושע).
* תמרים שכתש אותם קצת - מברכים עליהם בורא פרי העץ.
* שתיתא (מאכל העשוי מקמח קליות שנתיבשו בתנור בעוד שהשבלים לחים) - על עבה מברכים בורא מיני מזונות, ועל רכה מברכים שהכל נהיה בדברו.
* ברכת הפת - לדעת כולם ניתן לברך "מוציא לחם מן הארץ", ונחלקו התנאים אם ניתן לברך גם "המוציא לחם מן הארץ" (והגמרא בתחילת העמוד הבא מכריעה שניתן).

דף לח עמוד ב
* לדעת רב חסדא: ירק שדרכו לאוכלו חי ושלקו - מברך שהכל, ואם אין דרכו לאוכלו חי ושלקו - מברך בורא פרי האדמה.
* לדעת רב נחמן: בכל הירקות השלוקים ישנה מחלוקת אם מברך עליהם בורא פרי האדמה או שהכל, והגמרא דוחה את דבריו.
* שלקות - לדעת ר' חייא בר אבא בשם רבי יוחנן: מברכין עליהם בפה"א, ולדעת ר' בנימין בר יפת בשם רבי יוחנן: מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו.
* רבי חייא בר אבא חזר על תלמודו לפני רבי יוחנן כל 30 יום.

דף לט עמוד א
* כזית שאמרו (לענין שיעור כל אכילות) - לא קטן ולא גדול אלא בינוני.
* הגמרא דוחה את ההצעה ששני התלמידים שישבו לפני בר קפרא נחלקו אם מברכים על שלקות שהכל נהיה בדברו או בורא פרי האדמה (ויתכן ששניהם סוברים שמברכים שהכל, אלא שנחלקו על מה מברכים, על דבר החביב או המזין).
* תבשיל של תרדין - יפה ללב וטוב לעינים וכ"ש לבני מעים.
* מים שהתבשלו עם ירקות מברכים עליהם בורא פרי האדמה.
* לדעת רב חייא בר אשי: פת צנומה בקערה (פת יבשה שנתנה בקערה לשרות) - מברכים עליה המוציא.

דף לט עמוד ב
* הגמרא מכריעה להלכה כדעת רבא שמברך המוציא וגומר כל הברכה ואח"כ בוצע.
* הביאו לפניהם פתיתין ושלמין - לדעת רב הונא: מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין (חשוב עדיף), ולדעת ר' יוחנן: שלמה מצוה מן המובחר (שלם עדיף). [וירא שמים יוצא ידי שניהם: מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע]
* הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע (כי כתוב "לחם עוני").
* בשבת - חייב אדם לבצוע על שתי ככרות.
* כשהיה מזדמן לרב אמי ורב אסי לחם של עירובי חצירות, היו מברכים עליו המוציא לחם מן הארץ, ואמרו שהטעם לכך הוא הואיל ונעשה בו מצוה אחת אז יעשו בו מצוה נוספת.

דף מ עמוד א
* אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו.
* אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד (אא"כ זו פת נקיה שלא צריכה לפתן).
* אחר כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתייתך שתה מים ואי אתה נזוק.
* הרגיל בדגים קטנים אינו בא לידי חולי מעים ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין ומברין כל גופו של אדם.
* הגמרא מכריעה שאין הלכה כרבי יהודה שאמר שמברך על הירקות בורא מני דשאים.
* אילן שאכל ממנו אדם הראשון - רבי מאיר: גפן היה, רבי נחמיה: תאנה, רבי יהודה: חטה.

דף מ עמוד ב
* בורא פרי האדמה מברכים במקרה בו נוטלים את הפרי ואין ענף שמצמיח פרי אחר במקומו.
* בירך שהכל על פת או יין - נחלקו האמוראים אם יצא ידי חובה.
* לדעת רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, לדעת רבי יוחנן: כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה.
* על כמהין ופטריות מברכים שהכל, כמו כל דבר שאין יונק מן הארץ.
* הגמרא מבררת מה הם הנובלות שאמרה המשנה שמברכים עליהן שהכל.

דף מא עמוד א
* מחלוקת רבי יהודה וחכמים - לדעה אחת: נחלקו רק במקרה שברכותיהן שוות (לדעת רבי יהודה: מין שבעה עדיף, ולדעת חכמים: מין חביב עדיף), ולדעה שניה: נחלקו גם במקרה שאין ברכותיהן שוות (ונחלקו על מה יברך קודם).
* "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" - לדעת רב יוסף / רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה, לדעת רבי חנן: כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר.

דף מא עמוד ב
* ברכת תמרים קודמת לברכת רימונים כי זה שני לארץ (המוזכר בפעם השנייה בפסוק) וזה חמישי לארץ (המוזכר בפעם הראשונה בפסוק).
* רב פפא פוסק להלכה: דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה - אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, לאחר הסעודה - טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם.

דף מב עמוד א
* כל שאחרים קובעים עליו סעודה - צריך לברך עליו ברכת המזון (לפי הפירוש הראשון ברש"י הכוונה היא לפת הבאה בכסנין).
* פת הבאה בכסנין מברכים עליה המוציא אם קבע סעודתו עליה.
* תכף לסמיכה - שחיטה, תכף לגאולה - תפלה, תכף לנטילת ידים של מים אחרונים - ברכת המזון (ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו), תכף לתלמידי חכמים (המקריבו אליו ומארחו בביתו) - ברכה בביתו.

דף מב עמוד ב
* במשנה (בעמוד א) נאמר "ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון" - ובגמרא נאמר שדין זה הוא רק במקרים שאדם קובע סעודתו על היין (כמו שבתות וימים טובים).
* בא להם יין בתוך המזון - נחלקו האמוראים אם פוטר את היין שלאחר המזון.
* במשנה (בעמוד א) נאמר "היו יושבין כל אחד מברך לעצמו" - ובגמרא מבואר שדין זה הוא רק אם ישבו מאליהן במקום אחד, אך אם קבעו להם מתחלה מקום בדבור ועצה והזמנה זה נחשב לקביעות ואחד יכול לברך לכולן.

דף מג עמוד א
* לפי הלישנא הראשונה בגמרא: נחלקו רב ורבי יוחנן אם אחד יכול לברך לכולם על היין גם אם לא הסבו יחד או לא.
* לפי הלישנא השניה בגמרא: נחלקו רב ורבי יוחנן אם ביין מועילה הסבה ואחד יכול לברך לכולם או לא.
* בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו, ואין אחד מברך לכולם, הואיל ואין בית הבליעה פנוי.
* הנוטל ידיו תחלה במים אחרונים - הוא מזומן לברכת המזון.
* מאימתי מברכין על הריח? - משתעלה תמרתו.
* הגמרא מבררת מה מברכים על סוגי בשמים שונים.

דף מג עמוד ב
* המריח אתרוג או חבוש - אומר: ברוך שנתן ריח טוב בפירות.
* היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים - אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.
* בגמרא מובאות 5 מימרות של רב זוטרא בר טוביה.
* המקור לכך שמברכים על הריח הוא מהפסוק "כל הנשמה תהלל יה".
* עתידים בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון.
* "את הכל עשה יפה בעתו" - מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקב"ה אומנתו בפניו.
* נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.
* הביאו לפניו שמן והדס - לדעת ב"ש (וכך הכריע ר"ג): מברך על השמן ואח"כ מברך על ההדס, ולדעת ב"ה להיפך.
* ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם: אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ואל יצא יחידי בלילה, ואל יצא במנעלים המטולאים, ואל יספר עם אשה בשוק (אפילו היא קרובה שלו), ואל יסב בחבורה של עמי הארץ, ואל יכנס באחרונה לבית המדרש, ויש אומרים: אף לא יפסיע פסיעה גסה, ואל יהלך בקומה זקופה.
* פסיעה גסה נוטלת אחד מ-500 ממאור עיניו של אדם.
* המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות כאילו דוחק רגלי שכינה.