דף מא עמוד א
* מחלוקת רבי יהודה וחכמים - לדעה אחת: נחלקו רק במקרה שברכותיהן שוות (לדעת רבי יהודה: מין שבעה עדיף, ולדעת חכמים: מין חביב עדיף), ולדעה שניה: נחלקו גם במקרה שאין ברכותיהן שוות (ונחלקו על מה יברך קודם).
* "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" - לדעת רב יוסף / רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה, לדעת רבי חנן: כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר.

דף מא עמוד ב
* ברכת תמרים קודמת לברכת רימונים כי זה שני לארץ (המוזכר בפעם השנייה בפסוק) וזה חמישי לארץ (המוזכר בפעם הראשונה בפסוק).
* רב פפא פוסק להלכה: דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה - אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, לאחר הסעודה - טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם.

דף מב עמוד א
* כל שאחרים קובעים עליו סעודה - צריך לברך עליו ברכת המזון (לפי הפירוש הראשון ברש"י הכוונה היא לפת הבאה בכסנין).
* פת הבאה בכסנין מברכים עליה המוציא אם קבע סעודתו עליה.
* תכף לסמיכה - שחיטה, תכף לגאולה - תפלה, תכף לנטילת ידים של מים אחרונים - ברכת המזון (ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו), תכף לתלמידי חכמים (המקריבו אליו ומארחו בביתו) - ברכה בביתו.

דף מב עמוד ב
* במשנה (בעמוד א) נאמר "ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון" - ובגמרא נאמר שדין זה הוא רק במקרים שאדם קובע סעודתו על היין (כמו שבתות וימים טובים).
* בא להם יין בתוך המזון - נחלקו האמוראים אם פוטר את היין שלאחר המזון.
* במשנה (בעמוד א) נאמר "היו יושבין כל אחד מברך לעצמו" - ובגמרא מבואר שדין זה הוא רק אם ישבו מאליהן במקום אחד, אך אם קבעו להם מתחלה מקום בדבור ועצה והזמנה זה נחשב לקביעות ואחד יכול לברך לכולן.

דף מג עמוד א
* לפי הלישנא הראשונה בגמרא: נחלקו רב ורבי יוחנן אם אחד יכול לברך לכולם על היין גם אם לא הסבו יחד או לא.
* לפי הלישנא השניה בגמרא: נחלקו רב ורבי יוחנן אם ביין מועילה הסבה ואחד יכול לברך לכולם או לא.
* בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו, ואין אחד מברך לכולם, הואיל ואין בית הבליעה פנוי.
* הנוטל ידיו תחלה במים אחרונים - הוא מזומן לברכת המזון.
* מאימתי מברכין על הריח? - משתעלה תמרתו.
* הגמרא מבררת מה מברכים על סוגי בשמים שונים.

דף מג עמוד ב
* המריח אתרוג או חבוש - אומר: ברוך שנתן ריח טוב בפירות.
* היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים - אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.
* בגמרא מובאות 5 מימרות של רב זוטרא בר טוביה.
* המקור לכך שמברכים על הריח הוא מהפסוק "כל הנשמה תהלל יה".
* עתידים בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון.
* "את הכל עשה יפה בעתו" - מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקב"ה אומנתו בפניו.
* נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.
* הביאו לפניו שמן והדס - לדעת ב"ש (וכך הכריע ר"ג): מברך על השמן ואח"כ מברך על ההדס, ולדעת ב"ה להיפך.
* ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם: אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ואל יצא יחידי בלילה, ואל יצא במנעלים המטולאים, ואל יספר עם אשה בשוק (אפילו היא קרובה שלו), ואל יסב בחבורה של עמי הארץ, ואל יכנס באחרונה לבית המדרש, ויש אומרים: אף לא יפסיע פסיעה גסה, ואל יהלך בקומה זקופה.
* פסיעה גסה נוטלת אחד מ-500 ממאור עיניו של אדם.
* המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות כאילו דוחק רגלי שכינה.

דף מד עמוד א
* כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה.
* הגמרא מתארת את שבח פירות גנוסר.
* כל סעודה שאין בה מלח / שריף - אינה סעודה.
* הגמרא מבררת את טעמיהם של רבן גמליאל וחכמים שנחלקו אם מי שאכל ענבים ותאנים ורמונים מברך אחריהם שלש ברכות או ברכה אחת.
* כל שהוא מחמשת המינין - בתחלה מברך עליו במ"מ, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.
* הגמרא מבררת את נוסח ברכת וחתימת ברכה אחת מעין שלש.

דף מד עמוד ב
* נחלקו האמוראים אם מברכים ברכה אחרונה על ירק ומים.
* טחול - יפה לשינים וקשה לבני מעים, כרישין - קשין לשינים ויפין לבני מעים.
* כל האוכל ירק קודם ארבע שעות אסור לספר הימנו (בגלל הריח).
* אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות.
* 6 דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה: כרוב ותרדין ומי סיסין וקיבה והרת ויותרת הכבד.
* אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו (כאשר זה בלי בשר / עצים / יין).

דף מה עמוד א
* השותה מים בגלל שנחנק - פטור מלברך.
* פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בהלכות זימון.
* הגמרא מביאה את המקור לכך ששלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שהעונה אמן לא יגביה קולו יותר מן המברך, ואת המקור לכך שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא.
* שנים שאכלו כאחת - נחלקו האמוראים אם יכולים לזמן אם רצו.

דף מה עמוד ב
* שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק - קוראים לו להודיעו שהם רוצים לזמן ויפנה אליהם במקום מעמדו ודי להם בכך, ומזמנים עליו ואע"פ שאינו בא אצלם.
* למסקנת הגמרא: רבי יוחנן הוא זה שאמר ששנים שאכלו כאחת לא רשאים לזמן, ורב הוא זה שאמר שכן רשאים לזמן.
* שנים שאכלו כאחת - מצוה ליחלק ולברך כל אחד בפני עצמו (בין ברכת המוציא בין ברכת המזון) אם שניהם סופרים.
* שלשה שאכלו כאחת - אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקים לאחד.
* אין זימון למפרע.
* העונה אמן אחר ברכת בונה ירושלים - הרי זה משובח (והעונה אמן אחר שאר ברכות - הרי זה מגונה).

דף מו עמוד א
* לדעת ר' זירא: בעל הבית בוצע (מברך ברכת המוציא ומוציא את המסובים) ומברך (ברכת המזון), ולדעת ר' שמעון בן יוחי: בעל הבית בוצע (כדי שיבצע בעין יפה) ואורח מברך (כדי שיברך בעל הבית).
* עד היכן ברכת הזמון (שצריכין להיות שלשה וכשהן שנים לא יאמרוה)? - רב נחמן אמר: עד נברך, ורב ששת אמר: עד הזן.
* רב יוסף סובר שברכת הטוב והמטיב היא לא מהתורה, שהרי פועלים עוקרים אותה, ורב סובר שההוכחה לכך היא שהרי פותח בה בברוך ואין חותם בה בברוך.
* כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך, חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבקרית שמע (שאו פותח או חותם בהן בברוך).

דף מו עמוד ב
* רב נחמן סובר שברכת הטוב והמטיב היא לא מהתורה, שהרי עוקרין אותה בבית האבל לדעת רבי עקיבא.
* ריש גלותא טען כלפי רב ששת שהפרסיים בקיאים בצרכי סעודה יותר טוב מחכמים.
* מים הראשונים - מתחילין מן הגדול, מים אחרונים - בזמן שהם ה' מתחילין מן הגדול, ובזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל ה' וחוזרין ומתחילין מן הגדול.
* אין מכבדים אדם את חבירו - לא בדרכים (לומר לגדול הימנו לך לפני) ולא בגשרים ולא בנטילת מים אחרונים.

דף מז עמוד א
* אין מכבדין את הגדול להיכנס תחילה אלא בפתח הראוי למזוזה (כלומר: בכניסת כל פתחים, למעוטי דרכים ופרצות).
* אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעום הבוצע.
* אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים / רוב העונים.
* אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה ולא יזרוק ברכה מפיו.
* כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו.
* לוי קדם את הכהן ונטל מעשר בשבלים קודם שנטל כהן תרומה גדולה - פטור מעשר זה מתרומה גדולה.

דף מז עמוד ב
* אין מזמנין על עם הארץ.
* כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל.
* בברייתות בגמרא מובאות דעות שונות מי נקרא עם הארץ, והגמרא מכריעה להלכה כדעת אחרים שאפי' קרא ושנה ולא שמש ת"ח הרי זה עם הארץ.
* לעולם אינו גר עד שימול ויטבול.
* לדעת ריב"ל: אע"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה.
* תשעה ועבד מצטרפין למנין.
* כל המשחרר עבדו עובר בעשה.
* לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו נותנין לו שכר כנגד כולם.
* תשעה נראין כעשרה מצטרפין למנין.
* שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין (להחשב כשלשה לזימון).

דף מח עמוד א
* קטן היודע למי מברכין - מזמנין עליו.
* "בוצין בוצין מקטפיה ידיע".
* לדעת רבי ירמיה: ששה אכלו דגן וארבעה אכלו ירק - מצטרפין.
* לעולם המזמן אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן, אך להצטרף לזימון אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרף.

דף מח עמוד ב
* משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים, הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר.
* אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב - הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה.
* הברייתא מביאה דעות שונות מהו המקור לכך שברכת המזון היא מהתורה, וכן מהו המקור לברכה שלפני האוכל.
* הברייתא מביאה דעות שונות מהו המקור לברכת התורה.
* רבי אליעזר אומר: כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו, נחום הזקן אומר: צריך שיזכור בה (בברכת הארץ) ברית, רבי יוסי אומר: צריך שיזכור בה תורה.

דף מט עמוד א
* כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ, ומלכות בית דוד בבונה ירושלים - לא יצא ידי חובתו.
* האמוראים נחלקו אם הטוב והמטיב צריכה מלכות או לא (ונחלקו אם היא מהתורה או מדרבנן).
* אין חותמין בשתים לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות.
* לדעת רב חננאל אמר רב: לא אמר ברית ותורה ומלכות יצא, ברית לפי שאינה בנשים, תורה ומלכות לפי שאינן לא בנשים ולא בעבדים.
* הגמרא מביאה את נוסח הברכה שיש לומר אם לא הזכיר של שבת/יו"ט/ר"ח בברכת המזון (אם עדיין לא התחיל לומר הטוב והמטיב).

דף מט עמוד ב
* אם לא הזכיר של שבת/יו"ט והתחיל הטוב והמטיב - חוזר לראש.
* טעה ולא הזכיר של ראש חדש בתפלה - מחזירין אותו, בברכת המזון - אין מחזירין אותו.
* הגמרא מבארת את טעמו של רבי מאיר ושל רבי יהודה שנחלקו אם השיעור המחייב בברכת המזון הוא כזית או כביצה.
* אמר שמואל: לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל (אע"פ שבארבעה הוא רשאי לומר בברכת הזימון לשלשה "ברכו", טוב לו שיאמר "נברך" ואל יוציא עצמו מכלל המברכים).

דף נ עמוד א
* מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא אם לאו (כיצד? - "ובטובו" - הרי זה ת"ח, "ומטובו" - ה"ז בור).
* "בטובו חיינו" - הרי זה ת"ח, "חיים" - הרי זה בור.
* "נברך שאכלנו משלו" - הרי זה ת"ח, "למי שאכלנו משלו" - הרי זה בור.
* לדעת רבי עקיבא (והלכה כמותו): מעשרה אנשים ומעלה - נוסח הזימון זהה, אך רבי יוסי הגלילי חולק, כי לדעתו לפי רוב הקהל הם מברכים.
* אפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים.
* ג' שישבו לאכול כאחת ועדיין לא אכלו / ג' שישבו לאכול כאחת אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו - אינן רשאין ליחלק.

דף נ עמוד ב
* במשנה (בעמוד א) נאמר ששתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד ולא רואות אלו את אלו, הרי אלו לא מצטרפות לזמון, ובברייתא נאמר שאם יש שמש ביניהם שמש מצרפן.
* לדעת שמואל (כדעת רבי אליעזר): עושה אדם כל צרכיו בפת (ולא חוששים להפסד אוכלין).
* כוס של ברכה - אין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים (כדי שיהיה מצוה מן המובחר).
* אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין זורקין את הפת, ואין סומכין את הקערה בפת.
* שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה: במשקין - בולען בלא ברכה, במאכל לא מאוס - פולטן ומברך וחוזר ואוכלן, במאכל מאוס - מסלקן לצד פיו ומברך.

דף נא עמוד א
* הגמרא מכריעה להלכה שאם סיים אכילתו ונזכר שלא בירך לפני אכילתו - לא יחזור ויברך.
* יין מיושן יפה לבני מעים.
* אל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו.
* אל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת.
* הגמרא מביאה דינים שונים שנאמרו לגבי כוס של ברכה.
* כל המברך על כוס מלא - נותנים לו נחלה בלי מצרים / זוכה ונוחל 2 עולמות.

דף נא עמוד ב
* אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש.
* אין מסיחין על כוס של ברכה (משאחזו עד שיברך).
* הגמרא מכריעה להלכה שגם האוכל ומהלך מברך בישיבה.
* פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדינים השייכים לקודם הסעודה ולאחר הסעודה, ובדיני הבדלה, ברכה אחרונה ועניית אמן.
* לדעת ב"ש: מברך על היום ואח"כ מברך על היין, ולדעת ב"ה: מברך על היין ואח"כ מברך על היום - ובברייתא ובגמרא מבואר טעמי המחלוקת.

דף נב עמוד א
* לדעת ב"ש: במוצאי שבת אומר את ברכת היום ("הבדלה") בסוף, כי עדיף לדחות את הוצאת השבת ככל האפשר (ולהיפך מכך בכניסת השבת).
* המברך (ברכת הנהנין) - צריך שיטעום (מאותו דבר שבירך עליו).
* טעמו (מכוס של יין) - פגמו (מלשמש ככוס של ברכה).
* כוס של ברכה - צריך שיעור.
* התנאים נחלקו בדעת ב"ש אם ברכת המזון טעונה כוס.
* לדעת ב"ש: נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס, ולדעת ב"ה להיפך - ובברייתא ובגמרא מבואר טעמי המחלוקת.

דף נב עמוד ב
* תכף לנטילת ידים סעודה.
* לדעת ב"ש: מקנח ידיו במפה ומניחה על השולחן, ולדעת ב"ה: מניחה על הכסת - ובברייתא מבואר טעמי המחלוקת.
* לדעת ב"ש (וכך ההלכה): מכבדין את הבית ואח"כ נוטלים לידים, ולדעת ב"ה להיפך - ובברייתא ובגמרא מבואר טעם המחלוקת.
* לדעת רבי יוחנן: פירורים שאין בהם כזית - מותר לאבדם ביד.
* נהגו העם כבית הלל לפי רבי יהודה שיש לברך על הבשמים ואח"כ על הנר.
* לדעת ב"ה הרבה מאורות יש באש, ולכן יש לברך בורא מאורי האש.