דף כה עמוד א
* שטח של קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה - הגמרא דנה באפשרויות שונות בהם ניתן להכשיר את הטלטול בתוכו [על ידי מיעוט השטח באופנים שונים או על ידי יצירת מחיצה חדשה המוקפת לדירה].
* העושה מחיצה על גבי מחיצה - לא מועיל כדי לקנות בכך את נכסי הגר, ונחלקו האמוראים אם מועיל בשבת כדי להיחשב למחיצה.
* כל מחיצה הנעשית בשבת, בין בשוגג בין במזיד, נחשבת למחיצה (למעט מקרה בו עשה את המחיצה של רשות היחיד במזיד - לגבי טלטול בתוכו).
* קרפף הגדול יותר מבית סאתיים, אך החלק שיותר מבית סאתיים מקורה - לדעת רבה: החלק המקורה נחשב למקום אחד עם שאר הקרפף (ואסור הקרפף בטלטול אם לא הוקף לדירה), ורבי זירא חולק.

דף כה עמוד ב
* קרפף בגודל בית סאתיים שלא הוקף לדירה, שנפרץ במלואו לחצר, וכעת הוא יותר מבית סאתיים - אסור לטלטל בו.
* פרדס שהיה גדול יותר מבית סאתיים ולא נעשו מחיצותיו לשם דירה, והיה סמוך לכותל חיצוני של מבנה ולכן נחשב למקום דירה, ונפל הכותל החיצוני של המבנה - לא ניתן לסמוך על הכותל הפנימי של המבנה ולהתיר את הטלטול בפרדס.

דף כו עמוד א
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה מחלוקת אמוראים בתיקון שנעשה בפרדס שלא הוקף לדירה, וברש"י מובאים שני פירושים לכל מהלך הסוגיה.
* חנניה סובר שגינה וקרפף שלא הוקפו לדירה מותר לטלטל בהם אפילו אם הם גדולים כמקום זריעת ארבעים סאה, ולא כדעת רבי אלעאי (במשנה) שאמר שלרבי אליעזר מותר לטלטל בגינה וקרפף שלא הוקפו לדירה כשהם גדולים כבית כור.
* חזקיה חלה והלך ישעיהו והושיב ישיבה על פתחו, ולומדת מכך הגמרא ש"מכאן לתלמיד חכם שחלה שמושיבין ישיבה על פתחו", אך הגמרא דוחה זאת מחשש שיתגרה השטן.

דף כו עמוד ב
* לדברי רבי אליעזר: המבטל רשות חצרו - אף רשות ביתו ביטל (כי המבטל - בעין יפה מבטל), ולדעת חכמים: לא ביטל רשות ביתו (כי המבטל - אינו מבטל בעין יפה).
* המחלוקת של רבי אליעזר וחכמים היא באופן שאומר שהוא מבטל רשות חצירו ולא פירש אם כוונתו לבטל גם רשות ביתו או לא, אך אם גילה דעתו במפורש, הדין הוא כפי שגילה דעתו.
* המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסקת במיני המאכלים שבהם אפשר לערב עירובי תחומין ועירובי חצרות ושיתופי מבואות.

דף כז עמוד א
* לדעת רבי יוחנן (שנאמרו על משנה במסכת קידושין): במקומות ששנו חכמים כלל מסוים, אין ללמוד מכך שאין יוצא מן הכלל, ואפילו אם הדגישו ואמרו "חוץ מדבר פלוני" ייתכן שיש עוד יוצא מן הכלל. (ושני אמוראים מביאים סיוע לדבריו ממשניות).
* מים ומלח מעורבים נחשבים מזון לענין עירוב ולכן ניתן לערב בהם, אך יש מחלוקת אמוראים אם ניתן לקנות אותם בכסף מעשר שני.

דף כז עמוד ב
* רבי יצחק סובר שניתן לקנות בכסף מעשר שני מים ומלח מעורבים עם שמן אם מבליע את דמי המים והמלח במחיר השמן.
* "בבקר ובצאן וביין ובשכר" - בן בג בג מבאר מדוע פירטה התורה שניתן לקנות דברים אלו בכסף מעשר שני, והרי כבר אמרה "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך". (ורבי יוחנן התקשה בדבריו).
* הגמרא מבררת את יסוד מחלוקת התנאים שנחלקו אם דגים נקנים בכסף מעשר שני.

דף כח עמוד א
* התנאים נחלקו אם ניתן לקנות עופות בכסף מעשר שני, והגמרא מבארת את טעם מחלוקתם.
* הגמרא מפרטת כמה מיני מאכלים שמערבים בהם וכמה מיני מאכלים שלא מערבים בהם.
* מי שאין לו בנים - לא יאכל גודגדניות.

דף כח עמוד ב
* הגמרא מכריעה להלכה שעל כשות מברכים בורא פרי האדמה ועל חזיז מברכים שהכל נהיה בדברו.
* "כפניות" נחשבות לאוכל לענין קבלת טומאת אוכלים הואיל ויכול למתקן על ידי האור.
* "קור" - ישנה מחלוקת אם מברכים עליו בורא פרי האדמה או שהכל נהיה בדברו (וכך מכריעה הגמרא להלכה).
* הגמרא מפרטת מאכלים שונים שניתן לערב בהם ואת השיעור הנדרש מהם עבור העירוב.

דף כט עמוד א
* בתרד חי לגמרי - מערבים, ובתרד שהוא מבושל במקצת - אין מערבים.
* תבשיל של תרדין - יפה ללב וטוב לעינים וכל שכן לבני מעיים.
* למסקנת הגמרא ניתן לערב בתפוחים, ושיעורם הוא בקב.
* אפילו כמה מיני מאכל יחד ואין בכל אחד אלא שיעור שליש או רבע סעודה - הרי הם מצטרפים יחד לשיעור שתי סעודות.
* ביין סתם, שאין הדרך לשרות בו פת, צריך שיהיה בו שיעור כדי לשתות ממנו בשתי סעודות, והיינו שתי רביעיות.
* עלים של בצלים רעים למאכל ואין מערבים בהם.

דף כט עמוד ב
* מערבים בשכר, ושיעורו הוא שתי רביעיות.
* מערבים בתמרים, ושיעורם הוא בקב לדעת רב יוסף, אך אביי דוחה את הראיה שמביא רב יוסף ולכן אפשר ששיעורו הוא יותר מקב.
* אוכל שבא ללפת את הפת - שיעורו לעירוב הוא כדי ללפת בו את הפת של שתי סעודות, ואוכל שאינו בא ללפת בו את הפת - שיעורו הוא כדי לאכול ממנו עצמו שתי סעודות.

דף ל עמוד א
* לדעת רבי שמעון בן אלעזר: רעבתן - דיו לערב בשיעור שתי סעודות של אדם בינוני.
* ניתן לערב בשתי ביצים חיות (שאינם מבושלות).
* לדעת רב הונא בשם רב (הסובר כדעת רבי אליעזר): האומר "שבועה שלא אוכל ככר זו" - אפשר לערב לו בככר זו, אך האומר "ככר זו עלי" - אין מערבים לו בה.
* לדעת בית שמאי (החולקים על המשנה בתחילת הפרק) אין מערבים לנזיר ביין ולישראל בתרומה.

דף ל עמוד ב
* חנניה סובר שלדעת בית שמאי אם לא הוציא את כל כלי תשמישו הצריכים לו לשבת זו אין עירובו חל.
* הגמרא מבררת מדוע סומכוס לא נחלק על תנא קמא (במשנה בתחילת הפרק) אלא על מה שהתיר לערב בתרומה לישראל אך לא על מה שהתיר לערב לנזיר ביין.
* לדעת סומכוס צריך לערב בדבר שראוי למערב עצמו, ולכן שיעור שתי סעודות הוא כפי הנצרך לו עצמו ולא לפי שיעור אכילת אדם בינוני.
* הגמרא מבארת מדוע לדעת ת"ק מותר לערב לכהן בבית הפרס ולדעת רבי יהודה אף בבית הקברות.

דף לא עמוד א
* רבי יהודה וחכמים נחלקו אם מותר לערב לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר יחידי, והגמרא מבררת את שורש מחלוקתם.
* לדעת רבא, הסובר שמצוות לאו ליהנות ניתנו, רבי יהודה וחכמים נחלקו אם ניתן לערב אפילו לדבר הרשות.
* לדעת רב יוסף, הסובר שאין מערבים אלא לדבר מצוה (וסובר שמצוות לאו ליהנות ניתנו), רבי יהודה וחכמים נחלקו אם לאחר שעירובו קנה לו שביתה שוב לא אכפת לו שישמר שם עירובו.

דף לא עמוד ב
* לדעת בית הלל ניתן להאכיל את העניים דמאי, ולכן ניתן לערב בדמאי (כי יכול להפקיר את נכסיו ולהיות עני).
* ניתן לערב גם במעשר ראשון שנטלה ממנו תרומת מעשר אך לא תרומה גדולה - וזה כאשר הקדים הלוי בעוד התבואה בשיבולים ליטול את המעשר ראשון לפני שהכהן נטל את התרומה גדולה.
* ניתן לערב במעשר שני והקדש שנפדו, אף אם כאשר הבעלים פדה הוא נתן את הקרן ולא את החומש.
* אי אפשר לשלוח קטן לערב עירובי תחומין, אך אפשר לשלוח קטן לערב עירובי חצרות.
* הגמרא מבררת מהו הטעם שניתן לשלוח עירוב על ידי קטן באופן שאמר לאדם גדול לקבל את העירוב ממנו ולהניחו לשם עירוב במקום שרוצה לקנות שביתה.

דף לב עמוד א
* רב נחמן ורב ששת נחלקו האם בדינים של תורה אומרים שחזקה ששליח עושה שליחותו, ואילו בדינים שתיקנו חכמים לעשותם לדעת כולם אומרים שחזקה ששליח עושה שליחותו.
* רב ששת מביא כמה הוכחות לשיטתו (שחזקה ששליח עושה שליחותו גם בדינים של תורה), והגמרא דוחה את ההוכחות הללו.
* רב נחמן מודה שעל בית דין של כהנים סומכים שיעשו את שליחותם (אף בדינים של תורה).

דף לב עמוד ב
* לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף.
* במשנה נאמר שאם נתן את העירוב באילן למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב, והאמוראים (בתחילת הסוגיה) מבארים שמדובר שהאילן עומד ברשות הרבים ורוחבו ארבעה טפחים ולכן עירובו נמצא ברשות היחיד והמערב נתכוון לשבות למטה ברשות הרבים.

דף לג עמוד א
* עמוד בגובה תשעה טפחים ברשות הרבים ורבים מכתפים עליו - נחשב לרשות הרבים.
* הגמרא מביאה את הברייתא בה נחלקו רבי וחכמים אם גזרו על שבות בבין השמשות.
* בברייתא מובא שלדעת רבי אם "נתנו בכלכלה ותלאו באילן אפילו למעלה מעשרה טפחים - עירובו עירוב", והגמרא מקשה שאם מדובר באילן רחב ארבעה טפחים מדוע חל העירוב והרי הכלכלה היא רשות היחיד והמערב נמצא ברשות הרבים, ורבינא מתרץ בסוף עמוד זה, ורבי ירמיה מתרץ בסוף העמוד הבא.

דף לג עמוד ב
* לדעת רבי מאיר: "חוקקין להשלים".
* לדעת רבי יהודה: עירוב שהונח על מקום גבוה עשרה טפחים אינו עירוב אלא אם כן מקום זה רחב ארבעה טפחים.
* לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: נעץ קנה ברשות הרבים והניח בראשו טרסקל וזרק ונח על גביו - חייב.

דף לד עמוד א
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה שתי קושיות (ממשנה וברייתא) על תירוץ רבי ירמיה (שאומרים 'הואיל'), ומתרצת.
* במשנה (בדף לב ע"ב) נאמר "נתנו בבור אפילו עמוק מאה עירובו עירוב", והגמרא מבררת באיזה רשות עומד הבור.

דף לד עמוד ב
* במשנה נאמר "נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס בזמן שהוא תלוש ונעוץ אפילו גבוה ק' אמה הרי זה עירוב", והאמוראים נחלקו אם המשנה (המתירה רק כשהקנה או הקונדס תלוש ונעוץ) היא כדעת חכמים (הסוברים שכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בבין השמשות) או כדעת רבי (והטעם הוא גזירה שמא יקטום).
* במשנה נאמר "נתנו במגדל ואבד המפתח הרי זה עירוב", והגמרא מקשה מדוע העירוב חל והרי אינו יכול להגיע אל עירובו, והגמרא מביאה בעמוד זה תירוץ של רב ושמואל (ובעמוד הבא מביאה תירוץ של רבה ורב יוסף ותירוץ של אביי ורבא).

דף לה עמוד א
* במשנה בעמוד הקודם מובאת מחלוקת אם העירוב חל כאשר נתנו במגדל ואבד המפתח - ובעמוד זה מביאה הגמרא את הסבר רבה ורב יוסף למחלוקת זו ואת הסבר אביי ורבא למחלוקת זו.
* המניח את עירובו בסוף התחום ונתגלגל העירוב מבעוד יום אל מחוץ לארבע אמות מסוף התחום - אינו עירוב.
* המניח את עירובו ונפל על העירוב מבעוד יום גל של אבנים - אינו עירוב. (והגמרא מעמידה זאת אף כדעת חכמים החולקים על רבי).

דף לה עמוד ב
* רבי מאיר מיקל בספק דרבנן (כמבואר במשנה במקוואות), והטעם (המבואר בתחילת הסוגיה) שהחמיר בספק עירוב הוא משום שלדעתו איסור תחומין הוא מהתורה.
* רבו של רבי מאיר סובר שאיסור תחומין הוא מדרבנן.
* הגמרא מקשה על דעת רבי מאיר המחמיר בספק עירוב ממשנה בטהרות בה הוא סומך על חזקה להקל אף בספק דאורייתא, ודנה בתירוץ לקושיה זו.

דף לו עמוד א
* הגמרא מקשה על דעת רבי יוסי המיקל בספק עירוב ממשנה בטהרות בה הוא מחמיר במי שספק טבל אפילו בטומאה דרבנן, ומביאה שלושה תירוצים.
* אם עירב בתרומה שספק נטמאה קודם שעירב בה - אינו עירוב אף לדעת רבי יוסי.
* היו לו שתי ככרות של תרומה, אחת טמאה ואחת טהורה, ואינו יודע מי הטהורה, ואמר לשלוחו להניח לו את שתי הככרות יחד בסוף התחום, והטהורה תהיה העירוב - לא חל העירוב, שהרי אינו יודע איזו היא הככר הטהורה.
* האומר על ככר בערב שבת שהיום היא חול ולמחר תהיה קודש ועירב בככר זו - חל העירוב, והאומר על ככר בערב שבת שהיום תהיה קודש ולמחר תהיה חול - לא חל העירוב.

דף לו עמוד ב
* רבא מדייק (ממשנה במסכת טבול יום) שהרגע הראשון של בין השמשות קונה עירוב, ורב פפא סובר שאפשר לדייק שתחילת היום של שבת קונה עירוב.
* לדעת רב: המשנה שלנו, בה מבואר שרבי יהודה סובר שיש ברירה, נדחית מפני הברייתא של איו, בה מבואר שרבי יהודה סובר שאין ברירה (שהרי כך גם דעת רבי יהודה בברייתא של "הלוקח יין מבין הכותים").