דף לג עמוד א * עמוד בגובה תשעה טפחים ברשות הרבים ורבים מכתפים עליו - נחשב לרשות הרבים. * הגמרא מביאה את הברייתא בה נחלקו רבי וחכמים אם גזרו על שבות בבין השמשות. * בברייתא מובא שלדעת רבי אם "נתנו בכלכלה ותלאו באילן אפילו למעלה מעשרה טפחים - עירובו עירוב", והגמרא מקשה שאם מדובר באילן רחב ארבעה טפחים מדוע חל העירוב והרי הכלכלה היא רשות היחיד והמערב נמצא ברשות הרבים, ורבינא מתרץ בסוף עמוד זה, ורבי ירמיה מתרץ בסוף העמוד הבא. דף לג עמוד ב * לדעת רבי מאיר: "חוקקין להשלים". * לדעת רבי יהודה: עירוב שהונח על מקום גבוה עשרה טפחים אינו עירוב אלא אם כן מקום זה רחב ארבעה טפחים. * לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: נעץ קנה ברשות הרבים והניח בראשו טרסקל וזרק ונח על גביו - חייב.
דף לד עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה שתי קושיות (ממשנה וברייתא) על תירוץ רבי ירמיה (שאומרים 'הואיל'), ומתרצת. * במשנה (בדף לב ע"ב) נאמר "נתנו בבור אפילו עמוק מאה עירובו עירוב", והגמרא מבררת באיזה רשות עומד הבור. דף לד עמוד ב * במשנה נאמר "נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס בזמן שהוא תלוש ונעוץ אפילו גבוה ק' אמה הרי זה עירוב", והאמוראים נחלקו אם המשנה (המתירה רק כשהקנה או הקונדס תלוש ונעוץ) היא כדעת חכמים (הסוברים שכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בבין השמשות) או כדעת רבי (והטעם הוא גזירה שמא יקטום). * במשנה נאמר "נתנו במגדל ואבד המפתח הרי זה עירוב", והגמרא מקשה מדוע העירוב חל והרי אינו יכול להגיע אל עירובו, והגמרא מביאה בעמוד זה תירוץ של רב ושמואל (ובעמוד הבא מביאה תירוץ של רבה ורב יוסף ותירוץ של אביי ורבא).
דף לה עמוד א * במשנה בעמוד הקודם מובאת מחלוקת אם העירוב חל כאשר נתנו במגדל ואבד המפתח - ובעמוד זה מביאה הגמרא את הסבר רבה ורב יוסף למחלוקת זו ואת הסבר אביי ורבא למחלוקת זו. * המניח את עירובו בסוף התחום ונתגלגל העירוב מבעוד יום אל מחוץ לארבע אמות מסוף התחום - אינו עירוב. * המניח את עירובו ונפל על העירוב מבעוד יום גל של אבנים - אינו עירוב. (והגמרא מעמידה זאת אף כדעת חכמים החולקים על רבי). דף לה עמוד ב * רבי מאיר מיקל בספק דרבנן (כמבואר במשנה במקוואות), והטעם (המבואר בתחילת הסוגיה) שהחמיר בספק עירוב הוא משום שלדעתו איסור תחומין הוא מהתורה. * רבו של רבי מאיר סובר שאיסור תחומין הוא מדרבנן. * הגמרא מקשה על דעת רבי מאיר המחמיר בספק עירוב ממשנה בטהרות בה הוא סומך על חזקה להקל אף בספק דאורייתא, ודנה בתירוץ לקושיה זו.
דף לו עמוד א * הגמרא מקשה על דעת רבי יוסי המיקל בספק עירוב ממשנה בטהרות בה הוא מחמיר במי שספק טבל אפילו בטומאה דרבנן, ומביאה שלושה תירוצים. * אם עירב בתרומה שספק נטמאה קודם שעירב בה - אינו עירוב אף לדעת רבי יוסי. * היו לו שתי ככרות של תרומה, אחת טמאה ואחת טהורה, ואינו יודע מי הטהורה, ואמר לשלוחו להניח לו את שתי הככרות יחד בסוף התחום, והטהורה תהיה העירוב - לא חל העירוב, שהרי אינו יודע איזו היא הככר הטהורה. * האומר על ככר בערב שבת שהיום היא חול ולמחר תהיה קודש ועירב בככר זו - חל העירוב, והאומר על ככר בערב שבת שהיום תהיה קודש ולמחר תהיה חול - לא חל העירוב. דף לו עמוד ב * רבא מדייק (ממשנה במסכת טבול יום) שהרגע הראשון של בין השמשות קונה עירוב, ורב פפא סובר שאפשר לדייק שתחילת היום של שבת קונה עירוב. * לדעת רב: המשנה שלנו, בה מבואר שרבי יהודה סובר שיש ברירה, נדחית מפני הברייתא של איו, בה מבואר שרבי יהודה סובר שאין ברירה (שהרי כך גם דעת רבי יהודה בברייתא של "הלוקח יין מבין הכותים").
דף לז עמוד א * לדעת עולא: הברייתא של איו, בה מבואר שרבי יהודה סובר שאין ברירה, נדחית מפני המשנה שלנו, בה מבואר שרבי יהודה סובר שיש ברירה (ולדעתו כך גם דעת רבי יהודה בברייתא של "הלוקח יין מבין הכותים"). * הגמרא מקשה על דעת רבי יוסי הסובר בברייתא של "הלוקח יין מבין הכותים" שאין ברירה ממשנה במסכת קינין ממנה עולה שרבי יוסי סובר שיש ברירה, ומתרצת. * לדעת רב חסדא: אין הקינין של מחוייבי קינין מתפרשות איזו תהיה לעולה ואיזו לחטאת אלא או בשעה שהבעלים קונים את העופות או בשעה שהכהן מולק את העופות. דף לז עמוד ב * הגמרא מקשה משתי ברייתות נוספות על דעת רבי יוסי (הסובר בברייתא של "הלוקח יין מבין הכותים" שאין ברירה), ומתרצת. * רבא שאל את רב נחמן מי הוא התנא הסובר שאף בדיני דרבנן אין ברירה. * הגמרא מקשה על סתירה בדעת רבי שמעון בדין ברירה, ומביאה שלושה תירוצים.
דף לח עמוד א * שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה - לדעת רבי אליעזר: שתי קדושות נפרדות הם (ולכן ניתן לערב לכל יום באופן שונה), לדעת חכמים: ספק אם הם שתי קדושות (ולכן אם נאכל עירובו ביום הראשון לא יכול לסמוך עליו ביום השני) או קדושה אחת (ולכן לא ניתן לערב לכל יום באופן שונה). * לדעת רבי אליעזר: אינו יכול לערב מיו"ט לשבת הסמוכה לו - משום הכנה. דף לח עמוד ב * בברייתא (המתחילה בסוף העמוד הקודם) נחלקו התנאים אם יו"ט ושבת הסמוכים זה לזה הם שתי קדושות או קדושה אחת או ספק. * לדעת רב: הלכה כרבי אליעזר הסובר שיו"ט ושבת הסמוכים זה לזה הם שתי קדושות. * שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה - ביצה שנולדה בזה אסורה בזה, ומבאר רבה שזה משום איסור הכנה, והגמרא מקשה ודנה בדבריו. * לדעת רבה: צריך לערב במזון הראוי מבעוד יום בערב שבת.
דף לט עמוד א * לדעת רב יהודה: שבת ויו"ט הסמוכים זה לזה - אין מערבים בפת ביום הראשון עבור היום השני באופן שלא עירב בה ליום הראשון, כי אין מערבים בתחילה מיו"ט לשבת משום הכנה. * שני ימים טובים של ראש השנה - לדעת רבי יהודה: שתי קדושות נפרדות הן, לדעת רבי יוסי: קדושה אחת הן ונחשבים כיום אחד ארוך. דף לט עמוד ב * בברייתא מבואר כיצד מפרישים תרומות ומעשרות בשני ימים של ראש השנה לדעת רבי יהודה. * שני ימים טובים של גלויות - למסקנת הגמרא, רבי יוסי מודה ששתי קדושות נפרדות הן [וכך פוסק רש"י להלכה, ובניגוד לפסיקה של בעל הלכות גדולות].
דף מ עמוד א * דבר שהובא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה - מותר לישראל אחר. * אסור ליהנות ממלאכת יום טוב (ואף ממלאכת יום טוב שני) מיד במוצאי יום טוב, אלא צריך להמתין בכדי שיעשו, ואין חילוק בזה בין בני תורה לשאינם בני תורה. * הגמרא מביאה ספק אם צריך להוסיף ולהזכיר גם את ראש חדש בתפילת מוסף של ראש השנה. * ראש השנה שחל להיות בשבת - בית שמאי אומרים: מתפלל עשר, ובית הלל אומרים: מתפלל תשע. דף מ עמוד ב * שבת שחל להיות בראש חודש או בחול המועד - נחלקו התנאים אם כולל ומזכיר את ראש חודש או חול המועד בברכה האמצעית או מזכיר אותם רק ביעלה ויבוא. * הגמרא מכריעה להלכה שלא מזכירים את ראש חודש בתפילת מוסף של ראש השנה. * הגמרא מכריעה להלכה שאומרים ברכת שהחיינו בראש השנה וביום הכיפורים.
דף מא עמוד א * עולא פוסק כרבי יוסי (ולא כתנא קמא) שמשלימים תענית בערב שבת ומתענים עד הלילה. * בדורו של רבן גמליאל נהגו כדעתו שלא משלימים תענית בערב שבת עד הלילה אלא אוכלים מבעוד יום. דף מא עמוד ב * הגמרא מכריעה להלכה שהמתענים בערב שבת מתענים ומשלימים. * המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, מלמדת בתחילתה שאפילו הוצא אדם מתחומו בשבת בעל כרחו, אין לו שם אלא ארבע אמות בלבד. * ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו (ולכן צריך לבקש עליהם רחמים): עובדי כוכבים ורוח רעה ודקדוקי עניות. * ג' אין רואין פני גיהנם (ולכן צריך לקבל זאת באהבה): דקדוקי עניות וחולי מעיין ומי שיש לו נושים, ויש אומרים אף מי שיש לו אשה רעה. * יצא מחוץ לתחום מרצונו והחזירוהו נכרים - אין לו אלא ד' אמות. * במשנה נאמר ש"מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה (מחוץ לתחום) אין לו אלא ד' אמות", ופסק רבה שאם הוצרך לנקביו רשאי לצאת מחוץ לד' אמות, כי גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. * לדעת רב פפא: פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד - לא הפסידו את מקומן.
דף מב עמוד א * פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו למקומם במזיד - הגמרא מוכיחה שהתנאים נחלקו אם מותרים באכילה. * היה מהלך ואינו יודע תחום שבת - מהלך אלפים פסיעות בינוניות, וזו היא תחום שבת. * שבת בבקעה והקיפוה נכרים מחיצה בשבת - לדעת רב נחמן בשם שמואל: מהלך אלפים אמה ומטלטל בכולה על ידי זריקה, ולדעת רב הונא ורבי חייא בר רב: מהלך אלפים אמה ומטלטל ד' אמות בלבד. דף מב עמוד ב * רב הונא מודה, שבמקרה שהיה מודד ובא וכלתה מדתו על שפת תקרה, מותר לטלטל בכל הבית על ידי זריקה. * הגמרא דוחה את האפשרות שמחלוקת רב נחמן בשם שמואל ורב הונא היא מחלוקת התנאים שבתחילת הפרק. * לדעת רב ושמואל: הלכה כרבן גמליאל בספינה (שמהלך את כולה), ונחלקו אם הלכה כמותו אף בדיר וסהר.
דף מג עמוד א * במשנה בתחילת הפרק נאמר "מעשה שבאו מפלנדרסין והפליגה ספינתם בים - רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הלכו את כולה ר' יהושע ורבי עקיבא לא זזו מד' אמות" - והגמרא מבארת שהמחלוקת היא רק במקרה שהספינה עומדת במקומה, אך אם הספינה מהלכת הרי שלדעת כולם מותר להלך את כולה. * הגמרא מסתפקת אם יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה. דף מג עמוד ב * לפני ביאת משיח בן דוד - יבוא אליהו לבשר על כך. * מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח (של הכנת צרכי שבת), אך משיח כן יכול לבוא במועדים אלו (כי כשיבוא משיח כולם עבדים הם לישראל ויכינו להם צרכי שבת). * לרבן גמליאל היתה שפופרת שהיה מביט וצופה בה אלפים אמה ביבשה וכנגדה אלפים בים. * נחמיה בנו של רב חנילאי יצא בשבת אחת בטעות מחוץ לתחום, ורב נחמן התיר לעשות לו מחיצה של בני אדם כדי שיוכל להיכנס בחזרה, והגמרא מבררת את טעם ההיתר.
דף מד עמוד א * רב נחמן בר יצחק מקשה על פסיקתו של רב נחמן (שבעמוד הקודם) שהתיר לעשות מחיצה של בני אדם בשבת (והגמרא דנה בעקבות כך לאורך כל העמוד ומתרצת). * הברייתות נחלקו אם אפשר לעשות דופן לסוכה מאדם או כלים, והגמרא מביאה שלושה תירוצים ליישב את הסתירה (ודוחה את שני התירוצים הראשונים). דף מד עמוד ב * למסקנת הגמרא מותר לעשות מחיצה של בני אדם אם העומד שם לא יודע שלשם מחיצה העמידוהו שם. * רבה ורב שימי בר חייא נחלקו בביאור המשנה ("מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח, אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא"), ושורש מחלוקתם הוא אם "הבלעת תחומין מילתא היא" או לא.
