דף נט עמוד א
* אם מדד את תחום העיר לצד אחד בשני מקומות, ותוצאת מדידה אחת מרובה מהשנייה, מותר ללכת אף במקום שמיעט כפי השיעור שבמקום שריבה.
* אם מדדו שני בני אדם את אותו התחום ותוצאות המדידה שונות - מקלים והולכים אחר התוצאה המרובה, בתנאי שהפרש המדידה שלהם אינו יותר מ"מדת העיר באלכסונא".
* דין תחומין הוא החמרה מדרבנן על דין תורה, ולכן בכל ספק שבו יש להקל.
* כל עיר של יחיד הנעשית של רבים מותר לערב את כולה כאחת בעירוב אחד (ואין צריך לשייר מקצת מדיירי העיר שלא יערבו עם השאר).

דף נט עמוד ב
* לדעת רבי יהודה יש תקנה לעיר שיש בה רשות הרבים על ידי שיעשה לחי או קורה בשני ראשיה של רשות הרבים.
* אין מערבים את העיר לחצאים לאורכה, ויש שתי לישנות בדעת רב פפא אם ניתן לערב את העיר לחצאים לרוחבה.
* אחד מבני חצרות המבוי שעשה פתח נמוך לפתח חצרו - אינו אוסר על בני המבוי אם לא השתתף עמם בשיתופי מבואות.
* סולם - לפעמים יש תורת פתח עליו ולפעמים יש תורת מחיצה עליו (בהתאם לדין הקל יותר).

דף ס עמוד א
* כותל שבין שתי חצרות שהניח עליו כמה סולמות זה ליד זה - אפילו אם עשה כך ברוחב של יותר מעשר אמות, תורת מחיצה עליו, ולא נחשב הכותל כנפרץ יותר מעשר אמות ויהיו חייבים להניח עירוב אחד לכולם.
* עיר קטנה, שמספר דיוריה הוא חמישים בלבד, ואין עיר אחרת הסמוכה לה שתוכל להיות שיור עבורה - נחלקו האמוראים אם צריך להניח מקצת מתושבי העיר בתורת שיור שלא יערבו עם השאר.
* רב פוסק כרבי שמעון שיש לשייר בעיר של רבים שלוש חצרות שבכל אחת מהן יש שני בתים ואז ניתן לערב את שאר העיר בעירוב אחד, ורבי יצחק פוסק שמספיק לשייר בית אחד העומד בחצר אחת.

דף ס עמוד ב
* בגמרא מובאות שתי אפשרויות לבאר את המקרה בו עסקה המשנה ("מי שהיה במזרח ואמר לבנו ערב לי במערב" וכו').
* לדעת רבי יהושע בן לוי: היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר - אין לו אלא חצי העיר, כלתה מדתו בסוף העיר - נעשית לו העיר כולה כד' אמות ומשלימין לו את השאר. (ולפי רש"י: רב אידי תמה על חילוק זה, ורבא תמה על דבריו).

דף סא עמוד א
* יש שתי גרסאות לנוסח המשנה שבסוף העמוד ("אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה" או "אין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה"), ורב נחמן מיישב את שתי הגרסאות.
* עיר שיושבת על שפת הנחל - אם יש לפניה דקה ארבע אמות (מחיצה ארבע אמות גובה על פני העיר כולה) מודדים לה משפת הנחל, ואם לאו אין מודדין לה אלא מפתח ביתו. (רב יוסף הביא הוכחה לדין זה מברייתא, אך הגמרא דוחה ראיה זו באופנים שונים).
* כלב שאינו עומד בעירו, אפילו שבע שנים אינו נובח.

דף סא עמוד ב
* הניח את עירובו בעיר חריבה - לדעת שמואל: אין לו ממקום עירובו אלא אלפיים אמה, לדעת רבי אלעזר: מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה (לדעת חכמים). (והגמרא מקשה ממשנה וברייתא על רבי אלעזר, ומתרצת).
* רבא פוסק כדעת חכמים (שאם הניח את עירובו בעיר סמוכה, העיר נידונית לו כארבע אמות בלבד) ולא כדעת רבי עקיבא, כי הלכה כדברי המיקל בעירובין.
* החל מפרק שישי, המתחיל בסוף עמוד זה, ועד סוף פרק תשיעי, עוסקות הסוגיות בעירובי חצרות ושיתופי מבואות.

דף סב עמוד א
* חכמים רצו למנוע מישראל לדור עם נכרי בחצר אחת, שמא ילמד מעשיו, ולכן גזרו שהנכרי אוסר על הישראל את ההוצאה מביתו לחצר עד שישכור ממנו את רשותו.
* עובד כוכבים חשוד על שפיכות דמים.
* השכירות מנכרי המתירה הוצאה מבית ישראל לחצר בשבת - נחלקו האמוראים אם צריכה להיות שכירות בריאה וחזקה או די בשכירות רעועה וחלשה.
* הנכרי חושש לכשפים בהשכרת רשותו לישראל לשבת.

דף סב עמוד ב
* אם הנכרי לא נמצא בביתו בשבת ולא עתיד לחזור בו ביום - אין הוא אוסר להכניס ולהוציא מביתו של הישראל לחצר.
* שמואל פסק הלכה כרבי אליעזר בן יעקב הסובר שאין הנכרי אוסר אלא כאשר דרים בחצר לפחות שני ישראלים.
* משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי.
* אסור להורות הלכה במקום רבו אפילו "ביעתא בכותחא".

דף סג עמוד א
* כל העמוד עוסק בדין הוראת הלכה לתלמיד במקום מגוריו של הרב.
* תלמיד חכם בודק סכין לשחוט בו הוא עצמו בהמה שלו ואין צריך להראות לרבו.
* להורות הלכה בכדי להפריש אדם ולמונעו מלעבור איסור, אפילו בפניו של רבו מותר, כי כל מקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב.
* להורות הלכה בפניו של רבו - אסור וחייב מיתה, שלא בפניו - אסור ואין חייב מיתה.
* כל המורה הלכה בפני רבו - ראוי להכישו נחש / נקרא חוטא / מורידין אותו מגדולתו / מת מן העולם בלא ולד.
* כל הנותן מתנותיו לכהן אחד (ואינו מחלקן בין מספר כהנים) - מביא רעב לעולם.

דף סג עמוד ב
* הטעם שיהושע מת בלא ולד - לדעת רבי לוי: בגלל שהורה הלכה בפני רבו, לדעת רבי אבא בר פפא: בגלל שביטל את ישראל לילה אחת מפריה ורביה.
* כל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן - אסורין בתשמיש המטה.
* גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין.
* אסור לישון בחדר שאיש ואשתו שרויין בה.
* מבוי שדר בו נכרי שלא רוצה להשכיר את רשותו לישראלים הדרים שם (כדי שיהיה מותר להם להוציא למבוי) - לדעת אביי: יכולים הישראלים לבטל את רשותם במבוי לגבי אחד מהן, ואז אין הנכרי אוסר עליו.

דף סד עמוד א
* מבוי שדר בו נכרי שלא רוצה להשכיר את רשותו לישראלים הדרים שם (כדי שיהיה מותר להם להוציא למבוי) - רבא חולק על אביי (הסובר שיכולים הישראלים לבטל את רשותם במבוי לגבי אחד מהן, ואז אין הנכרי אוסר עליו) וסובר שהתקנה היא שישאל אחד הישראלים מהנכרי מקום בחצרו להניח שם חפץ כל שהוא ואז הוא יכול לתת עירוב עם בני המבוי.
* לדעת שמואל: שתה רביעית יין - אל יורה הלכה למעשה, ורב נחמן חולק.
* כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה - מאבד כבודה של תורה וסופה להשתכח ממנו.
* שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה, שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה.
* לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו.

דף סד עמוד ב
* קיום מצוה בדבר מסייע לקיומו בידו. (ולכן מי שהגיעו אליו נכסים בלא יגיעה, יעשה בחלק מהנכסים דבר מצוה, כדי שלא יפסיד אותם מפני עין הרע שיטילו בו אנשים).
* דרך מיל או שינה כל שהוא - מפיגין את היין ששתה קודם לכן.
* אסור לחלוף על פני אוכלים המוטלים בדרך מבלי להרימם.
* חמצו של נכרי אחר הפסח מותר בהנאה.
* ישנה מחלקת תנאים אם "פותחין בחרטה" (היינו: אם צריך החכם למצוא לנדר 'פתח' כדי להתירו או שיכול לעוקרו בלי שום טעם).
* בדורות האחרונים, שבנות ישראל פרוצות בכשפים, חולפים על פני אוכלים שלמים ואין מרימים אותם, כי יש לחשוש לכשפים.

דף סה עמוד א
* רבי אלעזר בן עזריה אמר שאם ידונו את ישראל על תפילה שלא בכוונה יכול הוא לפוטרם בטענה שהם שיכורים.
* כל מי שלא מתפלל מגן אברהם כשהוא שיכור - סוגרים וחותמים צרות בעדו שלא יבואו אליו.
* כל שאין דעתו מיושבת עליו - אל יתפלל.
* לא נברא הלילה אלא לשינה.
* הבא מן הדרך - אל יתפלל שלשה ימים (שאין דעתו מיושבת עליו מפני טורח הדרך).
* כל מי שמפייסין אותו על דבר ומתרצה כשטוב לבו ביין - יש בו מדעת קונו.
* כל המתיישב ביינו - יש בו דעת שבעים זקנים.
* לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים.

דף סה עמוד ב
* בשלשה דברים אדם ניכר (אם הגון הוא): בכוסו ובכיסו ובכעסו.
* ישראל ונכרי דרים בחצר פנימית וישראל דר בחצר חיצונה - לדעת רבי ורבי חייא אסור לישראל שבחצר החיצונה להוציא מביתו לחצר (עד שישכור מהנכרי), והגמרא דנה בטעם הדבר.
* למסקנת הגמרא, גם במקרה שישראל דר בחצר הפנימית, וישראל ונכרי דרים בחצר החיצונה, אסור לישראל שבחצר החיצונה להוציא מביתו לחצר.
* למסקנת הגמרא, ניתן לשכור מהנכרי את רשותו בחצר אחר שכבר השכיר את רשותו לנכרי אחר, אם יכול המשכיר לסלק את השוכר ולהוציאו מביתו קודם תום זמן השכירות.
* נחלקו האמוראים אם ניתן בשבת לשכור מהנכרי את רשותו בחצר.

דף סו עמוד א
* הגמרא מקשה על רבי יוחנן שפסק שניתן בשבת לשכור מהנכרי את רשותו בחצר מדין אחר שאמר רבי יוחנן, ומתרצת.
* רבי יוחנן משווה דין שוכר מהנכרי את חלקו בחצר לדין עירובי חצרות, והגמרא מפרטת לאלו דברים.
* רבי אלעזר תמה על רבי יוחנן שפסק שניתן בשבת לשכור מהנכרי את רשותו בחצר.

דף סו עמוד ב
* רב יוסף אמר שלא שמע את ההלכה של שמואל ששתי חצירות זו לפנים מזו שיכולה הפנימית לבטל לחיצונה את דריסת הרגל שיש לה עליה, ואביי הזכיר לו שכן אמר כך.
* שמואל אמר שאין לנו להוסיף היתרים על מה שהתירו חכמים בענייני עירובין אלא עלינו לנהוג כלשון משנתנו.
* לדעת שמואל: אין מועיל ביטול רשות מחצר לחצר ואין מועיל ביטול רשות בחורבה, ורבי יוחנן חולק.
* אביי סובר בדעת שמואל שבשתי חצרות זו לפנים מזו יכולה הפנימית לבטל לחיצונה את דריסת הרגל שיש לה עליה, ורבא חולק וסובר שרק אם נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב אז הפנימית מותרת לאחר שיבטלו להם בני החיצונה את רשותם שיש להם בפנימית.

דף סז עמוד א
* רב חסדא חשש מבקיאות המשניות של רב ששת (שמא יקשה לו ממשנה על משנה), ורב ששת חשש מפלפולו של רב חסדא (שמא ישאל אותו שאלות עמוקות).
* שני בתים משני צידי רשות הרבים, ובאו נכרים בשבת והקיפו אותם במחיצה - לא יכולים בעלי הבתים לבטל רשות זה לזה בשבת כדי להתיר טלטול מהבית החוצה.
* נכרי שהיה בכניסת השבת בחצר אך לא שכרו ממנו ולא עירבו בני החצר זה עם זה ומת הנכרי בשבת - נחלקו האמוראים (בשיטת הסובר שאין שוכרים רשות מגוי שבא בשבת) אם יכולים בני החצר לבטל בשבת זה לזה את רשותם כדי להתיר את השימוש בחצר.

דף סז עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) דנה באיזה אופן נכרי שדר עם ישראלים במבוי ויש לו פתח נוסף לבקעה או קרפף, לא אוסר על בני המבוי את הטלטול.
* קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לשם דירה - נחשב לרשות היחיד, אלא שחכמים החמירו שדינו ככרמלית לעניין זה שאסור לטלטל בתוכו כמו ברשות הרבים.
* בדבר הנוגע לאיסור תורה - אם יש קושיה על הוראת החכם אז מקשים קודם שיעשו מעשה על פי הוראתו, אך בדבר הנוגע לאיסור דרבנן - עושים את המעשה כהוראתו של החכם ולאחר המעשה מקשים על הוראתו.

דף סח עמוד א
* אחד מבני מבוי שביקש לקחת מיין ושמן שהניחו בני המבוי עבור שיתופי מבואות ולא נתנו לו לקחת - בטל השיתוף.
* נחלקו הברייתות אם משתתפים באוצר (דבר האצור כגון חבית של יין, ועשוי להשתמש ממנו, ואז כשיקחו יין מהחבית יש לחשוש שלקחו את היין שעליו חל השיתוף).
* הגמרא מביאה שני מעשים נוספים אודות תינוק, שהיו צריכים למול אותו, ונשפכו המים החמים שהוכנו לו, ומביאה את התקנות שהציע רבא.

דף סח עמוד ב
* שנים שדרים בחצר אחת ולא עירבו ביניהם וביטל האחד את רשותו לשני - לדעת רב: לאחר שהשתמש זה שביטלו לו, מותר לו לבטל את רשותו לזה שביטל לו קודם לכן, ושמואל חולק.
* הגמרא מבארת שלדעת ת"ק (שבמשנה בתחילת הפרק) צדוקי הרי הוא כנכרי שאינו יכול לבטל את רשותו ואוסר על בני החצר עד שישכרו ממנו את רשותו, ולדעת רבן גמליאל צדוקי אינו כנכרי ויכול הוא לבטל את רשותו.

דף סט עמוד א
* לדעת רבי מאיר שבברייתא (וכך מיישב אביי את הסתירה בדעת רבי מאיר שבמשנה לעומת הברייתא שבעמוד הקודם): מי שביטל את רשותו ואח"כ הוציא מביתו לחצר או למבוי, בין אם הוציא בשוגג ובין אם במזיד, הרי זה אוסר את החצר והמבוי על שאר בני החצר והמבוי, כיון שחזר והחזיק ברשות שביטל - ודין זה הוא רק אם עדיין לא החזיקו בני המבוי ברשות שביטל להם זה במבוי.
* מומר לחלל שבת בגלוי פנים בפני רבים - דינו כגוי ואינו יכול לבטל רשות. (לדעת רבי יהודה).
* רבי מאיר וחכמים נחלקו אם חשוד לדבר אחד הרי הוא חשוד לכל התורה כולה.

דף סט עמוד ב
* רב נחמן בר יצחק ורב אשי נחלקו כיצד לבאר את דברי רב הונא שאמר (בסוף העמוד הקודם): "איזהו ישראל מומר? זה המחלל שבתות בפרהסיא".
* אם ביטל את רשות חצירו אך לא ביטל את רשות ביתו - אסור להוציא מביתו לחצר אך מותר להוציא משאר הבתים לחצר. (כי המבטל רשות חצירו סתם ולא אמר שמבטל אף את רשות ביתו, הדין הוא שלא ביטל את רשות ביתו).
* אם בני החצר נתנו את רשותם לאותו אדם ששכח לערב עמם בחצר - אסור להם להוציא מכל הבתים ואף מביתו של זה שהחצר ברשותו, והם לא יכולים להיחשב כאורחים שלו.

דף ע עמוד א
* שנים מבני החצר שלא עירבו, אוסרים זה על זה, ולא יועיל ששאר בני החצר שעירבו יבטלו להם את רשותם, גם אם יאמרו לאחד משניהם שיקנה את רשותם על מנת שיחזור ויקנה לשני ויבטל לו את רשותו.
* כשאחד מבני החצר שכח ולא עירב עירובי חצרות, ומעוניין לבטל את רשותו לבני החצר - לדעת רבה: צריך לבטל את רשותו לכל אחד ואחד, ואביי חולק.

דף ע עמוד ב
* אם לא עירב לפני שבת ולא ביטל את רשותו בשבת ומת בשבת - נחלקו האמוראים אם היורש שלו יכול לבטל לשאר בני החצר את רשותו שזכה בה באותה שבת, ובכך להתיר להם להוציא מבתיהם לחצר ולהכניס ממנה לבתיהם.
* כל שהותר למקצת שבת - מותר לכל השבת (כגון עירב דרך הפתח ונסתם הפתח, עירב דרך חלון ונסתם החלון), כל שנאסר למקצת שבת - נאסר לכל השבת כולה (כגון שני בתים בשני צידי רשות הרבים והקיפום נכרים מחיצה בשבת).