דף ה עמוד א * לאורך כל העמוד מובאים מספר מקורות לכך שחמץ אסור מהתורה מארבעה עשר בניסן (מסוף שעה שישית). * בשכר שלשה "ראשון" (שביתת הרגל דפסח ושביתת הרגל דחג ונטילת לולב שנקראו ראשונים) זכו לשלשה דברים שקרויים "ראשון": להכרית זרעו של עשו, לבנין בית המקדש, ולשמו של משיח. דף ה עמוד ב * רבא לומד מדברי רבי עקיבא (שבסוף העמוד הקודם) שהוא סובר שאין ביעור חמץ אלא בשריפה, הבערה לחלק יצאת, לא אומרים הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה גם שלא לצורך. * הגמרא מביאה ברייתא ארוכה המבארת מה נכלל באיסור בל יראה ובל ימצא, ומבארת את הברייתא. * רבא ציווה את בני מחוזא לבער לפני פסח את החמץ של אנשי חיל המלך המופקד בידיהם (כי זה תחת אחריותם ונחשב לממון שלהם).
דף ו עמוד א * לדעת רבא לפי הלישנא השניה: בהמת ארנונא - פטורה מן הבכורה, עיסת ארנונא - חייבת בחלה. * נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו - אין זקוק לבער, הפקידו אצלו - זקוק לבער, יחד לו בית - אין זקוק לבער. * המוצא חמץ בביתו ביום טוב - כופה עליו את הכלי, אך אם של הקדש הוא - אינו צריך לכפות עליו את הכלי. * חמצו של נכרי - עושה לו מחיצה עשרה טפחים, חמץ של הקדש - אינו צריך לעשות מחיצה. * המפרש והיוצא בשיירא קודם שלשים יום - אין זקוק לבער (לדעת רבא: אם אין דעתו לחזור), תוך שלשים יום - זקוק לבער. דף ו עמוד ב * הגמרא מבררת את הטעמים של מחלוקת ת"ק ורבן שמעון בן גמליאל שנחלקו אם שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום או שתי שבתות. * אין מוקדם ומאוחר בתורה (כאשר אלו שני עניינים שונים), ולכן פרשת הפסח נכתבה לאחר פרשת הפקודים. * הבודק את החמץ - צריך שיבטל בליבו את החמץ לאחר הבדיקה. * שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה.
דף ז עמוד א * המקדש אשה בחמץ בי"ד בניסן משש שעות ולמעלה - אין חוששין לקידושין. * למסקנת הגמרא: לא ניתן לבטל חמץ לאחר שעת האיסור. * פת שנמצאת בתוך תיבה, שכבר עברו ימים מרובים מתחילת הפסח והיתה ראויה פת זו להתעפש - דינה כמצה ולא כחמץ, ואף שעיפושה מרובה. * הבודק חמץ צריך שיברך - לדעת רב פפי משמו של רבא: מברך "לבער חמץ", ולדעת רב פפא משמו של רבא: מברך "על ביעור חמץ". (ומחלוקתם היא האם "על ביעור" משמעותו להבא או לשעבר). דף ז עמוד ב * העושה לולב/סוכה לעצמו - מברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה (וכשמקיים את המצוה מברך על המצוה). * הגמרא מכריעה שגם הנוסח "על ביעור" משמעותו הוא להבא. * כל המצות (חוץ מן הטבילה) - מברך עליהן עובר (=קודם) לעשייתן. * הגמרא מביאה את המקור לכך שבודקים את החמץ לאור הנר.
דף ח עמוד א * חצר - אינה צריכה בדיקה (של החמץ), מפני שהעורבין מצויין. * אכסדרה - בודקים אותה לאור השמש שמאירה בה (ולא בלילה לאור הנר). * למה צדיקים דומין בפני שכינה? - כנר בפני האבוקה. * אבוקה להבדלה - מצוה מן המובחר. * הטעמים לכך שלא בודקים חמץ לאור אבוקה: (1) אינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין (שלא כמו נר), (2) אורו לאחריו (ולא לפניו כמו אור הנר), (3) אדם האוחז אבוקה מפחד שמא תשרוף את הבית ולכן לא בודק כראוי (שלא כמו נר), (4) שלהבת האבוקה קופצת עכל הזמן (ולא משוכה בקביעת כמו אור הנר). * במשנה בתחילת המסכת נאמר: "כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה", והגמרא מבארת מה בא כלל זה לרבות. * צריך לבדוק חמץ באוצרות יין (ובאוצרות שכר בבבל) שמסתפק מהם לצורך סעודתו, אוצרות דגים קטנים, אוצר מלח, אוצר שעוה, אוצר עצים, אוצר תמרים. דף ח עמוד ב * האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העוה"ב - הרי זה צדיק גמור (רש"י: בדבר זה). * בברייתא (בעמוד הקודם) נאמר: "אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק מפני הסכנה", ונחלקו האמוראים אם הכוונה היא לסכנת עקרב או סכנת נכרים. * שלוחי מצוה אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם, חוץ ממקרה בו שכיח היזק. * כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל, ושאין לו קרקע אין עולה לרגל. * מפני מה אין פירות גינוסר / חמי טבריה בירושלים? - כדי שלא יהיו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לשם כך דיינו, ונמצאת עלייה שלא לשמה. * במשנה בתחילת המסכת נאמר: "בית שמאי אומרים ב' שורות על פני כל המרתף ובית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות" - והגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בביאור דעת בית שמאי ומחלוקת אמוראים בביאור דעת בית הלל.
דף ט עמוד א * אם ראינו שגיררה חולדה חמץ מבית לבית וממקום למקום - צריך בדיקה, ולא ניתן להסתמך על כך ולטעון שהחולדה אכלה את החמץ (לדעת רבי זירא: כי דרכה של החולדה לאכול מן הלחם ולשייר, ולדעת רבא: כי אין ספק שמא אכלה מוציא מידי ודאי). * הגמרא מקשה משתי ברייתות על דברי רבא שאמר ש"אין ספק מוציא מידי ודאי", ומתרצת. * חזקה על חבר שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. * מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. דף ט עמוד ב * במשנה (בעמוד א) נאמר שאין חוששים שמא גררה חולדה, והגמרא מקשה על כך ממשנה בדף הבא ממנה עולה שכן חוששים, ושלושה אמוראים מתרצים קושיה זו. * "וכי חולדה נביאה היא?". * הגמרא מביאה ברייתא כתירוצו של רבא: הרוצה לאכול חמץ אחר בדיקה כיצד יעשה? - מה שמשייר יניחנו בצנעה, שלא תבוא חולדה ותיטול בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו. * הגמרא מביאה פסקי הלכות שונים בנוגע לספק חמץ.
דף י עמוד א * הגמרא ממשיכה לאורך כל הדף להביא פסקי הלכות שונים בנוגע לספק חמץ. * עכבר שנטל חמץ ונכנס לאחד משני בתים שכבר בדקו אותם מחמץ, ולא ידוע לאיזה מהם נכנס - אם כל אחד מבעלי הבתים בא בפני עצמו לשאול על ביתו, משיבים לו שאינו חייב לבדוק. * עכבר שנטל חמץ וספק אם נכנס לבית שכבר נבדק - מחלוקת רבי אליעזר וחכמים אם צריך לחשוש ולבדוק שוב (לפי פירוש רבינו חננאל). * חמץ שאבד בבית ולא נמצא בבדיקה - מחלוקת רבי מאיר וחכמים אם צריך לבטלו (לפי פירוש תוס'). * עכבר שנכנס עם חמץ לבית בדוק, ובדק בעל הבית אחריו ומצא חמץ, אך אינו יודע בוודאות אם זה החמץ שהכניס העכבר - מחלוקת רבי ורשב"ג אם צריך להמשיך ולבדוק את כל הבית. * הניח תשע חתיכות חמץ ואחר כך מצא עשר חתיכות חמץ - מחלוקת רבי וחכמים אם ניתן לסמוך על כך שאלו תשע החתיכות שהניח. * הניח עשר חתיכות חמץ ואחר כך מצא תשע חתיכות חמץ - מחלוקת רבי וחכמים אם ניתן לסמוך על כך שתשע החתיכות שנמצאו הן אותן חתיכות שהניח שם בתחילה. דף י עמוד ב * הניח חמץ בזוית זו של הבית ואחר כך מצא חמץ בזוית אחרת - מחלוקת רשב"ג וחכמים אם תולים שזהו אותו חמץ שהונח בבית מתחילה. * עכבר שנכנס לבית וכיכר בפיו ונכנס אחריו ומצא שם פירורין - הבית צריך בדיקה, מפני שאין דרכו של עכבר לפורר. (שלא כמו דין תינוק שנכנס לבית וכיכר בפיו ונכנס אחריו ומצא שם פירורין). * הגמרא מביאה ספקות שונים לגבי הכנסת ככר והוצאתה מהבית על ידי עכבר. * הגמרא מסתפקת האם צריך לטרוח לבער את החמץ כאשר החמץ נמצא בשמי קורה או בבור או בפי נחש. * רבי יהודה וחכמים נחלקו אם לאחר זמן איסור חמץ יבדוק את החמץ אם לא בדק קודם לכן.
דף יא עמוד א * הגמרא מקשה שיש סתירה בדעת רבי יהודה בין דעתו במשנה בעמוד הקודם (בדין חמץ) לבין דעתו במשנה במסכת מנחות (בדין חדש), אם גוזרים במאכל איסור שלא להתעסק עמו שמא יבוא לאכול ממנו, ומביאה שלושה תירוצים לישוב הקושיה. * לדעת אביי: בחדש - לא חושש רבי יהודה שמא יבוא לאכול ממנו בגלל שאדם בודל מהתבואה עד להקרבת העומר, אך בחמץ - רבי יהודה כן חושש שמא יבוא לאכול ממנו, כי אדם לא בודל ממנו כל השנה. * הגמרא מבארת שלדעת רבי יהודה משום חומרת השבת אדם בודל מהשמן שבשפופרת שבצד הנר ואינו חושש שמא יאכל מן השמן. דף יא עמוד ב * הגמרא מבארת שלדעת רבי יהודה אדם בהול על ממונו כדי להצילו, ולכן חוששים שאם נתיר לכהן להקיז לבכור דם במקום שאין עושים בו מום הרי שהוא יבוא לעשות כך אף במקום שעושים בו מום. * במשנה מובאת מחלוקת תנאים עד איזה שעה מותר לאכול חמץ בערב פסח (רבי מאיר: כל חמש שעות מתחילת היום, רבי יהודה: כל ארבע שעות מתחילת היום, רבן גמליאל: חולין כל ארבע שעות ותרומה כל חמש שעות). * בדיני עדות - אביי בלישנא הראשונה מבאר שלדעת רבי מאיר אין אדם טועה ולא כלום ולדעת רבי יהודה אדם טועה בחצי שעה, אביי בלישנא השניה מבאר שלדעת רבי מאיר אדם טועה משהו, ולדעת רבי יהודה אדם טועה שעה ומשהו.
דף יב עמוד א * בדיני עדות - רבא מבאר שלדעת רבי מאיר אדם טועה שתי שעות חסר משהו, ולדעת רבי יהודה אדם טועה שלוש שעות חסר משהו. * הגמרא מבארת שנותנים לעדים את כל השעות שהם עלולים לטעות בהן, וניתן להזימם רק אם יאמרו המזימים עמנו הייתם כל אותן השעות. * בין יום ללילה אין בני אדם טועים, ולכן אם העד העיד שהמעשה היה בתחילת היום, ואמרו המזימים שהיו עם העד מתחילת היום, אין הוא יכול לומר שהיה המעשה בשעה האחרונה של הלילה ובטעות אמר שהמעשה היה בתחילת היום. דף יב עמוד ב * בשעה חמישית החמה נמצאת בצד מזרח ובשעה שביעית נמצאת בצד מערב, ואין בני אדם טועים ומחליפים ביניהם. * עדות מסורה לזריזים, ואיסור חמץ מסור לכל אדם. * לדעת רבי יהודה ביעור חמץ הוא דוקא בשריפה כל עוד לא הגיע זמן ביעורו מן התורה, אך לאחר שהגיע זמן ביעורו מן התורה השבתתו היא בכל דבר ולא רק בשריפה. * שעה ראשונה - מאכל לודים, שניה - מאכל ליסטין, שלישית - מאכל יורשין, רביעית - מאכל כל אדם, חמישית - מאכל פועלים, ששית - מאכל תלמידי חכמים, מכאן ואילך כזורק אבן לחמת (אם לא טעם משהו בבוקר). * עד אחד מעיד שהמעשה היה קודם הנץ החמה, ועד אחד מעיד שהמעשה היה בתוך הנץ החמה - עדותן בטילה.
דף יג עמוד א * רב נחמן בשם רב פסק שהלכה כרבי יהודה ("אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש"). * ארבעה עשר שחל להיות בשבת - נחלקו התנאים אם שורפים חמץ של תרומות טהורות כבר בערב שבת או לא. * מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח. * גם רבי פסק כרבי יהודה. * גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק - פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן, גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק - מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן, משום שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל". דף יג עמוד ב * רב יהודה אמר שהגרסה הנכונה היא "על גג האיצטבא" ולא "על גב האיצטבא". * הר הבית - סטיו כפול היה. * במשנה (יא ע"ב) נאמר "שתי חלות של תודה פסולות מונחות על גג האיצטבא" - והגמרא שואלת מדוע נפסלו החלות ומביאה שני תירוצים. * רבי אלעזר (בברייתא) חולק על המשנה וסובר שהחלות שהונחו על גג האיצטבא היו כשירות.
דף יד עמוד א * מדף זה ועד סוף הפרק עוסקת הגמרא בדיני טומאה וטהרה. * רב יהודה מבאר את דעת רבי חנינא סגן הכהנים שבמשנה, שמדובר בבשר שנגע בולד של ולד הטומאה ואותו לא נמנעו הכהנים מלשרוף עם הבשר שנטמא באב הטומאה. * אין אוכל מטמא אוכל - לדעת אביי: דין זה נאמר רק בחולין, לדעת רב אדא בר אהבה משמו של רבא: דין זה נאמר גם בתרומה, לדעת רבינא משמו של רבא: דין זה נאמר גם בקדשים. דף יד עמוד ב * רב יהודה מבאר את דעת רבי עקיבא שבמשנה, שמדובר בנר של מתכת, ולא נמנעו הכהנים מלהדליק שמן של תרומה שנפסל בטבול יום בנר זה שנטמא בטמא מת (ודין נר זה הוא אב הטומאה, כי "חרב הרי הוא כחלל"). * רבא מדייק שרבי עקיבא סובר שטומאת משקין לטמא אחרים היא מהתורה. * כל הפוסל את התרומה - מטמא משקין להיות תחילה.
דף טו עמוד א * לדעת ריש לקיש משום בר קפרא: רבי חנינא סגן הכהנים עסק בבשר אחד שנטמא באב הטומאה דאורייתא ובבשר אחר שנטמא בולד הטומאה דאורייתא, ו"מדבריהם למדנו" שאמר רבי מאיר הכוונה היא לדברי רבי אליעזר ורבי יהושע. * הגמרא מבררת מה הם דברי רבי אליעזר ורבי יהושע שמהם למד רבי מאיר את דינו. דף טו עמוד ב * רבי יוחנן סובר שמחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי במשנה היא בשעה השישית של ערב פסח, שלדעת רבי מאיר מותר לשרוף באותה שעה את תרומת החמץ הטהורה עם הטמאה, ולדעת רבי יוסי אסור, אך בשעה השביעית לדעת כולם מותר. * לדעת רבי יוחנן: רבי חנינא סגן הכהנים עסק בבשר אחד שנטמא באב הטומאה דאורייתא ובבשר אחר שנטמא בולד הטומאה דרבנן, ו"מדבריהם למדנו" שאמר רבי מאיר הכוונה היא לדברי רבי חנינא סגן הכהנים. * רבי ירמיה מבאר (בשיטת רבי יוחנן) שמחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי היא האם טומאת משקין לטמא אחרים היא מדרבנן או מהתורה (ומדובר בעדותו של רבי חנינא סגן הכהנים בבשר שנטמא במשקין שנגעו בכלי שנגע בשרץ).
דף טז עמוד א * טומאת משקים לטמא אחרים - לדעת רבי מאיר: טומאה זו היא רק מדרבנן, לדעת רבי יהודה: טומאה זו היא מהתורה, לדעת רבי יוסי ורבי שמעון: משקים מטמאים אוכלים מהתורה, אך מטמאים כלים רק מדרבנן. * רבי אלעזר בברייתא (בתחילת העמוד) סובר שמשקים מקבלים טומאה מהתורה, והגמרא מקשה על כך מברייתא אחרת בה נאמר שרבי אלעזר סובר שמשקים לא מקבלים טומאה מהתורה (לפי הבנת רב), והגמרא נשארת בקושיה. * יוסי בן יועזר העיד שמשקים של בית מטבחיא טהורים - לדעת רב: טהורים ממש ואינם מקבלים טומאה, לדעת שמואל: טהורים מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמם יש להם. (ושורש מחלוקתם הוא האם משקים דעלמא (=שלא במקדש) מקבלים טומאה מדרבנן או מהתורה). דף טז עמוד ב * דם קדשים אינו מכשיר אוכל לקבל טומאה, כי ישנו לימוד מפסוק שדם שלא נשפך כמים אינו מכשיר. * דם שאין הנפש יוצאה בו (=דם התמצית) אינו קרוי דם, ואינו נחשב משקה לענין הכשר אוכל לקבל טומאה. * הגמרא (מסוף העמוד הקודם ועד סוף עמוד זה) מקשה כמה קושיות על רב, ומתרצת.
