דף ס עמוד א * במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שאם חשב שמקריב לשם פסח ואח"כ חשב שמקריב לשם קרבן אחר הקרבן פסול - ורב פפא מסתפק האם כוונת המשנה שחשב כך בעבודה אחת (ודין זה הוא כרבי יוסי), או שחשב כך בשתי עבודות (ודין זה הוא אף כרבי מאיר). * הגמרא מביאה ארבעה נסיונות לענות על ספקו של רב פפא שהמשנה היא כדעת רבי יוסי, והגמרא דוחה נסיונות הוכחות אלו. דף ס עמוד ב * פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו - רב דימי ורבי ירמיה נחלקו מה הדין, ורבא מכריעה להלכה שכשר. * פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים - הגמרא מסתפקת מה דינו.
דף סא עמוד א * לדעת רבא: פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים - פסול. * לדעת רב פנחס בריה דרב אמי: יש שינוי בעלים לאחר מיתה. (= אם מת הבעלים קודם ההקרבה והביא בנו את קרבנו תחתיו ונשחט הקרבן שלא לשם בעליו - נפסל הקרבן). * הגמרא מביאה את המקור לכך שפסח שנשחט שלא למנויו פסול, ואת המקור לכך שפסח שנשחט שלא לאוכליו פסול. דף סא עמוד ב * שחט את קרבן הפסח לשם מולין המנויים עליו, אך חשב בשחיטה על מנת שיתכפרו בו ערלים (המנויים או לא מנויים עליו) בזריקה - לדעת רב חסדא: פסול, לדעת רבה: כשר. * רבה מביא ראיה לשיטתו מברייתא, ורב חסדא דוחה ראיה זו.
דף סב עמוד א * לדעת רב אשי: אם שחט את קרבן הפסח לשם מולין המנויים עליו, אך חשב בשחיטה על מנת שיתכפרו בזריקתו רק הערלים המנויים עליו - פסול לדברי הכל, ואם חשב בשחיטה על מנת שיתכפרו בזריקתו ערלים שאינם מנויים עליו - לדעת רב חסדא פסול, ולדעת רבה כשר. * האופה מיום טוב לחול - לדעת רב חסדא: לוקה, ולדעת רבה: לא לוקה. * אם נטמא אחד מאיברי הזבח - שורפים אבר זה ואת שאר הקרבן ניתן לאכול. * בקרבן פסח - אם נטמא הבשר ורק החלב קיים, אינו זורק את הדם (שלא כמו שאר קרבנות). דף סב עמוד ב * רב הונא בריה דרב יהושע מקשה מברייתא על דעת רב חסדא הסובר (כמובא בעמוד הקודם) שלחומרא אומרים "הואיל", ורב פפא מתרץ. * פסח שנשחט לשמו ושלא לשמו פסול, ואילו פסח שנשחט לאוכליו ושלא לאוכליו כשר - רבי יוחנן מבאר את טעם החילוק, ומפרט שבארבעה דברים חמורה יותר מחשבת לשמו ושלא לשמו ממחשבת לאוכליו ושלא לאוכליו. * מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כוחן של חכמים וכהה מאור עיניהם. * במשנה (בדף הקודם) נאמר שהשוחט את הפסח למולים ולערלים כשר, ובברייתא מבואר שלדעת אחרים: אם הקדים מחשבת מולים לערלים - כשר, אך אם הקדים מחשבת ערלים למולים - פסול.
דף סג עמוד א * הגמרא מבררת את טעמם של אחרים, הסוברים שאם הקדים מחשבת ערלים למולים הקרבן פסול, ואת דעת חכמים הסוברים שהקרבן כשר. * רבי מאיר סובר ש"בעינן פיו ולבו שוים". * בנוגע לאיסור "שוחט על החמץ" - לעולם אינו חייב עד שיהא החמץ או לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה. דף סג עמוד ב * בנוגע לאיסור "שוחט על החמץ" - לדעת ריש לקיש: חייב רק אם החמץ עמו בעזרה, ולדעת רבי יוחנן: חייב אע"פ שאין החמץ עמו בעזרה. (והגמרא מבארת שנחלקו בנוגע לפסוק "לא תשחט על חמץ דם זבחי", אם "על" זה בסמוך דוקא או לא). * לדעת רב פפא (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): כהן המקטיר את החלב של קרבן הפסח, ויש לו חמץ בשעת ההקטרה - עובר על הלאו של "לא תשחט על חמץ דם זבחי". * המולק את העוף (או שוחט קרבן אחר) בארבעה עשר בניסן ויש לו חמץ - אינו עובר על הלאו של "לא תשחט על חמץ דם זבחי".
דף סד עמוד א * למסקנת הגמרא: יש מחלוקת תנאים לגבי כהן המקטיר את החלב של קרבן הפסח, ויש לו חמץ בשעת ההקטרה - אם עובר על הלאו של "לא תשחט על חמץ דם זבחי". * הגמרא מבררת את טעמו של רבי שמעון, הסובר לגבי איסור "שוחט על החמץ", שבארבעה עשר בניסן לא חייב על שאר קרבנות, ובשאר הזמנים כן חייב. * המשנה מתארת את סדר הקרבת קרבן פסח בחול ובשבת. דף סד עמוד ב * אין הפסח נשחט אלא בג' כתות של שלשים שלשים בני אדם. * אביי ורבא נחלקו בגרסת המשנה, אם לאחר שנכנסה כת ראשונה ונתמלאה העזרה "נעלו" את דלתות העזרה או "ננעלו" דלתות העזרה, ונחלקו אם סומכים על הנס. * אגריפס המלך רצה פעם אחת לדעת את מספר בני ישראל וביצע את הבדיקה באמצעות ספירת קורבנת הפסח. * הכהנים עמדו בשורות נפרדות של כסף וזהב, כי כך הדבר יפה יותר מאשר שיהיה ערבוב בתוך כל שורה. * שחיטה בזר כשירה. * אין מעבירים על המצוות (ולכן תחילה מקבל הכהן את המזרק המלא ואח"כ מחזיר את הריקן שבידו השניה). * רבי יוסי הגלילי הוא התנא של משנתנו הסובר שדם הפסח ניתן בזריקה מרחוק ולא בשפיכה.
דף סה עמוד א * הכת השלישית שנכנסה לעזרה להקריב קרבן פסח נקראת כת עצלנית. * אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי - אשרי מי שאומנתו בסם אוי לו מי שאומנתו בורסי, ואי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות - אשרי מי שבניו זכרים אוי לו מי שבניו נקבות. * לדעת רב חסדא: הכהנים היו מדיחים את העזרה בשבת, בניגוד לדעת רבי אליעזר הסובר שיש בכך איסור מהתורה, ולדעת רב אשי: דבר זה הוא אף בניגוד לדעת חכמים החולקים על רבי אליעזר אך סוברים כרבי נתן ששבות שאינה צריכה לא התירו במקדש. * לדעת רבי יהודה: האוכל מדם התמצית חייב כרת כמו דם גמור, אך לעניין זריקת דם קדשים מודה רבי יהודה שאינו מכפר בדם התמצית. דף סה עמוד ב * לדעת רבי יהודה: אין דם מבטל דם, ולכן הדם הכשר לא מתבטל בדם הפסול, ובזריקת מעט ממנו יוצא ידי חובת זריקה. * לדעת חכמים: פוקקים את נקב יציאת הדם מהעזרה בערבי פסחים, משום ששבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם. * דם, דיו, חלב, דבש - אם הם יבשים הם חוצצים (בטבילה במקוה), אך אם הם לחים הם לא חוצצים. * בהולכת עצים למערכה היו הכהנים הולכים בתוך הדם והגביהו בגדיהם כדי שלא יתלכלכו מהדם. * המשנה הראשונה בפרק ששי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת מה הם הדברים בקרבן הפסח שדוחים את השבת.
דף סו עמוד א * הלל עלה מבבל ושימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. * הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן. * להלל היה מקור מגזירה שוה לכך שהקרבת קרבן פסח דוחה את השבת, אך עבור בני בתירא שלא למדו את הגזירה שוה מרבותיהם הביא הלל גם לימוד בקל וחומר, אך הם דחו את הקל וחומר שהוא הביא. * אין אדם דן גזירה שוה מעצמו, בניגוד לקל וחומר. דף סו עמוד ב * אמרו עליו על הלל: מימיו לא מעל אדם בעולתו אלא מביאה חולין לעזרה ומקדישה וסומך ידו עליה ושוחטה. * חובות שקבוע להן זמן - מותר להקדיש בשבת וביום טוב. * כל המתיהר / כל אדם שכועס - אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. * כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו. * הגמרא מבררת את המקור לכך שתמיד ופסח דוחים טומאה.
דף סז עמוד א * למסקנת הגמרא המקור לכך שהקרבת פסח דוחה את הטומאה הוא מהפסוק "איש איש כי יהיה טמא לנפש". * גם מי שהיו בי"ד בניסן זבים מצורעים ובועלי נדות עושים פסח שני (אם נטהרו). * לדעת רב חסדא: מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו (לפנים מחומה של אחת מערי ישראל) פטור ממלקות, ולמסקנת הגמרא נחלקו בכך התנאים. * הטמאים משתלחים מהעזרה, זב משתלח אף מהר הבית, ומצורע משתלח אף ממחנה ישראל. (ונחלקו התנאים מה המקור לכך). דף סז עמוד ב * מצורע טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה, מה שאין כן זב. * זב מטמא משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט, מה שאין כן במצורע. * לדעת רבי אליעזר (ורבי יהודה סובר כמותו): אם נדחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה - לא חייבים על כך כרת. * לדעת רבי יוחנן: (1) מחילות שתחת העזרה לא נתקדשו בקדושתה, (2) בעל קרי משתלח מחוץ לשני מחנות (וכפי שהתבאר בגמרא קודם לכן בדעת רבי שמעון).
דף סח עמוד א * הגמרא ממשיכה להקשות על רבי יוחנן, הסובר שבעל קרי משתלח מחוץ לשני מחנות, ומתרצת. * עתידים צדיקים שיחיו את המתים. * לעתיד לבוא - ישראל לא ימותו כלל, ועובדי כוכבים ימותו לאחר אריכות ימים. * לדעת שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד. * הברייתא דורשת מהפסוק "אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא", שמכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה (הברייתא מוכיחה מסוף הפסוק שמדובר על מיתה וחיים באותו אדם). דף סח עמוד ב * בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואברים ופדרים של קרבנות שבת כשרים כל הלילה ואין ממתינים להם בשבת עד שתחשך כדי להקטירם בצאת שבת. * רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, רבי יהושע אומר: חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. * עצרת, פורים ושבת - הכל מודים שצריך בהם גם "לכם" (שישמח בו במאכל ומשתה). * כל האוכל ושותה בתשעה בו מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי. * רב יוסף ציווה לאנשי ביתו בחג שבועות שיכינו לו בשר משובח ואמר: "אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא". * רב ששת חזר על תלמודו כל שלושים יום. * אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ.
דף סט עמוד א * הגמרא ממשיכה לבאר ולדון במחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא שנחלקו אם מכשירי מצוה שלפני שחיטת קרבן פסח דוחים את השבת. * אמר לו ר' אליעזר: עקיבא, בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתו, אמר לו: רבי, אל תכפירני בשעת הדין, כך מקובלני ממך: הזאה שבות היא ואינה דוחה את השבת. * הטעם שהזאה לא דוחה שבת לדעת רבה: גזירה שמא יטלנה ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים. * הגמרא מבארת שלדעת רבי אליעזר אם האדם עצמו אינו ראוי עתה להקריב את הפסח מחמת טומאתו - לא מוטל עליו חיוב מצוה זו. * הכל חולין הן אצל מילה. דף סט עמוד ב *רבא מבאר שלדעת רבי אליעזר שוחטים וזורקים את הפסח עבור טמא מת בשביעי שלו אף קודם הזאה וטבילה, כי הזאה נועדה לאכילה ואכילת פסחים לא מעכבת. * רב פסק שהלכה כרבי עקיבא שכל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת. * רב אשי מדייק מהמשנה שחגיגת ארבעה עשר איננה חובה מן התורה.
דף ע עמוד א * חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה (לפני הפסח) כדי שיהא פסח נאכל על השבע. * לדעת בן תימא: חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח - באה דווקא מן הצאן, מן הזכרים, בת שנתה, אינה נאכלת אלא ליום ולילה, אינה נאכלת אלא צלי, אינה נאכלת אלא למנויו. * הגמרא מסתפקת אם לדעת בן תימא יש בחגיגת ארבעה עשר איסור שבירת עצם כמו קרבן פסח. דף ע עמוד ב * לדעת יהודה בן דורתאי: חגיגת ארבעה עשר דוחה את השבת (שלא כמו הדעה במשנה בדף הקודם). * לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה: המקור לכך שמותר הפסח קרב שלמים הוא מהפסוק "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר". * לדעת עולא בשם רבי אלעזר: שלמים ששחטן מערב יום טוב - אינו יוצא בהם ידי חובתו לא משום שלמי שמחה ולא משום חגיגה.
דף עא עמוד א * הגמרא מביאה סיוע לדעת עולא בשם רבי אלעזר (הסובר ששלמים ששחטן מערב יום טוב - אינו יוצא בהם ידי חובתו לא משום שלמי שמחה ולא משום חגיגה) ודוחה את הסיוע, ואח"כ מקשה שתי קושיות על דעתו ודוחה אותן. * לדעת רבין בשם רבי אלעזר: שלמים ששחטן מערב יום טוב - יוצא בהם ידי חובתו משום שלמי שמחה אך לא משום חגיגה. * לדעת רב כהנא: אימורי חגיגת חמשה עשר בניסן נפסלין בלינה. דף עא עמוד ב * רב יוסף מקשה על דבריו של רב כהנא ודוחה את דבריו. * קרבן פסח ששחטו בשוגג שלא לשמו בי"ד בניסן החל שבת - חייב חטאת. * המשנה מפרטת מקרים שונים של מי ששחט בשבת קרבנות שלא כהלכתן, ואת הדין.
