דף עז עמוד א
* ראש חודש נקרא מועד.
* המקור לכל קרבנות הציבור הבאים בטומאה הוא מכך שנאמר בהם "מועד", והגמרא מביאה ברייתא המבארת זאת.
* לדעת רבי יהודה: טומאה הותרה בציבור, ולדעת רבי שמעון: טומאה דחויה בציבור.
* לדעת רבי אליעזר: הציץ מרצה על אכילות, לדעת רבי יוסי: אין הציץ מרצה על אכילות.
* לדעת רבי יהושע: אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם, לדעת רבי אליעזר:מותר לזרוק את הדם אף על פי שאין בשר.

דף עז עמוד ב
* הגמרא מבארת את טעמיהם של רבי יהושע ורבי אליעזר.
* מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא.
* הגמרא מבררת האם דברי המשנה (שבדף הקודם) ש"חמשה דברים באין בטומאה" הם שלא כדעת רבי יהושע.
* לדעת רבי יהושע: כל זבחים שבתורה, בין שנטמא בשר וחלב קיים ובין שנטמא חלב ובשר קיים - זורק את הדם.

דף עח עמוד א
* למסקנת הגמרא, המשנה (שבדף עו ע"ב), שאמרה ששתי הלחם קרבים בטומאה, היא לא כדעת רבי יוסי (כי לדעת רבי יוסי אין הציץ מרצה על האכילות, ובשתי הלחם אין חלק הקרב למזבח).
* לדעת רבי יוסי: טומאה דחויה בציבור.
* הגמרא מבררת את דברי רבי יוסי (בברייתא שבעמוד הקודם) בנוגע למחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע אם זורקים את הדם כשאין הבשר ראוי ואם מקטירים את הקומץ כשאין השיריים ראויים.

דף עח עמוד ב
* במשנה נאמר שאם נטמא הבשר של קרבן פסח, אינו זורק את הדם (אף אם החלב קיים), ורב מבאר שבדיעבד אם זרק את הדם פטור מלעשות פסח שני, וכדעת רבי נתן הסובר שבדיעבד אכילת הפסח אינה מעכבת, או כדעת רבי יהושע הסובר כך.
* למרות שרבי נתן סובר שאין אכילת הפסח מעכבת (אם הפסח לא ראוי לאכילה), מודה הוא שהבעלים של הפסח צריך להיות ראוי לאכילת הפסח בשעת שחיטה וזריקה.

דף עט עמוד א
* לדעת רבי יהושע (והמשנה בעמוד הקודם היא כדעתו): כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שזורקים את הדם על שיור של כזית חלב או יותרת הכבד או שתי הכליות.
* אם ישראל טמאים או כהנים טמאים או כלי שרת טמאים - עושים כולם את קרבן הפסח בטומאה.
* אם כלי השרת נטמאו בטומאת שרץ (ולא בטומאת מת) - האמוראים נחלקו אם הטמאים נדחים לפסח שני או עושים פסח ראשון עם הטהורים.
* היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין - לדעת רב: הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן, לדעת רב כהנא: טהורין עושין את הראשון וטמאין עושין את השני, לדעת רב כהנא בלישנא בתרא: טהורין עושין את הראשון וטמאין אין עושין לא את הראשון ולא את השני.

דף עט עמוד ב
* הגמרא מקשה מהמשנה (שבעמוד א) על רב, ומתרצת.
* לכל אחת משלוש השיטות הנ"ל (החלוקות בדין מחצה על מחצה) הגמרא מביאה ברייתא המסייעת לה, ואח"כ הגמרא מבארת מדוע לא קשה מכל אחת מהברייתות על שתי השיטות האחרות.
* היו טמאים עודפים על הטהורים באדם אחד בלבד - לדעת ת"ק: יעשו כולם בטומאה ורבי אלעזר בן מתיא חולק.

דף פ עמוד א
* שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים - לדעת רבי שמעון: הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן, לדעת רבי יהודה: יעשו כולם בטומאה.
* היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין - לדעת רב: מטמאין אחד מהן בשרץ, לדעת עולא: משלחין אחד מהן לדרך רחוקה.
* היו רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים - לדעת רב: אותן טמאי מתים אינן עושין לא בראשון ולא בשני.
* היו רובן טמאי מתים ומיעוטן זבין - לדעת רב הונא: אין תשלומין לפסח הבא בטומאה (ולכן הזבים לא יוכלו לעשות פסח שני), לדעת רב אדא בר אהבה: יש תשלומין לפסח הבא בטומאה.

דף פ עמוד ב
* היו שלישיתן זבין ושלישיתן טהורין ושלישיתן טמאי מתים - לדעת רבי מני בר פטיש: אותן טמאי מתים אינן עושין לא את הראשון ולא השני.
* במשנה נאמר: "הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה", והגמרא מקשה על כך מברייתא, ומביאה שני תירוצים.
* רמי בר חמא מסתפק אם הותרה טומאת התהום לכהן המקריב את קרבנות הנזיר ולכהן המקריב את קרבן הפסח.
* בברייתא של רבי חייא נאמר: "לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד", והגמרא מבררת מה בא הדבר למעט.

דף פא עמוד א
* זב שראה בשביעי שלו - לדעת רבי יוסי אינו מטמא למפרע אלא מדרבנן.
* הגמרא מציעה שתי אפשרויות באיזה אופן לדעת רבי יוסי (הסובר שראיית זיבה מטמאת מן התורה רק מכאן ולהבא) ניתן למצוא דין זבה גמורה הסופרת שבעה ומביאה קרבן.
* רב יוסף מסתפק אם הותרה טומאת התהום לכהן המקריב את קרבן התמיד.

דף פא עמוד ב
* לדעת רבא: כשם שבפסח הותרה טומאת התהום לכהן המקריב, כך גם הותרה טומאת התהום לכהן המקריב את קרבן התמיד.
* למסקנת הגמרא, מקור ההיתר של טומאת התהום: "הלכתא גמירי לה וקרא אסמכתא בעלמא".
* אפילו אם נודע לו (לנזיר ועושה פסח) לפני זריקה שנטמא בטומאת התהום - נחשב טהור ומותר לזרוק עבורו את הדם.
* נטמא קרבן הפסח (רובו או כולו) - שורפים אותו לפני המקדש דוקא, כדי לביישן על שלא נזהרו לשומרו מן הטומאה.

דף פב עמוד א
* נטמא בשר קרבן פסח ובאו לשורפו בחצרותיהן ומעצי המערכה - אין שומעים להם, שמא ישאר בידם מהעצים ויבואו בהם לידי תקלה.
* נטמא בשר קרבן פסח ובאו לשורפו לפני הבירה מעצי עצמם - אין שומעים להם, לדעת רב יוסף: כדי שלא לבייש את מי שאין לו, לדעת רבא: מפני החשד.
* המקור לכך שפסח שנטמא ישרף מיד הוא מהפסוק "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף", והמקור לכך שפסח שיצא חוץ לחומת ירושלים ישרף מיד הוא מהפסוק "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה".

דף פב עמוד ב
* למסקנת הגמרא, המקור לכך שכל קרבן שנפסל דינו בשריפה הוא לא מהפסוקים הנ"ל אלא "גמרא גמירי לה".
* לדעת תנא דבי רבה בר אבוה: אפילו פיגול טעון "עיבור צורה", ורק לאחר מכן שורפים אותו.
* מחלוקת תנא קמא ורבי יוחנן בן ברוקה במשנה לגבי קרבן שנטמאו בעליו אם ישרף מיד או טעון עיבור צורה - לדעת רב יוסף: המחלוקת היא במקרה שנטמאו הבעלים לפני זריקה, ולדעת רבי יוחנן: המחלוקת היא אף במקרה שנטמאו הבעלים לאחר זריקה.

דף פג עמוד א
* לדעת רבה: גם רבי יוסי הגלילי סובר שקרבן הנפסל ב"פסול בעלים" נשרף מיד ולא צריך "עיבור צורה".
* לדעת רבי יצחק: עצמות קדשים ששימשו נותר מטמאים את הידיים, הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור.
* לדעת רבי יעקב: אם לקרבן פסח היתה מתחילה שעת הכושר ואח"כ נפסל - יש בו איסור שבירת עצם, ואם לא היתה לו מתחילה שעת כושר - אין בו איסור שבירת עצם, ולדעת רבי שמעון: בכל מקרה אין בו איסור שבירת עצם.

דף פג עמוד ב
* לדעת רב: כל הגידין של הבהמה נחשבים לבשר ונימנים עליהם בקרבן פסח, חוץ מגידי הצואר. (והגמרא מקשה על כך מהמשנה בעמוד א, ומביאה שלושה תירוצים).
* הגמרא מביאה ארבע דעות מהו המקור לכך ששריפת קדשים לא דוחה יום טוב.

דף פד עמוד א
* לדעת רבא בביאור המשנה (ויש ברייתא כמותו): כל הנאכל בשור הגדול על ידי שליקתו (ראשי כנפים והסחוסים) - יאכל בגדי הרך שהקריבוהו לפסח.
* גידין שסופן להקשות - לדעת רבי יוחנן (לפני שחזר בו): נמנין עליהן בפסח, ולדעת ריש לקיש (ורבי יוחנן לאחר שחזר בו): אין נמנין עליהן בפסח.
* הטעם לכך שהמותיר מבשר הפסח אינו לוקה - לדעת רבי יהודה: כי זה לאו הניתק לעשה, לדעת רבי יעקב: כי זה לאו שאין בו מעשה.

דף פד עמוד ב
* ת"ק ורבי נחלקו (בברייתא בסוף העמוד הקודם) מה המקור לכך שהשובר עצם בקרבן פסח פסול אינו לוקה - והגמרא מביאה שמונה דעות של אמוראים שנחלקו איזה חילוק להלכה יש ביניהם.
* לדעת רבי: נמנין לקרבן פסח על מוח שבראש (הואיל ויכול לגוררו ולהוציאו), ואין נמנין על מוח שבקולית.
* השורף בעצמות והמחתך בגידין - אין בו משום שבירת העצם.
* לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: אבר שיצא מקצתו ושברו - אין בו משום איסור שבירת העצם.
* אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר - לדעת רבי יוחנן: יש בו משום איסור שבירת העצם, ולדעת רבי שמעון בן לקיש: אין בו משום איסור שבירת עצם.

דף פה עמוד א
* איסור שבירת עצם בקרבן פסח הוא גם בעצם שיש בו מוח.
* הגמרא מקשה על ריש לקיש (הסובר שאבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר אין בו משום איסור שבירת עצם) מהמשנה (להלן בעמוד ב), ומתרצת.
* למסקנת הגמרא: לא גזרו חכמים טומאה על פסול "יוצא" בקרבן פסח, אך יש ספק אם גזרו טומאה על פסול "יוצא" בשאר קדשים.

דף פה עמוד ב
* הגמרא מביאה את המקור לכך שהמוציא בשר פסח מחבורה לחבורה בבית אחד עובר בלא תעשה.
* המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה - אינו חייב מלקות על ההוצאה עד שיניח את הבשר אצל החבורה האחרת.
* לדעת רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים (ושלא כדעת רב הסובר שאם אחד עומד בפתח מן האגף ולחוץ אינו מצטרף לעומדים בפנים).
* בשערי העזרה - רוחב הפתח עצמו נתקדש, בשערי ירושלים - רוחב הפתח עצמו לא נתקדש.

דף פו עמוד א
* הגמרא מקשה מספר קושיות על רב, שאמר (בסוף העמוד הקודם) ש"גגין ועליות לא נתקדשו", ומתרצת.
* עליית בית קדשי הקדשים חמורה מבית קדשי הקדשים.
* המשנה היא כדעת רבי יהודה הסובר שהפסח נאכל בשתי חבורות אך היחיד לא אוכל את הפסח בשתי מקומות (ולא כדעת רבי שמעון החולק על כך).

דף פו עמוד ב
* לדעת רבי יהודה: יש אם למסורת, ולדעת רבי שמעון: יש אם למקרא.
* לכלה מותר להפוך את פניה כשהיא אוכלת, ודרכה בכך מפני שהיא מתביישת לאכול כשמסתכלים עליה.
* כל מה שיאמר לך בעל הבית - עשה.
* מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול.
* השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן, שנים דרך ארץ, שלשה מגסי הרוח.

דף פז עמוד א
* פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסק בתחילתו בענייני המינוי על קרבן פסח.
* אשה שרדופה ללכת לבית אביה - ברגל הראשון דעתה לאכול משל אביה ומרגל שני ואילך יש ספק ממי היא רוצה לאכול, אשה שאינה רדופה ללכת לבית אביה - מרגל שני ואילך ודאי דעתה לאכול משל בעלה, ורק ברגל הראשון יש ספק ממי דעתה לאכול.
* לדעת רבי יוחנן: "אני חומה" - זו תורה, "ושדי כמגדלות" - אלו תלמידי חכמים, לדעת רבא: "אני חומה" - זו כנסת ישראל, "ושדי כמגדלות" - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.
* בפרק אחד נתנבאו ארבעה נביאים (הושע ישעיה עמוס ומיכה), וגדול שבכולן הושע.

דף פז עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) דורשת את הפסוקים שבתחילת ספר הושע.
* ארבעה קניינים קנה הקב"ה בעולמו: תורה, שמים וארץ, בית המקדש, עם ישראל.
* אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה.
* מפני מה זכה ירבעם בן יואש מלך ישראל להימנות עם מלכי יהודה? - מפני שלא קבל לשון הרע על עמוס.
* אפילו בשעת כעסו של הקב"ה - זוכר את הרחמים.
* לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים.
* צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות (שכיון שהם מפוזרים אי אפשר לכלותם יחד).
* הגמרא מביאה כמה דעות מדוע הקב"ה הגלה את ישראל דוקא לבבל.

דף פח עמוד א
* הר הבית - אצל אברהם מכונה "הר", אצל יצחק מכונה "שדה", יעקב קרא לו "בית".
* גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ.
* אדם מביא קרבן פסח ושוחט עבור בנו ובתו הקטנים ועבור עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן, אבל אינו שוחט עבור בנו ובתו הגדולים ועבור עבדו ושפחתו העברים ועבור אשתו אלא אם לא פירשו בשל מי הם רוצים לצאת.
* עבד של שני שותפים המקפידים זה על זה - לא יאכל קרבן פסח משל שניהם.
* מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל קרבן פסח משל רבו, אך משל עצמו יכול לאכול (לפי משנה אחרונה).

דף פח עמוד ב
* במשנה נאמר שאם שחט העבד גדי וטלה יאכל האדון מן הראשון, ובגמרא מבואר שהמשנה עוסקת במלך ומלכה (שהם תלויים בעבדיהם ואינם מקפידים אם ישחטו עבורם גדי או טלה), אך אחרים לא יאכלו לא מן הראשון ולא מן שני.
* במשנה נאמר שאם העבד שכח מה אמר לו רבו לשחוט עבורו וגם רבו שכח מה ביקש ממנו, ושחט העבד גדי וטלה, פטורים מלעשות פסח שני, ובגמרא מבואר שדין זה הוא רק אם שכח רבו מה שאמר לו לאחר זריקת הדם.