דף ו עמוד א
* אם אסף פרוטה לפרוטה, ואמר הרי אלו שאספתי יהיו למחצית השקל, ונמצא שיש בהם יותר ממחצית השקל - לדעת בית שמאי: מותרן נדבה, ולדעת בית הלל: מותרן חולין.
* אם נטל בידו מעות, וראה שיש בהן יותר ממחצית השקל, והפרישן למחצית השקל - נחלקו האמוראים אם מותרן נדבה לדעת כולם או מותרן חולין לדעת כולם.
* חשב שעדיין לא נתן מחצית השקל והפריש מעות לשם כך והתברר לו שכבר נתן - לא חלה קדושה על המעות שהפריש.
* חשב שחייב לתת שני מחצית השקל והפריש מעות לשם כך והתברר לו שחייב רק מחצית השקל אחת - מתלבטת הגמרא מה דין המעות העודפות.
* אין מטריחים על הציבור (לגבות מהם צדקה) יותר משלוש פעמים בשנה.
* הגמרא מביאה כמה טעמים מדוע נתחייבו ישראל דוקא בסכום של מחצית השקל.

דף ו עמוד ב
* הפריש שקלו ומת קודם שהספיק ליתנו - יפלו לנדבה.
* מותר עשירית האיפה של כהן גדול - לדעת רבי יוחנן: יוליכם לים המלח, לדעת רבי לעזר: יפלו לנדבה.
* הגמרא דנה ומבררת את המקור לכך שקרבן פסח ששחטו בשאר ימות השנה שלא לשם פסח שדינו שהוא קרב לשם שלמים.
* לדעת חכמי בבל: אין הפסח משתנה בשאר ימות השנה ונעשה קרבן שלמים אלא אם שחטו לשם שלמים, לדעת רבי יוחנן: אפילו אם שחטו לשם עולה נעשה שלמים.
* קרבן פסח שהוקרב לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה - כשר. (אך אם שחטו לשמו על מנת לזרוק דמו שלא לשמו - פסול).

דף ז עמוד א
* מותר נזיר לנדבה - לדעת רב חסדא: דין זה הוא רק אם קרבה החטאת (מקרבנות הנזיר) בסוף, לדעת רבי זעירא: דין זה הוא גם אם קרבו השלמים (מקרבנות הנזיר) בסוף.
* מותר לחמו של נזיר - יורקב, מותר נסכיו - יפלו לנדבה.
* גבו מעות עבור מת מסוים בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו - רבי ירמיה סבר לומר שיתנו את המעות ליורשיו, ורב אידי דחוטרא חלק על כך.
* אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונן.
* הגמרא מספרת על רבי אליעזר שנחבא מפני רבי יוחנן, והקפיד על כך רבי יוחנן.

דף ז עמוד ב
* יהושע יושב ודורש ויודעין הכל שהתורה של משה היא, אף רבי אליעזר יושב ודורש והכל יודעין שהתורה של רבי יוחנן היא (ולכן לא היה צריך לומר זאת בשמו).
* כל תלמיד חכם שאומרים דבר הלכה מפיו בעולם הזה - שפתיו רוחשות עמו בקבר.
* האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו.
* אין דור שאין בו ליצנין כדורו של דוד.
* הקב"ה אמר לדוד: חביב עלי צדקה ומשפט שאתה עושה יותר מן הקרבן.
* המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת את הזמנים שהיו תורמים את הלשכה, ואת הזמנים שמעשרים בהם מעשר בהמה (והגמרא מביאה שלושה טעמים מדוע נקבעו זמנים אלו למעשר בהמה).
* כל המשהה טבלו - עובר בבל תאחר.

דף ח עמוד א
* ראש השנה למעשר בהמה - לדעת רבי מאיר: באחד באלול, לדעת רבי אלעזר ורבי שמעון: באחד בתשרי, לדעת בן עזאי: ספק. (והגמרא מבארת את טעמיהם).
* בן עזאי היה חבר ותלמיד של רבי עקיבא, ותלמידיו היו רבי מאיר ורבי שמעון.
* משעת לידתו של בכור בהמה מונים לו שנה (גם אותם הימים שהבכור מחוסר זמן בהם עולים לו לתוך שנתו).
* אדם צריך לצאת ידי הבריות שלא יבוא לידי חשד כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום.

דף ח עמוד ב
* שיעור הוצאת מים ויין בשבת להתחייב בו משום הוצאה - לדעת ת"ק: כדי גמיע, לדעת רבי יהודה: מים כדי לשוף בהן את הקילור, יין כדי מזיגת הכוס.
* אם שתה ארבע כוסות יין בליל הסדר בבת אחת - יצא, ואם שתה בהפסקות - לא יצא.
* יוצאים ידי חובת ארבע כוסות ביין של שביעית ובקונדיטין וביין מזוג (ובלבד שיהיה ביין המזוג טעם ומראה יין) וביין מבושל.
* מצוה לכתחילה לצאת ביין אדום.
* רבי יונה לאחר ששתה ארבע כוסות בפסח כאב לו הראש עד החג.

דף ט עמוד א
* יין יבש - השיעור להתחייב עליו משום הוצאה בשבת הוא כזית.
* נחלקו האמוראים בדין רביעית דם של נבילה אם טמאה או לא.
* היו מדברים עם התורם את הלשכה משעה שהוא נכנס עד שעה שהוא יוצא מהלשכה כדי שלא ישים מעות בפיו.
* בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום.

דף ט עמוד ב
* הגמרא מפרטת את סדר תרומת הלשכה.
* לדעת רבי מאיר: מועלים בשיריים גם לאחר שתרמו מהלשכה את הקופות הגדולות.
* רבי פנחס בן יאיר אומר: זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים.
* כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש ואוכל פירותיו בטהרה וקורא קריאת שמע בבוקר ובערב - יהא מבושר שבן עולם הבא הוא.
* המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, מבארת מה היו עושים עם השקלים שתרמו מן הלשכה.

דף י עמוד א
* בשעה שעלו ישראל מן הגולה ולא מצאו עצים בלשכה ועמדו אלו ונתנדבו עצים משל עצמן ומסרום לצבור וקרבו מהן קרבנות צבור והתנו עמהן נביאים שביניהן שאפילו לשכה מליאה עצים ועמדו אלו ונתנדבו עצים משל עצמן שלא יהא קרבן מתקרב אלא משלהן תחילה - ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא רק לדעת רבי יוסי או לדעת כולם.
* עומר ושתי הלחם - אין באים אלא מן החדש ומן הארץ, והגמרא מבארת שזו דעת רבי ישמעאל
* במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר ש"שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה", ונחלקו הדעות אם דין זה הוא רק לדעת רבי ישמעאל או לדעת כולם.
* הגמרא מסתפקת אם מותר לזרוע בשמיטה לצורך העומר.
* הגמרא מביאה מחלוקת באיזה אופן ניתן לשלם לשומרי ספיחין הללו.

דף י עמוד ב
* המשנה מפרטת דברים שקונים בכספי תרומת הלשכה.
* הגמרא מפרטת בעלי תפקידים שונים שהיו מקבלים את שכרם מתרומת הלשכה (או מתרומת בדק הבית או ממותר הנסכים או משיירי הלשכה).
* הגמרא מביאה מחלוקת תנאים ואמוראים לגבי אלו כלים שאם הם חסרים הרי שהם מעכבים את הקרבנות.

דף יא עמוד א
* הטעם לכך שבנו לכל פרה אדומה כבש חדש (ולא היו משתמשים בכבש של הפרה הקודמת) הוא משום "מעלה".
* היו עושים מעקה משני צדדי הכבש כדי שלא יציצו הכהנים מחוץ לכבש וייטמאו.
* ניתן להשתכר משל הקדש או משל יתומים רק באופן שמקבל על עצמו שאם יהיה הפסד אז ההפסד שלו.
* נחלקו האמוראים אם "מותר נסכים" זה "בירוצין" או גם "סאה רביעית".
* הגמרא מבררת את הדין של "בירוצי יבש".

דף יא עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מבררת את כוונת המשנה מה היו עושים עם מותר הקטורת.
* שחק את הקטורת במכתשת של חולין - נחלקו האמוראים אם פסולה או כשירה.
* ארבעת הטלאים התמימים שנשארו בלשכת הטלאים בראש חודש ניסן - לדעת שמואל: נפדין כתמימים, לדעת רבי יוחנן: נפדין כפסולי המוקדשים.
* מותר שעירי חטאת - לדעת שמואל: נפדין כתמימים, לדעת רבי יוחנן לפי רבי זעירא: נפדין כפסולי המוקדשים, לדעת רבי יוחנן לפי רבי שמואל בר רב יצחק: מקייצין בהן את המזבח.

דף יב עמוד א
* לדעת בן עזאי (החולק על רבי עקיבא במשנה) אין הקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות.
* רבי אליעזר הוא זה הסובר שסתם הקדשות (ואפילו בהמה תמימה) לבדק הבית. (והגמרא מבררת את טעמו).
* האמוראים נחלקו במה חלקו רבי אליעזר ורבי יהושע (שבמשנה): במקדיש נכסיו או במקדיש עדרו או בשניהם.
* לדעת רבי יוחנן: תמימים שהוקדשו לבדק הבית שפדה אותם לעצמו כשהם תמימים - יצאו לחולין.

דף יב עמוד ב
* לדעת ת"ק: הפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה, לדעת רבי שמעון: רק אם הפריש נקבה לעולתו עושה תמורה, לדעת רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון: בשום מקרה לא עושה תמורה. (והגמרא דנה בדעות אלו).
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי יהושע הסובר שהמקדיש נכסיו הנקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות.

דף יג עמוד א
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון הסובר שהמפריש נקבה לעולתו או לפסחו או לאשמו אינו עושה תמורה.
* המוכר להקדש צרכי נסכים - לדעת התנא של המשנה: אינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה, לדעת רבי שמעון בברייתא: מיד היו מקבלין את מעותיהן.
* המשנה הראשונה בפרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, מונה חמישה עשר שמות של ממונים בבית המקדש על תפקידים שונים.
* הממונים שהוזכרו במשנה - לדעת אחת: אלו הכשרים שהיו בדורות שונים, לדעת שניה: התנא מנה את הממונים שהיו בדורו.

דף יג עמוד ב
* "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל" - זה רבי עקיבא שהתקין מדרש ההלכות והגדות, ויש אומרים: אלו אנשי כנסת הגדולה תיקנו, אלא מה תיקן זה? כללות ופרטות.
* "משפחת סופרים יושבי יעבץ" - שעשו את התורה ספורות ספורות.
* אם הראשונים הם כמלאכים - אנו כאנשים, ואם הראשונים הם כאנשים - אנו כחמורים.
* הגמרא מספרת על מעלת מדריגתו של חמורו של רבי פנחס בן יאיר.
* הלוקח זרע לבהמה קמח לעורות שמן לאור - פטור מן הדמאי.
* סנהדרין שיש בה שנים שיכולין לדבר בשבעים לשון וכולן ראוין לשמוע - הרי זו ראויה לסנהדרין.
* הגמרא מביאה שני מעשים המלמדים על חכמתו של פתחיה.
* הכהנים היו מהלכים יחפים על הרצפה והיו אוכלים בשר ושותים מים והיו באים לידי חולי מעיים - ולכן היה ממונה במקדש על חולי מעיים.

דף יד עמוד א
* כל האומר שהקב"ה וותרן - יוותרו מעיו.
* הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.
* מוראו של הקב"ה על הקרובים יותר מן הרחוקים.
* כל מה שברא הקב"ה - לכבודו ברא.
* בית גרמו ובית אבטינס סירבו ללמד אחרים את האומנות שלהם - מפני ש"מסורת היא בידינו מאבותינו שהבית הזה עתיד ליחרב שלא ילמדו אחרים ויעשו לפני עבודה זרה שלהן".
* מזכירין את בית גרמו לשבח על כך שלא יצא ביד בניהם פת נקיה מעולם (כדי שלא יהיו אומרים ממעשה לחם הפנים הן אוכלים).
* מזכירין את בית אבטינס לשבח על כך שלא יצאה אשה משל אחד מהן מבושמת מעולם ולא עוד אלא כשהיה אחד מהן נושא אשה ממקום אחר היה פוסק עמה על מנת שלא תתבשם (כדי שלא יהיו אומרים ממעשה פיטום הקטורת הן מתבשמות).

דף יד עמוד ב
* אין פוחתין במקדש משני כתליקין ומשבעה אמרכולין ושלשה גזברין.
* אין עושין שררה על הצבור פחות משנים, והמקור לכך הוא מהפסוק: "והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן".
* האמוראים נחלקו מהו מקור עושרו של משה (מפסולת של לוחות או ממחצב של אבנים טובות ומרגליות שברא לו הקב"ה).
* "והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה" - האמוראים נחלקו בהבנת הפסוק אם הוא לגנאי או לשבח.
* יד הקדש על העליונה.
* השיעור של נסכי רחל הוא כשיעור נסכי גדי.

דף טו עמוד א
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) דורשת את הפסוק "ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים".
* הגמרא מביאה מעשים שונים בענייני צדקה וגמילות חסד.
* "אשרי משכיל אל דל" - זה שהוא מסתכל במצוה היאך לעשותה.
* הגמרא מביאה שני מעשים שבהם טוענים אמוראים שעדיף לתת צדקה לאנשים כדי שיעסקו בתורה מאשר לתת זאת עבור בניית בית כנסת.

דף טו עמוד ב
* קדשי מזבח - מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית (אך לא להיפך).
* המשנה הראשונה בפרק שישי, המתחיל בעמוד זה, מונה מספר דברים שהיו במקדש שמניינם היה שלוש עשרה.
* השופרות שהיו בבית המקדש (שנועדו לקבלת המעות) היו צרות מלמעלה מפני הרמאים.
* נחלקו הדעות אם הארון גלה עם בני ישראל לבבל בחורבן בית ראשון או שבמקומו נגנז או שבלשכת דיר העצים נגנז.
* לדעת רבי יהודה בן לקיש: שני ארונות היו מהלכים עם ישראל במדבר, אחד שהיתה התורה נתונה בתוכו ואחר שהיו שברי לוחות נתונים בתוכו, לדעת חכמים: ארון אחד היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה.

דף טז עמוד א
* משנגנז הארון נגנז עמו צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן ופרחיו ושקדיו וארגז שהשיבו פלשתים אשם לאלהי ישראל.
* פיטום שמן המשחה - נחלקו התנאים אם מיד בישלו את הבשמים בשמן או שקודם בישלו את הבשמים במים ואח"כ נתן את השמן.
* מלך טעון משיחה, מלך בן מלך לא טעון משיחה, כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה.
* אין מושחים את המלכים אלא על גבי המעיין, ואין מושחים אותם אלא מן הקרן.
* לדעת רבי מאיר: כל האמות במקדש היו באמה בינונית (חוץ ממזבח הזהב, הקרן, הסובב והיסוד), לדעת רבי יהודה: אמות הבנין היו ששה טפחים, ושל כלים חמישה טפחים.

דף טז עמוד ב
* הגמרא מבארת את אופן סדר הנחת הלוחות בארון בהתאם למחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה.
* עשיית הארון על ידי בצלאל - לדעת רבי חנינה: שלש תיבות עשאו, שתים של זהב ואחת של עץ, נתן של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב וציפהו, לדעת רבי שמעון בן לקיש: תיבה אחת עשאו וציפהו.
* הגמרא מביאה ארבע דעות כיצד היו כתובים עשרת הדברות על גבי הלוחות.
* התורה שנתן לו הקב''ה למשה - נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה.

דף יז עמוד א
* לדעת אבא יוסה בן יוחנן: היו שלושה עשר שערים בעזרה וכנגדם היו שלושה עשר השתחוויות, לדעת חכמים: היו שבעה שערים בעזרה (ושלושה עשר השתחוויות היו כנגד שלוש עשרה פרצות שהיו בסורג).
* הגמרא עוסקת בנבואת יחזקאל אודות המים העתידים לצאת מבית קודש הקדשים, ודורשת פסוקים שונים מנבואה זו.
* כשיהויכין עמד להימסר לנבוכדנאצר הוא נטל מפתחות של בית המקדש ועלה לגגו של היכל ואמר: ריבונו של עולם לשעבר היינו נאמנים לך והיו מפתחותיך מסורין לנו עכשיו שאין אנו נאמנים הרי מפתחותיך מסורין לך.

דף יז עמוד ב
* נחלקו הדעות אם היו מניחים את לחם הפנים בכניסתו על שולחן של שיש או של כסף.
* זה אחד מן הנסים שנעשו בבית המקדש: שכשם שהיו מניחין את לחם הפנים על השולחן כשהוא חם כך היו מוציאין אותו מהשולחן כשהוא חם.
* אם לא היה לחם הפנים חדש לסדר על השולחן בהיכל, היו משאירים את הלחם הישן עד שיאפו את החדש.
* נחלקו הדעות אם היה מסדר את לחם הפנים דוקא בשולחן של משה בלבד או שכל שולחן מאחד עשר השולחנות היו כשרים לסידור לחם הפנים עליו. (ומחלוקת זו תלויה במחלוקת שנחלקו אם עשרת השולחנות שעשה שלמה היו מסודרות צפון ודרום או מזרח ומערב).