דף כה עמוד א
* בגמרא מובאים שני מקורות לכך שהעוסק במצוה פטור מן המצוה (מהפסוק "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", ומהפסוק "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם"), והגמרא (בעמוד הבא) מבארת את הצורך בשני מקורות אלו.
* 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' - ולכן: שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, והכונס את הבתולה פטור מקריאת שמע.
* הכונס את האלמנה - חייב בקריאת שמע כי הוא לא טרוד ולכן יכול לקיים את שתיהן; מי שטבעה ספינתו בים - חייב בקריאת שמע כי הוא לא טרוד במצוה.

דף כה עמוד ב
* אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מתפילין (ביום הראשון לאבלותו).
* מצטער פטור מן הסוכה, אך אבל חייב בסוכה (כי יכול לשלוט על צערו).
* חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מ: סוכה, תפילה, תפילין. (ולגבי חתן נחלקו התנאים אם חייב בקריאת שמע או פטור).

דף כו עמוד א
* כותבי ספרים תפילין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן ומוכרי תכלת - פטורין מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה.
* הולכי דרכים ביום - פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה, הולכי דרכים בלילה - פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום, הולכי דרכים ביום ובלילה - פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה, הולכין לדבר מצוה - פטורין בין ביום ובין בלילה.
*חולה (ואפילו שאין בו סכנה) - הוא ומשמשיו פטורים מן הסוכה; מצטער - הוא פטור ומשמשיו לא.
* אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה (ונחלקו האמוראים מה הוא שיעור אכילת עראי), ואין ישנים אפילו לא שינת עראי חוץ לסוכה (ונחלקו האמוראים בטעם הדבר).
* כשאדם לבוש בתפילין - מותר לו לישון שינת עראי (כדי הילוך מאה אמה), אך לא שינת קבע (רש"י: מחשש שמא יפיח).

דף כו עמוד ב
* אסור לאדם לישן ביום (מפני ביטול תורה) יותר משינת הסוס (=שיתין נשמי).
* אביי היה ישן ביום (כשיעור זמן ההליכה מפומבדיתא לבי כובי), וגער בו רב יוסף: "עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך".
* הרוצה להחמיר ולאכול אכילת עראי בסוכה - רשאי, ואין בכך משום יוהרא.

דף כז עמוד א
* לדעת רבי אליעזר (ברישא של המשנה): ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, ולדעת חכמים: יש חובה לאכול בסוכה רק בלילי יו"ט ראשון (ובשאר הימים אם רצה להתענות - רשאי, אך אם יאכל - לא יאכל חוץ לסוכה). (והגמרא מבררת את טעמיהם).
* לדעת רבי אליעזר (בסיפא של המשנה): מי שלא אכל [לילי] יום טוב הראשון ישלים לילי יום טוב האחרון של חג, ויכול להשלים במיני תרגימא.

דף כז עמוד ב
* לדעת רבי אליעזר: (1) אין יוצאין בחג סוכות מסוכה לסוכה; (2) אין עושין סוכה בחולו של מועד (אא"כ נפלה סוכתו במהלך החג); (3) אין יוצאים בסוכה שאולה. - וחכמים חולקים.
* היה רבי אליעזר אומר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל.
* חייב אדם להקביל פני רבו ברגל.
*אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט ושלא יצאו ממנו נביאים.
* רבי אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם.

דף כח עמוד א
* בברייתא מתוארת התמדתו העצומה של רבי אליעזר, ומנהגו שלא לומר דבר שלא שמע מפי רבי מעולם.
* שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן - גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי.
* בברייתות מתוארת התמדתו העצומה ובקיאותו המרובה של רבן יוחנן בן זכאי.
* אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף.
* הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה שנשים וקטנים פטורים מן הסוכה.

דף כח עמוד ב
* הלכה למשה מסיני שנשים פטורות מסוכה.
* גרים חייבים בסוכה.
* מריבוי הפסוק ('האזרח') נלמד שנשים חייבות בתוספת עינוי (מבעוד יום) ביום כיפור.
* קטן שהגיע לחינוך (=שאינו צריך לאמו) חייב בסוכה מדרבנן.
* כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי - כיצד? היו לו כלים נאים ומצעות נאות מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה ומשנן בסוכה.

דף כט עמוד א
* היה אוכל בסוכה וירדו גשמים ונכנס לביתו - אין מטריחין אותו לחזור לסוכה עד שיגמור סעודתו.
* היה ישן תחת הסוכה וירדו גשמים ונכנס לביתו - אין מטריחין אותו לחזור לסוכה עד שיתעורר ויעלה עמוד השחר.
* ברייתא 1: בזמן שהחמה לוקה - סימן רע לכל העולם כולו; ברייתא 2: כל זמן שמאורות לוקין - סימן רע לישראל; ברייתא 3: בזמן שהחמה לוקה - סימן רע לעובדי כוכבים, לבנה לוקה - סימן רע לישראל.
* "בשביל ארבעה דברים חמה לוקה... ובשביל ארבעה דברים מאורות לוקין... ובשביל ד' דברים נכסי בעלי בתים נמסרין למלכות... בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יוצאין לטמיון... וגסות הרוח כנגד כולן".

דף כט עמוד ב
* פרק שלישי ("לולב הגזול"), המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני ארבעת המינים.
* לולב היבש - פסול ביו"ט ראשון (שחיובו מהתורה) וכן בחוה"מ (שחיובו רק מדרבנן), כי צריך מצוה מהודרת ('הדר').

דף ל עמוד א
* האמוראים נחלקו אם לולב גזול פסול בחוה"מ (משום מצוה הבאה בעבירה) או לא. [ואילו ביו"ט ראשון לדעת כולם לולב גזול פסול כי דורשים מ"ולקחתם לכם ביום הראשון" שהלולב יהיה "שלכם"].
* "אני ה'... שונא גזל בעולה" - ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזול.
* סתם עובדי כוכבים - גזלני קרקעות הם.

דף ל עמוד ב
* הגמרא מבארת מדוע רב הונא הדריך את הסוחרים הקונים הדס מן הנכרים לא לגזוז בעצמם מן המחובר אלא שיגזזו הנכרים מן המחובר ואח"כ יתנו להם.
* 'קרקע אינה נגזלת' - אינה קנויה לגזלן בשום מצב, ולעולם בחזקת בעליה היא.
* 'שינוי החוזר לברייתו' - לא נחשב לשינוי (בדיני קנין של גזילה).

דף לא עמוד א
* המסכך ברשות הרבים - רבי אליעזר פוסל, וחכמים מכשירין.
* אדם שתקף את חבירו והוציאו מסוכתו ונכנס במקומו לסוכה - לדעת רבי אליעזר לא יצא ידי חובה, וחכמים חולקים. (יסוד מחלוקתם הוא האם 'קרקע נגזלת' או לא).
* אדם שגזל עצים וסיכך בהן - הסוכה לא נחשבת לגזולה כי קנה את העצים ב"שינוי מעשה ושינוי השם", ומשום "תקנת השבים" לא צריך לסתור את הסוכה ומחוייב רק להחזיר את דמי הסכך.
* לדעת רבא: לולב יבש - חכמים פוסלים ורבי יהודה מכשיר, אתרוג יבש - כולם פוסלים.

דף לא עמוד ב
* אדם שלא מצא אתרוג - לא רשאי ליטול פרי דומה אחר (מתוך מטרה שלא תשתכח תורת אתרוג), מכיוון שזה עלול לגרום לטעות.
* למסקנת הגמרא: רבי יהודה (בניגוד לחכמים) מתיר אתרוג יבש, ולא דורש שיהיה 'הדר'.
* לולב של עבודה-זרה - לכתחילה לא יטול (כי זה מאוס לגבוה).
* לולב שהיה בשעת כיבוש ארץ-ישראל ולולב של עיר הנדחת - פסול גם בדיעבד (כי 'כתותי מיכתת שיעוריה').

דף לב עמוד א
* לולב שנסדקו ראשי העלין שלו או השדרה - כשר, אך אם גדל הלולב כמין שתי שדראות מחצית עלין לכאן ומחצית עלין לכאן - פסול.
* לולב שניטלה התיומת שלו (שתי עלין עליונים אמצעיים ששם השדרה של הלולב מסתיימת) - פסול.
* לולב שנחלקה התיומת שלו - פסול (לפי הלישנא השניה בגמרא).
* רבי יהודה משום רבי טרפון דורש מהפסוק "כפות תמרים" שאם היה פרוד יכפתנו.
* 'ציני הר הברזל' (שעליהן מועטים וקטנים) - לולב כזה כשר רק בתנאי שראש כל עלה יגיע לעיקרו של העלה שמעליו.

דף לב עמוד ב
* "שתי תמרות יש בגיא בן הנם ועולה עשן מביניהם וזהו ששנינו ציני הר הברזל כשרות וזו היא פתחה של גיהנם".
* אורך לולב - צריך להיות 4 טפחים (ונחלקו האמוראים אם הכוונה היא לאורך השדרה או אורך כל הלולב).
* אורך הדס וערבה - צריך להיות 3 טפחים בינוניים, ולדעת רבי טרפון צריך להיות 2.5 טפחים בינוניים.
* בברייתא ובגמרא מבואר כיצד דורשים מהפסוק "ענף עץ עבות" שהכוונה היא להדס.

דף לג עמוד א
* נקטם ראשו של ההדס - פסול, אך אם עלתה בו אח"כ תמרה (ואז אין הקטימה ניכרת) - כשר.
* אם נקטם ראשו בערב יו"ט, ועלתה בו תמרה ביו"ט - הגמרא מסתפקת אם כשר (כי ספק אם יש 'דחוי אצל מצוות' או לא).
* לדעת רבי יהודה חובה לאגוד לולב הדס וערבה ביחד, ואילו לדעת חכמים אין חובה אך ראוי ('מצוה') לאגוד משום 'זה אלי ואנוהו'.

דף לג עמוד ב
* אם היו ענביו של ההדס מרובות מעליו - פסול, וזה דוקא אם ענביו בצבע אדום או שחור, אך אם היו בצבע ירוק - כשר (כי הם בצבע ההדס וההדס לא נראה מנומר).
* דם שחור של אשה - טמא, כי למעשה זה דם אדום שלקה.
* הגמרא מדייקת מדברי המשנה (שבדף הקודם) ש"דחוי מעיקרא" לא נחשב דחוי.
* נחלקו התנאים אם מותר למעט את ענבי ההדס ביו"ט (כשיש לו הדס אחר), ויסוד מחלוקתם הוא אם 'דבר שאין מתכוין מותר' או לא.
* "ערבי נחל" - שעלה שלה משוך כנחל (ולא עגול, פרט לצפצפה).

דף לד עמוד א
* אמר רבי יוחנן: עשר נטיעות (לעניין תוספת שביעית), ערבה (למקדש), וניסוך המים (בקרבן תמיד בסוכות) - הלכה למשה מסיני.
* "אמר הקב''ה: אני אמרתי שיהו ישראל לפני כערבה ("קח על מים רבים") והן שמו עצמן כצפצפה שבהרים (הגרועה מערבה)". (מתוך התוכחה ביחזקאל)
* ערבה - קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק, צפצפה - קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל.
* בסוגיה מובאים חמישה דברים שהשתנה שמם לאחר חורבן בית המקדש. (והגמרא מבארת "למאי נפקא מינה").

דף לד עמוד ב
* במשנה מובאת מחלוקת כמה הדסים וערבות יש ליטול, ובברייתא מבואר טעמי המחלוקת.
* לא אוגדים את האתרוג עם לולב הדס וערבה.
* ארבעת המינים מעכבים זה את זה (כפי שנלמד מהמילה "ולקחתם") - ולכן אם חסר אחד מהם אין תועלת בנטילת שלושה מהם בלבד.
* המשנה מבארת את דיני אתרוג.

דף לה עמוד א
* בסוגיה מובאות ארבע דעות שונות המוכיחות ש"פרי עץ הדר" הכוונה היא לאתרוג.
* אתרוג של ערלה פסול - דעה 1: כי לא ראוי לאכילה (והתורה אמרה "לכם" - הראוי לכם בכל דרכי הנאתו), דעה 2: גם כי אין לו שווי ממוני (כי אסור בהנאה, ולכן הוא לא "שלכם").
* לדעת רבי מאיר (הסובר שמעשר שני הוא ממון גבוה) לא יוצאים ידי חובה באתרוג ובמצה של מעשר שני ועיסה של מעשר שני פטורה מן החלה, וחכמים חולקים.

דף לה עמוד ב
* אתרוג של תרומה טמאה פסול כי אין בו היתר אכילה.
* אתרוג של תרומה טהורה לא יטול לכתחילה - דעה 1: מפני שמכשירה לקבל טומאה (ע"י נגיעה במים בהם שומרים את הלולב, ואסור לגרום טומאה לתרומה), דעה 2: מפני שמפסיד את הקליפה החיצונה שנמאסת במשמוש הידים (ואסור להפסיד את התרומה).
* בית הלל מכשירים אתרוג של דמאי בגלל שהוא יכול להפקיר את נכסיו ויהיה עני ואז יהיה מותר בדמאי.
* אתרוג שעלתה בו חזזית על מיעוטו: במקום אחד - כשר, בכמה מקומות - פסול (כי זה כמנומר), על חוטמו - פסול.

דף לו עמוד א
* אתרוג שניקב כשר רק אם גודל הנקב פחות מכאיסר (מטבע) והנקב לא מפולש.
* רבא הסתפק מה דין אתרוג שנולדו בו סימני טרפה (שנימוח ונשארו בו חדרי הזרע שהגרעינין בתוכם).
* אתרוג כבוש, שלוק, לבן ומנומר - פסול, אתרוג ככדור - פסול.
* אתרוג שגדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת - פסול.
* אתרוג כושי - לדעת אביי: כשר, ולדעת רבא: פסול לבני ארץ ישראל שלא רגילים בכזה אתרוג, וכשר לבני בבל.
* אתרוג הבוסר - רב עקיבא פוסל, וחכמים מכשירין.

דף לו עמוד ב
* אתרוג שנקבוהו עכברים - פסול ביו"ט ראשון, ומחלוקת (לפי הלישנא הראשונה בגמרא) אם כשר או פסול בחוה"מ.
* לדעת רבי יהודה: הסכך של הסוכה צריך להיות מארבעת המינים בלבד, אך רבי מאיר חולק.
* כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין.