דף לא עמוד א
* המסכך ברשות הרבים - רבי אליעזר פוסל, וחכמים מכשירין.
* אדם שתקף את חבירו והוציאו מסוכתו ונכנס במקומו לסוכה - לדעת רבי אליעזר לא יצא ידי חובה, וחכמים חולקים. (יסוד מחלוקתם הוא האם 'קרקע נגזלת' או לא).
* אדם שגזל עצים וסיכך בהן - הסוכה לא נחשבת לגזולה כי קנה את העצים ב"שינוי מעשה ושינוי השם", ומשום "תקנת השבים" לא צריך לסתור את הסוכה ומחוייב רק להחזיר את דמי הסכך.
* לדעת רבא: לולב יבש - חכמים פוסלים ורבי יהודה מכשיר, אתרוג יבש - כולם פוסלים.

דף לא עמוד ב
* אדם שלא מצא אתרוג - לא רשאי ליטול פרי דומה אחר (מתוך מטרה שלא תשתכח תורת אתרוג), מכיוון שזה עלול לגרום לטעות.
* למסקנת הגמרא: רבי יהודה (בניגוד לחכמים) מתיר אתרוג יבש, ולא דורש שיהיה 'הדר'.
* לולב של עבודה-זרה - לכתחילה לא יטול (כי זה מאוס לגבוה).
* לולב שהיה בשעת כיבוש ארץ-ישראל ולולב של עיר הנדחת - פסול גם בדיעבד (כי 'כתותי מיכתת שיעוריה').

דף לב עמוד א
* לולב שנסדקו ראשי העלין שלו או השדרה - כשר, אך אם גדל הלולב כמין שתי שדראות מחצית עלין לכאן ומחצית עלין לכאן - פסול.
* לולב שניטלה התיומת שלו (שתי עלין עליונים אמצעיים ששם השדרה של הלולב מסתיימת) - פסול.
* לולב שנחלקה התיומת שלו - פסול (לפי הלישנא השניה בגמרא).
* רבי יהודה משום רבי טרפון דורש מהפסוק "כפות תמרים" שאם היה פרוד יכפתנו.
* 'ציני הר הברזל' (שעליהן מועטים וקטנים) - לולב כזה כשר רק בתנאי שראש כל עלה יגיע לעיקרו של העלה שמעליו.

דף לב עמוד ב
* "שתי תמרות יש בגיא בן הנם ועולה עשן מביניהם וזהו ששנינו ציני הר הברזל כשרות וזו היא פתחה של גיהנם".
* אורך לולב - צריך להיות 4 טפחים (ונחלקו האמוראים אם הכוונה היא לאורך השדרה או אורך כל הלולב).
* אורך הדס וערבה - צריך להיות 3 טפחים בינוניים, ולדעת רבי טרפון צריך להיות 2.5 טפחים בינוניים.
* בברייתא ובגמרא מבואר כיצד דורשים מהפסוק "ענף עץ עבות" שהכוונה היא להדס.

דף לג עמוד א
* נקטם ראשו של ההדס - פסול, אך אם עלתה בו אח"כ תמרה (ואז אין הקטימה ניכרת) - כשר.
* אם נקטם ראשו בערב יו"ט, ועלתה בו תמרה ביו"ט - הגמרא מסתפקת אם כשר (כי ספק אם יש 'דחוי אצל מצוות' או לא).
* לדעת רבי יהודה חובה לאגוד לולב הדס וערבה ביחד, ואילו לדעת חכמים אין חובה אך ראוי ('מצוה') לאגוד משום 'זה אלי ואנוהו'.

דף לג עמוד ב
* אם היו ענביו של ההדס מרובות מעליו - פסול, וזה דוקא אם ענביו בצבע אדום או שחור, אך אם היו בצבע ירוק - כשר (כי הם בצבע ההדס וההדס לא נראה מנומר).
* דם שחור של אשה - טמא, כי למעשה זה דם אדום שלקה.
* הגמרא מדייקת מדברי המשנה (שבדף הקודם) ש"דחוי מעיקרא" לא נחשב דחוי.
* נחלקו התנאים אם מותר למעט את ענבי ההדס ביו"ט (כשיש לו הדס אחר), ויסוד מחלוקתם הוא אם 'דבר שאין מתכוין מותר' או לא.
* "ערבי נחל" - שעלה שלה משוך כנחל (ולא עגול, פרט לצפצפה).

דף לד עמוד א
* אמר רבי יוחנן: עשר נטיעות (לעניין תוספת שביעית), ערבה (למקדש), וניסוך המים (בקרבן תמיד בסוכות) - הלכה למשה מסיני.
* "אמר הקב''ה: אני אמרתי שיהו ישראל לפני כערבה ("קח על מים רבים") והן שמו עצמן כצפצפה שבהרים (הגרועה מערבה)". (מתוך התוכחה ביחזקאל)
* ערבה - קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק, צפצפה - קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל.
* בסוגיה מובאים חמישה דברים שהשתנה שמם לאחר חורבן בית המקדש. (והגמרא מבארת "למאי נפקא מינה").

דף לד עמוד ב
* במשנה מובאת מחלוקת כמה הדסים וערבות יש ליטול, ובברייתא מבואר טעמי המחלוקת.
* לא אוגדים את האתרוג עם לולב הדס וערבה.
* ארבעת המינים מעכבים זה את זה (כפי שנלמד מהמילה "ולקחתם") - ולכן אם חסר אחד מהם אין תועלת בנטילת שלושה מהם בלבד.
* המשנה מבארת את דיני אתרוג.

דף לה עמוד א
* בסוגיה מובאות ארבע דעות שונות המוכיחות ש"פרי עץ הדר" הכוונה היא לאתרוג.
* אתרוג של ערלה פסול - דעה 1: כי לא ראוי לאכילה (והתורה אמרה "לכם" - הראוי לכם בכל דרכי הנאתו), דעה 2: גם כי אין לו שווי ממוני (כי אסור בהנאה, ולכן הוא לא "שלכם").
* לדעת רבי מאיר (הסובר שמעשר שני הוא ממון גבוה) לא יוצאים ידי חובה באתרוג ובמצה של מעשר שני ועיסה של מעשר שני פטורה מן החלה, וחכמים חולקים.

דף לה עמוד ב
* אתרוג של תרומה טמאה פסול כי אין בו היתר אכילה.
* אתרוג של תרומה טהורה לא יטול לכתחילה - דעה 1: מפני שמכשירה לקבל טומאה (ע"י נגיעה במים בהם שומרים את הלולב, ואסור לגרום טומאה לתרומה), דעה 2: מפני שמפסיד את הקליפה החיצונה שנמאסת במשמוש הידים (ואסור להפסיד את התרומה).
* בית הלל מכשירים אתרוג של דמאי בגלל שהוא יכול להפקיר את נכסיו ויהיה עני ואז יהיה מותר בדמאי.
* אתרוג שעלתה בו חזזית על מיעוטו: במקום אחד - כשר, בכמה מקומות - פסול (כי זה כמנומר), על חוטמו - פסול.

דף לו עמוד א
* אתרוג שניקב כשר רק אם גודל הנקב פחות מכאיסר (מטבע) והנקב לא מפולש.
* רבא הסתפק מה דין אתרוג שנולדו בו סימני טרפה (שנימוח ונשארו בו חדרי הזרע שהגרעינין בתוכם).
* אתרוג כבוש, שלוק, לבן ומנומר - פסול, אתרוג ככדור - פסול.
* אתרוג שגדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת - פסול.
* אתרוג כושי - לדעת אביי: כשר, ולדעת רבא: פסול לבני ארץ ישראל שלא רגילים בכזה אתרוג, וכשר לבני בבל.
* אתרוג הבוסר - רב עקיבא פוסל, וחכמים מכשירין.

דף לו עמוד ב
* אתרוג שנקבוהו עכברים - פסול ביו"ט ראשון, ומחלוקת (לפי הלישנא הראשונה בגמרא) אם כשר או פסול בחוה"מ.
* לדעת רבי יהודה: הסכך של הסוכה צריך להיות מארבעת המינים בלבד, אך רבי מאיר חולק.
* כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין.

דף לז עמוד א
* עשרה מיני ארזים הם, ואחד מהם הוא הדס.
* לדעת החולקים על רבי מאיר: יקירי ירושלים היו אוגדין את לולביהן בחוטי זהב לשם נוי (ומלמטה היו אוגדין אותו במינו לשם מצות אגד).
* אחיזת הלולב במקום האגד - לדעת רבה: חוצץ, לדעת רבא: לא חוצץ.
* כשנוטל את הלולב - לדעת רבה: לא רשאי לכרוך סודר על ידו כדי לאחוז באמצעותו את הלולב, ולדעת רבא: רשאי.

דף לז עמוד ב
* לדעת רבה: לאחר שאוגד הערבה וההדס יחד לא יתחוב הלולב מלמעלה בתוך האגד שמא ישיר הלולב עלים מההדס ומהערבה והם יחצצו בין המינים, אך רבא חולק וסובר שמין במינו לא חוצץ.
* הדס של מצוה אסור להריח בו, אתרוג של מצוה מותר להריח בו.
* בשבת - מותר להריח הדס המחובר לקרקע ואסור להריח אתרוג המחובר לקרקע.
* את הלולב יאחוז ביד ימין ואת האתרוג ביד שמאל.
* מברכים דוקא "על נטילת לולב" כי הלולב גבוה מכל שאר המינים ולכן הכי חשוב.
* בגמרא מובאים שני טעמים לכך שמנענעים את הלולב (ומניפים שתי הלחם וכבשי עצרת): מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו / מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים.

דף לח עמוד א
* שיירי מצוה מעכבין את הפורענות. (מצוה שהיא שיריים, שאינה עיקר לעכב כפרה, אעפ''כ חשובה היא לעכב את הפורענות).
* אם לא נטל לולב בשחרית - יטול בין הערביים, כי כל היום כשר ללולב.
* למסקנת הגמרא הדין במשנה הוא כך: הבא בחול המועד מן הדרך, ושכח ולא נטל לולב קודם סעודתו, צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב, אם אין שהות ליטול לולב לאחר סעודתו.
* תבוא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו כדי להוציאו ידי חובה (כי ודאי מחמת שלא למד הוא).

דף לח עמוד ב
* רבא פירט שש 'הלכות גדולות' שיש ללמוד מאופן אמירת ההלל בזמנם.
* דינו של אדם השומע ברכה - כדין עונה. (ולכן המתפלל בציבור ושליח ציבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא, ישתוק בתפילתו וישמע בכוונה והרי הוא כעונה וכשיגמור השליח ציבור את הקדושה יחזור לתפילתו - רש"י).

דף לט עמוד א
* נחלקו האמוראים אם אסור להפסיק בין אמירת "ברוך הבא" לבין "בשם ה'" וכן בין אמירת "יהא שמיה רבא" לבין "מברך".
* ברכה לאחר אמירת ההלל - תלויה במנהג ואינה חובה.
* כל המצוות כולן - יש לברך עליהן עובר (קודם) לעשייתן.
* הלוקח לולב מחבירו בשביעית - נותן לו אתרוג במתנה (לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית), ואם לא רצה ליתן לו במתנה מבליע לו דמי אתרוג בלולב.
* אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות (ודין זה הוא בלוקח מן המופקר, אבל בלוקח מן המשומר - אפילו בכחצי איסר אסור).

דף לט עמוד ב
* הפקר, לקט, שכחה ופאה - פטורים מן המעשר. (רש"י)
* שביעית נוהגת גם בפירות הפקר. (רש"י)
* המשנה שלנו סוברת שבאתרוג הולכים אחר שעת הלקיטה בנוגע לדיני שמיטה (ולכן אם נלקט בשביעית, אף שרובו גדל בשישית - נוהגת בו שמיטה).

דף מ עמוד א
* המועד הקובע לגבי חיוב מעשרות ולגבי דיני שמיטה: באילן - שעת החנטה קובעת, בירקות - שעת הלקיטה קובעת, באתרוג - מחלוקת תנאים.
* חיוב הפרשת מעשרות בפירות האילן ובירקות - מדרבנן (לשיטת רש"י).
* בלולבי שביעית (שנחנטו בשביעית) - נוהגת קדושת שביעית.
* נחלקו התנאים אם מותר לשרות פשתן או לכבס בגדים ביין של שביעית.

דף מ עמוד ב
* לדעת כולם אסור להשתמש בפירות שביעית למטרות רפואה או זילוף (לריח טוב) או לעשות מהם משקה הגורם להקאה.
* נחלקו האמוראים אם פירות שביעית מתחללים (לתפוס דמיהן בקדושתן) רק בדרך מקח או גם בדרך חילול.
* "בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית: אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף (יגיע למצב ש)מוכר את מטלטליו ואת כליו".
* שביעית תופסת את דמיה כמו שקודש תופס את דמיו, אך קודש תופס דמיו ויוצא לחולין ואילו שביעית תופסת את דמיה ולא יוצאת לחולין.

דף מא עמוד א
* למסקנת הגמרא: רב אשי מבאר, שמחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן אם קדושת פירות שביעית נתפסת אף בדרך חילול או רק בדרך מקח, היא רק ב"פרי שני", אך ב"פרי ראשון" לדברי הכל קדושתו נתפסת רק בדרך מקח.
* מעשר שני מתחלל על מטבע בלבד (ולא על בהמה חיה ועוף).
* מהפסוק בירמיהו "ציון היא דורש אין לה" לומדים שצריך לעשות דברים זכר למקדש.
* בית המקדש השלישי יגלה ויבא משמים (ולא יבנה בידי אדם) - לשיטת רש"י.
* נחלקו האמוראים אם לדעת רבן יוחנן בן זכאי "יום הנף כולו אסור" זה מדרבנן או מדאורייתא.

דף מא עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא הדורשת מהמילה "לכם" שלא יוצאים ידי חובה בלולב שאול או גזול.
* 'מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה' - ולכן מי שנותן לחבירו אתרוג על מנת שיחזיר לו, אם נטלו והחזירו לו - יצא ידי חובה.
* לא יאחז אדם דבר מה בידו (כגון: תפילין, ספר תורה, סכין, קערה, ככר, מעות) ויתפלל, מפני שטרוד הוא במחשבתו שלא יפלו מידו ואין דעתו מיושבת עליו בתפילתו.
* כך היה מנהגן של אנשי ירושלים: אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו, הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו.

דף מב עמוד א
* רבי יוסי (במשנה בעמוד הקודם) סובר שאם שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת פטור - ומבאר אביי שדין זה הוא רק אם עדיין לא יצא ידי חובת מצות לולב.
* אם נטל את הלולב הפוך או באמצעות כלי - לא יצא ידי חובה.
* לדעת רבי יוסי: טעה בדבר מצוה פטור אף אם לא עשה מצוה.
* מותר לאשה לקבל בשבת את הלולב מבעלה ולהניחו במים (וזה לא נחשב לה מוקצה), למרות שאינה מחוייבת במצות לולב.
* קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין, יודע לדבר - אביו מלמדו תורה וק''ש.

דף מב עמוד ב
* קטן היודע לשחוט - מותר לאכול משחיטתו, בתנאי שגדול עומד על גביו וראה שלא שהה ולא דרס.
* קטן היכול לאכול כזית צלי (ולדעת רבי יהודה: קטן היודע לברר אכילה) - יכול להימנות עם בני חבורה לקרבן פסח.
* המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, מבארת אימתי נוהגת מצות לולב שבעה ימים ואימתי ששה ימים.
* נטילת לולב, תקיעת שופר, קריאת מגילה - לא מקיימים בשבת, גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.