דף כב עמוד א * במשנה מובאת מחלוקת אם קרובי משפחה כשרים לעדות החודש, ובגמרא מובא טעם המחלוקת וכן פסיקת ההלכה. * "גזלן דדבריהם" (=גזלן מדרבנן) כשר לעדות אשה (כגון: להעיד שמת בעלה). * מותר לחלל שבת כדי לבוא ולהעיד על ראיית הלבנה (ואף מותר לקחת לדרך ליווי, צידה ונשק). * המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, ממשיכה לעסוק בעניין עדי החודש ונאמנותם. דף כב עמוד ב * צריך שני אנשים שיעידו על כל אחד מעדי החודש שהוא נאמן וכשר (אם בית-דין לא מכירים אותו). * כל אדם נאמן להעיד לבדו שבית-דין קידשו את החודש, כי זה דבר העשוי להתגלות ולכן הוא ודאי דובר אמת. * הבייתוסין שכרו עדי שקר שיעידו שבית-דין קידשו את החודש (כי רצו לגרום לכך שיום טוב ראשון של פסח יחול בשבת), ולכן התקינו חכמים שלא יהיו מקבלים את העדות אלא מעדים מוכרים. * כדי לפרסם שבית-דין קידשו את החודש - בראשונה היו משיאין משואות, אך משקלקלו הכותים (כדי להטעות את ישראל) התקינו שיהו שלוחין יוצאין. * משיאין משואות רק על חודש חסר, והמועד שמשיאין הוא "לאור עיבורו" (=בליל יום שלושים ואחד).
דף כג עמוד א * נחלקו האמוראים אם יש ארבעה או עשרה מיני ארזים. * כל שיטה ושיטה שנטלו נכרים מירושלים עתיד הקב''ה להחזירן לה. * כל הלומד תורה ואינו מלמדה - דומה להדס במדבר, שאין מי שנהנה ממנו. * כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין תלמיד חכם - דומה להדס במדבר, כי הוא חביב לכל. * אוי להם לעובדי כוכבים שאין להם תקנה על כך שהרגו את רבי עקיבא וחבריו. דף כג עמוד ב * כל מי שראה את המשואות המבשרות על קידוש החודש - היה נוטל אבוקה בידו ועולה לראש גגו (כדי לסייע בפרסום). * הגמרא מתלבטת אם החצר אליה התכנסו העדים שבאו להעיד על ראיית הלבנה היתה נקראת בית יעזק (לשון מעולה) או בית יזק (לשון צער). * היו עושים סעודות גדולות לעדים שבאו להעיד על ראיית הלבנה, כדי שיהיו רגילים לבוא. * מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה - כדי שלא תיחלש דעתה של הלבנה (שהחמה רואה אותה חסרה), ומעולם לא ראתה חמה פגימתה של קשת - כדי שלא יאמרו עובדי החמה שהיא יורה חיצים בכופרים בה.
דף כד עמוד א * הברייתות מפרטות כמה מקרים בהם אין עדות החודש מתקבלת. * במשנה נאמר: "ראש בית-דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש" - והגמרא לומדת דין זה מפסוקים. * במשנה ובברייתא מובאות ארבע דעות תנאים: מקדשים רק חודש חסר (וכך פוסק שמואל), רק חודש מלא, גם חסר וגם מלא, אף אחד. * לרבן גמליאל היו דמויות של לבנה ובאמצעותן חקר את העדים ("הכזה ראית או כזה"). דף כד עמוד ב * התנאים נחלקו אם מנורת הזהב שעשויה מעץ (ולא ממתכת) כשרה או לא. * בגמרא מבואר באריכות אלו דמויות של שמשים שמשמשים לפני הקב"ה מותר/אסור לעשות, והגמרא מבררת את הטעם לכך שהיה מותר לרבן גמליאל לעשות דמויות של לבנה. * טבעת שחותמה בולט - אסור להניחה ומותר לחתום בה, חותמה שוקע - מותר להניחה ואסור לחתום בה.
דף כה עמוד א * המשנה מספרת על שני מקרים בהם רבן גמליאל קיבל את עדי החודש, למרות שהיה נראה שהעדות לא נכונה וחכמים אחרים לא קיבלו את עדותם. * כל שלשה ושלשה שעמדו בית-דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה. * אין חידושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה וע''ג חלקים. * בפסוקים העוסקים בקידוש החודש נאמר שלוש פעמים "אתם" ללמד ש: אתם - אפילו שוגגים, אתם - אפילו מזידים, אתם - אפילו מוטעים. דף כה עמוד ב * ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו - ללמדך שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הצבור, הרי הוא כאביר שבאבירים. * תחילת המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מלמדת שהכרזת קידוש החודש על ידי בית-דין הוא תנאי עיקרי לקביעת ראש חודש ביום השלושים. * קידוש החודש על ידי בית-דין צריך להיות ביום (ואם רק נחקרו העדים ביום ולא הספיקו לקדש את החודש ביום - לא ניתן לקדש בלילה). * קידוש החודש צריך להיות על ידי שלושה דיינים (ולא על ידי יחיד ואפילו הוא מומחה לרבים).
דף כו עמוד א * לדעת רבי עקיבא אין עד נעשה דיין, אך ייתכן שזה רק בדיני נפשות ואילו בקידוש החודש הוא מודה שעד נעשה דיין. * לדעת חכמים: כל השופרות כשרים חוץ משל פרה - והטעם: (1) כי נקרא "קרן" ולא "שופר". (2) כי אין קטיגור (עגל) נעשה סניגור. (3) כי נראה כשניים-שלשה שופרות, בגלל הגלד שמתווסף בו כל שנה. * בגמרא (מסוף עמוד זה ועד תחילת העמוד הבא) מובאות שתים עשרה מילים שהיו נאמרות במקומות מסוימים באופן אחר מהמקובל או שפירושם לא היה ידוע לחכמים. (ב'מי השלוח' ביאר שסוגיה זו נאמרה כנגד שנים עשר חודשי השנה). דף כו עמוד ב * מתוך שתים עשרה המילים הללו, חכמים למדו משפחתו של רבי ביאור לארבע המילים הללו: סירוגין, חלוגלוגות, סלסלה, וטאטאתיה. * במשנה ובגמרא מובאות דעות שונות באיזה שופר עדיף לתקוע (ביעל פשוט או בזכר כפוף) בראש השנה, בתעניות וביובלות.
דף כז עמוד א * ניתן לצפות בזהב את השופר שלא במקום הנחת פיו. * זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע. * שני קולות משני אנשים בו זמנית - נשמעים, כאשר מדובר בדבר חביב (כמו הלל, מקרא מגילה ותקיעת שופר). * "התורה חסה על ממונן של ישראל", וזו אחת הסיבות מדוע בתעניות תוקעים בשופר שפיו מצופה כסף ולא זהב. * רק במקדש תוקעים בשופר ובחצוצרות ביחד. * בראש השנה אומרים בתפילה "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", כדעת רבי אליעזר הסובר שבתשרי נברא העולם. דף כז עמוד ב * במשנה ובברייתא מובאים כמה וכמה דינים בנוגע לכשרות/פסלות שופר שבוצעו בו פעולות מסוימות (כגון: ארוך וקצרו, גרדו והעמידו על גלדו, ועוד). * השיעור המינימלי של שופר כשר הוא כדי שיאחזנו בידו וייראה לכאן ולכאן (=טפח). * היה קולו של השופר דק או עבה או צרוד - כשר, שכל הקולות כשירין בשופר. * התוקע לתוך הבור וכדומה: מי שבתוך הבור - יצא, ומי שמחוץ לבור - אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה שמע לא יצא.
דף כח עמוד א * שמע מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצת תקיעה לאחר שיעלה עמוד השחר - לא יצא. * תקע בתוך הבור, ועלה מן הבור והמשיך לתקוע - יצא. * לדעת רבא (למסקנה): אם תקע בשופר של עולה או שלמים - יצא (כי "מצות לאו ליהנות ניתנו"). * בשופר של עבודה זרה - לא יתקע ואם תקע יצא, בשופר של עיר הנידחת - לא יתקע ואם תקע לא יצא. * המודר הנאה מחברו - מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, המודר הנאה משופר - מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה. * התוקע לשיר - יצא. דף כח עמוד ב * לדעת רבה: מצוות לא צריכות כוונה. * לדעת רבה: איסור בל תוסיף הוא רק בזמן המיועד למצוה עצמה. * לדעת רבא: כדי לעבור על בל תוסיף אחרי זמן המצוה יש צורך בכוונה.
דף כט עמוד א * נחלקו התנאים אם מי ששומע תקיעה מבעל תוקע יחיד התוקע לעצמו (ולא התכוון להוציא את השומע) יוצא ידי חובה או לא. * וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? - אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים. * הברייתא מציינת שגם כהנים חייבים בתקיעת שופר, והגמרא מבארת מדוע היה צורך לציין זאת. * טומטום - לא יכול להוציא אחר ידי חובתו בתקיעת שופר; אנדרוגינוס - יכול להוציא רק אנדרוגינוס; מי שחציו עבד וחציו בן חורין - למסקנת הגמרא אף את עצמו לא יכול להוציא. * בברכות הנהנין, אם לא מחויב עתה בברכה, אינו יכול לברך ולהוציא אחרים ידי חובה (למעט בברכת הגפן של קידוש וברכת המוציא של מצת מצוה). דף כט עמוד ב * המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדין תקיעה בשופר בשבת. * חכמים אסרו לתקוע בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת (וכן ליטול לולב ולקרוא במגילה בשבת), גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. (אך לא גזרו על תקיעת שופר במקדש). * נחלקו התנאים היכן התיר רבן יוחנן בן זכאי לאחר חורבן בית המקדש לתקוע בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת: בכל מקום שיש בית-דין (אפילו עראי), רק במקום שיש בית-דין קבוע, ביבנה בלבד.
דף ל עמוד א * לדעת רב הונא: מה שנאמר במשנה, שלאחר החורבן תוקעים בראש השנה שחל להיות בשבת בכל מקום שיש בית-דין, זה רק בתנאי שתוקעים בפני בית-דין. * לדעת רב הונא (בלישנא השניה): חיוב התקיעה על כל יחיד ויחיד ביום הכיפורים בשנת היובל, זה דוקא בזמן ישיבת בית-דין ולא לאחר מכן. * מהפסוק בירמיהו "צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ" לומדים שצריך לעשות דברים זכר למקדש. * בית המקדש השלישי יבנה בידי שמים (ולא בידי אדם), ולכן יתכן שיבנה ביום טוב ובלילה (ע"פ רש"י). דף ל עמוד ב * נחלקו הדעות (מסוף העמוד הקודם) אם לדעת רבן יוחנן בן זכאי "יום הנף כולו אסור" מדרבנן או מדאורייתא. * האמוראים נחלקו מהו הקלקול ש"נתקלקלו הלוים בשיר" המוזכר במשנה (כאשר פעם אחת נשתהו העדים מלבוא וכו'): שלא אמרו שירה כל עיקר או שאמרו שירה של חול עם תמיד של בין הערביים. (הגמרא מקשה משתי ברייתות על הדעה הראשונה, ומתרצת).
דף לא עמוד א * בברייתא מפורט איזה "שיר של יום" אומרים כל יום והטעם לכך. * העולם יתקיים ששת אלפים שנה, ויש מחלוקת אם יחרב אלף או אלפיים שנה. * עשרה מסעות נסעה שכינה (כשהסתלקה מעל ישראל כשחטאו, מקודש הקדשים החוצה) בחורבן בית ראשון, ועשרה מסעות נסעה סנהדרין (מהמקדש החוצה) בחורבן בית שני. דף לא עמוד ב * גלות הסנהדרין האחרונה היא בטבריה - והיא עמוקה מכולם, ומשם עתידים להיגאל. * בעדות החודש בלבד (שלא כדיני ממונות) - העדים צריכים לבוא לבית-הדין גם אם ראש בית-הדין נמצא במקום אחר. * הגמרא מפרטת תשע תקנות שתיקן רבן יוחנן בן זכאי. * כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי מאה ועשרים שנה: ארבעים שנה עסק בפרקמטיא, ארבעים שנה למד, ארבעים שנה לימד. * ארבעים שנה קודם שנחרב הבית לא היה לשון של זהורית מלבין אלא מאדים.
דף לב עמוד א * בברייתא מובאים מקורות לכך שאומרים בתפילת ראש השנה: אבות, גבורות, קדושות (קדושת השם וקדושת היום), מלכויות, זכרונות, שופרות. * נחלקו התנאים במשנה ובברייתא לגבי סדר הברכות הללו (מה קודם למה). * לדעת ת"ק: אין פוחתין מעשרה פסוקי מלכויות, עשרה פסוקי זכרונות ועשרה פסוקי שופרות, ולדעת רבי יוחנן בו נורי (וכך פסק שמואל): אין פוחתין משלושה פסוקי מלכויות, שלושה פסוקי זכרונות ושלושה פסוקי שופרות. * עשרה פסוקי מלכויות הם כנגד: עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים / עשרת הדברות / עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. דף לב עמוד ב * לא מזכירים בתפילה בראש השנה פסוקים של כעס, אך אפשר לומר פסוקים של פורענות של עובדי כוכבים. * סדר אמירת הפסוקים בתפילת ראש השנה - לדעת ת"ק: מתחיל בתורה ומשלים בנביא, לדעת רבי יוסי: משלים בתורה, ואם השלים בנביא יצא. * הסיבה שתוקעים בשופר בתפילת מוסף (ולא בשחרית, משום זריזים מקדימים למצוות): בגלל גזרת המלכות (שגזרו אויבים שלא יתקעו והיו אורבים להם כל שש שעות עד לקץ תפילת שחרית, לכך העבירוה לתקוע במוספין). * הסיבה שלא אומרים הלל בראש השנה ויום כיפור: "אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?". * לא מחללים יום טוב עבור שופר (כגון: להעביר עליו את התחום, לפקח עליו את הגל), כי תקיעת שופר היא מצות עשה, ויום טוב הוא עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.
דף לג עמוד א * אסור לחתוך בראש השנה את השופר כדי לתקנו, גם בכלי שאין דרכו לחתוך בו שופרות ואיסורו הוא רק משום שבות. * מותר לתת בראש השנה מים או יין לתוך שופר (כדי שיהא קולו צלול, וזה לא נחשב ל"תיקון כלי"), אך אסור לתת מי רגלים (מפני הכבוד). * ישנה מחלוקת תנאים אם מותר לנשים לקיים מצות עשה שהזמן גרמא. (ולכן נחלקו אם מעכבים את הנשים מלתקוע בשופר בראש השנה). דף לג עמוד ב * קטן שהגיע לחינוך - מותר להתעסק אתו בראש השנה וללמדו תקיעת שופר. * קטן שלא הגיע לחינוך - אם מתעסק מעצמו בתקיעת שופר אין צריך לעכבו (אך לכתחילה לא אומרים להם לתקוע). * התרגום של "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" זה "יום יבבא יהא לכון" - ונחלקו התנאים בפירוש "יבבה": "גנוחי גנח" או "ילולי יליל". * בברייתא מובא המקור לכך שתוקעים בשופר בראש השנה.
