דף כח עמוד א * שמע מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצת תקיעה לאחר שיעלה עמוד השחר - לא יצא. * תקע בתוך הבור, ועלה מן הבור והמשיך לתקוע - יצא. * לדעת רבא (למסקנה): אם תקע בשופר של עולה או שלמים - יצא (כי "מצות לאו ליהנות ניתנו"). * בשופר של עבודה זרה - לא יתקע ואם תקע יצא, בשופר של עיר הנידחת - לא יתקע ואם תקע לא יצא. * המודר הנאה מחברו - מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, המודר הנאה משופר - מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה. * התוקע לשיר - יצא. דף כח עמוד ב * לדעת רבה: מצוות לא צריכות כוונה. * לדעת רבה: איסור בל תוסיף הוא רק בזמן המיועד למצוה עצמה. * לדעת רבא: כדי לעבור על בל תוסיף אחרי זמן המצוה יש צורך בכוונה.
דף כט עמוד א * נחלקו התנאים אם מי ששומע תקיעה מבעל תוקע יחיד התוקע לעצמו (ולא התכוון להוציא את השומע) יוצא ידי חובה או לא. * וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? - אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים. * הברייתא מציינת שגם כהנים חייבים בתקיעת שופר, והגמרא מבארת מדוע היה צורך לציין זאת. * טומטום - לא יכול להוציא אחר ידי חובתו בתקיעת שופר; אנדרוגינוס - יכול להוציא רק אנדרוגינוס; מי שחציו עבד וחציו בן חורין - למסקנת הגמרא אף את עצמו לא יכול להוציא. * בברכות הנהנין, אם לא מחויב עתה בברכה, אינו יכול לברך ולהוציא אחרים ידי חובה (למעט בברכת הגפן של קידוש וברכת המוציא של מצת מצוה). דף כט עמוד ב * המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדין תקיעה בשופר בשבת. * חכמים אסרו לתקוע בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת (וכן ליטול לולב ולקרוא במגילה בשבת), גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. (אך לא גזרו על תקיעת שופר במקדש). * נחלקו התנאים היכן התיר רבן יוחנן בן זכאי לאחר חורבן בית המקדש לתקוע בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת: בכל מקום שיש בית-דין (אפילו עראי), רק במקום שיש בית-דין קבוע, ביבנה בלבד.
דף ל עמוד א * לדעת רב הונא: מה שנאמר במשנה, שלאחר החורבן תוקעים בראש השנה שחל להיות בשבת בכל מקום שיש בית-דין, זה רק בתנאי שתוקעים בפני בית-דין. * לדעת רב הונא (בלישנא השניה): חיוב התקיעה על כל יחיד ויחיד ביום הכיפורים בשנת היובל, זה דוקא בזמן ישיבת בית-דין ולא לאחר מכן. * מהפסוק בירמיהו "צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ" לומדים שצריך לעשות דברים זכר למקדש. * בית המקדש השלישי יבנה בידי שמים (ולא בידי אדם), ולכן יתכן שיבנה ביום טוב ובלילה (ע"פ רש"י). דף ל עמוד ב * נחלקו הדעות (מסוף העמוד הקודם) אם לדעת רבן יוחנן בן זכאי "יום הנף כולו אסור" מדרבנן או מדאורייתא. * האמוראים נחלקו מהו הקלקול ש"נתקלקלו הלוים בשיר" המוזכר במשנה (כאשר פעם אחת נשתהו העדים מלבוא וכו'): שלא אמרו שירה כל עיקר או שאמרו שירה של חול עם תמיד של בין הערביים. (הגמרא מקשה משתי ברייתות על הדעה הראשונה, ומתרצת).
דף לא עמוד א * בברייתא מפורט איזה "שיר של יום" אומרים כל יום והטעם לכך. * העולם יתקיים ששת אלפים שנה, ויש מחלוקת אם יחרב אלף או אלפיים שנה. * עשרה מסעות נסעה שכינה (כשהסתלקה מעל ישראל כשחטאו, מקודש הקדשים החוצה) בחורבן בית ראשון, ועשרה מסעות נסעה סנהדרין (מהמקדש החוצה) בחורבן בית שני. דף לא עמוד ב * גלות הסנהדרין האחרונה היא בטבריה - והיא עמוקה מכולם, ומשם עתידים להיגאל. * בעדות החודש בלבד (שלא כדיני ממונות) - העדים צריכים לבוא לבית-הדין גם אם ראש בית-הדין נמצא במקום אחר. * הגמרא מפרטת תשע תקנות שתיקן רבן יוחנן בן זכאי. * כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי מאה ועשרים שנה: ארבעים שנה עסק בפרקמטיא, ארבעים שנה למד, ארבעים שנה לימד. * ארבעים שנה קודם שנחרב הבית לא היה לשון של זהורית מלבין אלא מאדים.
דף לב עמוד א * בברייתא מובאים מקורות לכך שאומרים בתפילת ראש השנה: אבות, גבורות, קדושות (קדושת השם וקדושת היום), מלכויות, זכרונות, שופרות. * נחלקו התנאים במשנה ובברייתא לגבי סדר הברכות הללו (מה קודם למה). * לדעת ת"ק: אין פוחתין מעשרה פסוקי מלכויות, עשרה פסוקי זכרונות ועשרה פסוקי שופרות, ולדעת רבי יוחנן בו נורי (וכך פסק שמואל): אין פוחתין משלושה פסוקי מלכויות, שלושה פסוקי זכרונות ושלושה פסוקי שופרות. * עשרה פסוקי מלכויות הם כנגד: עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים / עשרת הדברות / עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. דף לב עמוד ב * לא מזכירים בתפילה בראש השנה פסוקים של כעס, אך אפשר לומר פסוקים של פורענות של עובדי כוכבים. * סדר אמירת הפסוקים בתפילת ראש השנה - לדעת ת"ק: מתחיל בתורה ומשלים בנביא, לדעת רבי יוסי: משלים בתורה, ואם השלים בנביא יצא. * הסיבה שתוקעים בשופר בתפילת מוסף (ולא בשחרית, משום זריזים מקדימים למצוות): בגלל גזרת המלכות (שגזרו אויבים שלא יתקעו והיו אורבים להם כל שש שעות עד לקץ תפילת שחרית, לכך העבירוה לתקוע במוספין). * הסיבה שלא אומרים הלל בראש השנה ויום כיפור: "אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?". * לא מחללים יום טוב עבור שופר (כגון: להעביר עליו את התחום, לפקח עליו את הגל), כי תקיעת שופר היא מצות עשה, ויום טוב הוא עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.
דף לג עמוד א * אסור לחתוך בראש השנה את השופר כדי לתקנו, גם בכלי שאין דרכו לחתוך בו שופרות ואיסורו הוא רק משום שבות. * מותר לתת בראש השנה מים או יין לתוך שופר (כדי שיהא קולו צלול, וזה לא נחשב ל"תיקון כלי"), אך אסור לתת מי רגלים (מפני הכבוד). * ישנה מחלוקת תנאים אם מותר לנשים לקיים מצות עשה שהזמן גרמא. (ולכן נחלקו אם מעכבים את הנשים מלתקוע בשופר בראש השנה). דף לג עמוד ב * קטן שהגיע לחינוך - מותר להתעסק אתו בראש השנה וללמדו תקיעת שופר. * קטן שלא הגיע לחינוך - אם מתעסק מעצמו בתקיעת שופר אין צריך לעכבו (אך לכתחילה לא אומרים להם לתקוע). * התרגום של "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" זה "יום יבבא יהא לכון" - ונחלקו התנאים בפירוש "יבבה": "גנוחי גנח" או "ילולי יליל". * בברייתא מובא המקור לכך שתוקעים בשופר בראש השנה.
דף לד עמוד א * בגמרא מובאות שתי ברייתות שמביאות מקורות שונים ללמד ש: (1) תוקעים פשוטה (=תקיעה) לפני כל תרועה. (2) תוקעים פשוטה (=תקיעה) אחרי כל תרועה. (3) תוקעים שלוש תרועות. * תקיעת שופר צריכה להיות ביום ולא בלילה. * בגמרא מובאת תקנתו המפורסמת של רבי אבהו שתיקן לתקוע בכל סדר וסדר "תשר"ת תש"ת תר"ת" [במקום לתקוע רק 'תקיעה תרועה תקיעה'] - בגלל הספק אם "גנוחי גנח" או "ילולי יליל" או "גנוחי גנח" ואחר כך "ילולי יליל". דף לד עמוד ב * שהה בין תקיעה לתקיעה (וכן אם שהה בהלל ובמגילה) - לדעת רבי יוחנן: יצא, לדעת רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אם שהה כדי לגמור את כולה לא יצא. * בציבור - צריך לתקוע את התקיעות על סדר הברכות (מלכויות זכרונות ושופרות) ולא בנפרד. * "מצוה בתוקעין יותר מן המברכין" - ולכן ילך אדם למקום שתוקעים שם בשופר (ואפילו למקום שספק אם תוקעים שם), מאשר למקום שרק מתפללים שם. * לדעת רבן גמליאל: שליח הציבור מוציא את היחיד ידי חובה בתפילתו, והסיבה לכך שהציבור מתפללים בלחש לפני כן היא כדי להסדיר שליח ציבור את תפילתו.
דף לה עמוד א * ברכות של ראש השנה ושל יום כיפור - לדעת רבי מאיר: שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתם, ולדעת חכמים: כשם ששליח ציבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב. * לדעת רב: אם אומר "נעשה ונקריב לפניך כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך" יוצא ידי חובה ואין צריך לומר את מקראות המוספין. * לעולם יסדיר אדם תפילתו ואחר כך יתפלל (בברכות של ראש השנה, יום כיפור ומועדים). * לדעת רבי שמעון חסידא: רבן גמליאל סובר ששליח ציבור מוציא ידי חובה את מי שבבית כנסת ושומע את השליח ציבור ואת העם שבשדות (שאנוסים במלאכתם ולא יכולים להגיע לבית הכנסת), אך לא את אלו שבעיר ולא באים לבית הכנסת (ע"פ רבינו חננאל). הדרן עלך מסכת ראש השנה
