דף ט עמוד א * במשנה בסוף העמוד הקודם נאמר שספרים נכתבים בכל לשון, והגמרא שם הקשתה על כך מברייתא, ובעמוד זה הגמרא מביאה כמה תירוצים ליישב את הקושיה. * תרגום המופיע בתורה: יגר שהדותא. * תרגום המופיע במגילה: ונשמע פתגם המלך, וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן. * מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם, ונתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת (וכתבו את אותם השינויים). דף ט עמוד ב * רבי יוחנן פוסק שהלכה כרשב"ג (הסובר ש"אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית"). * אין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות, אך לדעת רבי מאיר (בברייתא): מרובה בגדים מביא פר הבא על כל המצות. * אירע בכהן גדול פסול ומינו כהן אחר תחתיו: לאחר שעבר הפסול הרי שהראשון חוזר לעבודתו, והשני - רבי מאיר סובר (וכך דעת המשנה) שכל מצוות כהונה גדולה עליו, ורבי יוסי סובר שאינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. * בבמה קטנה מקריבים נדרים ונדבות, ובבמה גדולה מקריבים גם חובות שקבוע להם זמן לדעת רבי שמעון (וכך דעת המשנה), אך לדעת חכמים: מקריבים בבמה גדולה אף חובות שאין קבוע להם זמן.
דף י עמוד א * יש מחלוקת אם בית חוניו (=המזבח שבנה בנו של שמעון הצדיק במצרים) נבנה לשם שמים או לשם עבודה זרה. * יש מחלוקת תנאים אם קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא או לא. דף י עמוד ב * 'ויהי ביום השמיני' - אותו היום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ. * לוי/רבי יונתן: (1) כל מקום שנאמר בתנ"ך "ויהי בימי" אינו אלא לשון צער. (2) אמוץ ואמציה אחים היו. (3) מקום ארון אינו מן המדה. * כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה - זוכה ויוצאים ממנה מלכים ונביאים. * הגמרא מביאה התחלה של דרשות שונות שדרשו אמוראים בענין פורים. * אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים. * בקשו מלאכי השרת לומר שירה (לאחר טביעת המצרים בים סוף), אמר הקב"ה: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?
דף יא עמוד א * הגמרא מביאה התחלה של דרשות שונות שדרשו אמוראים בענין פורים. * בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה הקב"ה מך (=עני). * בגמרא מובאים ארבעה פירושים/רמזים לשם 'אחשורוש'. * "הוא אחשורוש" - הגמרא דורשת את המילה "הוא": הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו. (ומביאה דרשות נוספות על פסוקים בהם נאמרה המילה "הוא"). * "המולך" - שמלך מעצמו (ויש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי). * "מהודו ועד כוש" / "מתפסח ועד עזה" - נחלקו האמוראים אם הודו בקצה העולם וכוש בקצה העולם השני, או שהן סמוכות זו לזו. (וכך גם נחלקו לגבי תפסח ועזה). * שלושה מלכו בכיפה (=תחת כל כיפת הרקיע), ואלו הן: אחאב ואחשורוש ונבוכדנצר. דף יא עמוד ב * סנחריב מלך על כל העולם חוץ מעל ירושלים; דריוש מלך על מאה ועשרים מדינות (מתוך מאה עשרים ושבע). * שבעים שנה - בלשצר ואחשורוש טעו בחישוב השנים ולכן חשבו שעם ישראל לא יגאל מהגלות (חישוב השנים המוטעה של כל אחד מהם וכן החישוב הנכון מובאים באריכות בסוגיה).
דף יב עמוד א * גם דניאל טעה בחישוב השבעים שנה. * א"ל הקב"ה למשיח: קובל אני לך על כורש, אני אמרתי "הוא יבנה ביתי ויקבץ גליותי", והוא אמר "מי בכם מכל עמו ויעל". * הגמרא ממשיכה בדף זה לדרוש פסוקים מתחילת מגילת אסתר. * נחלקו האמוראים אם אחשורוש מלך פיקח היה או מלך טיפש היה. * מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור (של מרדכי ואסתר) כליה? - מפני שהשתחוו לצלם. דף יב עמוד ב * "ותמאן המלכה ושתי" - בגמרא מובאים שני הסברים מדוע היא מאנה (על אף שגם היא היתה פרוצה והיה מצופה שלא תמאן). * "ויאמר ממוכן" - ממוכן זה המן, ולמה נקרא שמו ממוכן? שמוכן לפורענות, אמר רב כהנא: מכאן שההדיוט קופץ בראש. * מרדכי: "בן יאיר" - בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו, "בן שמעי" - בן ששמע אל תפלתו, "בן קיש" - שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו. * "איש יהודי (=משבט יהודה)... איש ימיני (=משבט בנימין)" - הגמרא מביאה כמה דעות ליישב את הסתירה שבפסוק זה.
דף יג עמוד א * כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. * כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. * הגמרא ממשיכה בדף זה לדרוש פסוקים ממגילת אסתר. * "ויהי אומן את הדסה היא אסתר" - נחלקו התנאים מה היה השם שלה ומה היה הכינוי. * "אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה" - ולכן אחשורוש קיבץ נשים בפעם השניה כדי להפעיל לחץ על אסתר שתגלה מאיזה עם היא. דף יג עמוד ב * בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיתה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר. * כשהקב"ה פוסק גדולה לאדם - פוסק לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות. * אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה. * משה רבינו - בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד. * גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו.
דף יד עמוד א * גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להם לישראל, שכולם לא החזירום למוטב ואילו הסרת טבעת החזירתם למוטב. * ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. * הסיבה שלא אומרים הלל בפורים: (1) אין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ (משנכנסו ישראל לארץ). (2) קריאת המגילה היא ההלל. (3) כי אנחנו עדיין עבדי אחשורוש. * הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה. * "ובני קרח לא מתו" - מקום נתבצר להם בגיהנם ועמדו עליו. * הגמרא מביאה ראיות לכך ששרה מרים דבורה חנה אביגיל חולדה ואסתר היו נביאות. (ורש"י מפרט מי הם הארבעים ושמונה נביאים). דף יד עמוד ב * חולדה הנביאה היתה קרובה של ירמיהו ולכן הוא לא הקפיד על כך שהיא התנבאה. * "הנשים רחמניות הן" - ולכן יאשיהו פנה לחולדה הנביאה ולא לירמיהו. (לדעת דבי רבי שילא) * ירמיהו הלך להחזיר את עשרת השבטים. * לא נאה יוהרא/חשיבות לנשים. (שתי נשים היו יהירות והשם שלהן היה מאוס: דבורה וחולדה). * חולדה היתה צאצאית של יהושע הנביא ושל רחב הזונה (שהתחתנו זה עם זה לאחר שרחב התגיירה).
דף טו עמוד א * כל מקום ששמו ושם אביו בנביאות - בידוע שהוא נביא בן נביא. * בגמרא מובאות דעות שונות מי היה מלאכי. * ארבע נשים יפיפיות היו בעולם: שרה, רחב, אביגיל, אסתר/ושתי. * "התך" זה דניאל, ולמה נקרא שמו התך? לדעת רב: שחתכוהו מגדולתו, לדעת שמואל: שכל דברי מלכות נחתכין על פיו. * "ויגידו למרדכי את דברי אסתר" - ואילו התך לא הלך לומר לו, מכאן שאין משיבין על הקלקלה. * לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי שני גדולי הדור (דוד ודניאל) ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהם. * אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה. * כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי". * צדיק אבד - לדורו אבד. דף טו עמוד ב * עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק. * "יבא המלך והמן אל המשתה" - בגמרא מובאים שנים עשר הסברים מה ראתה אסתר שזימנה גם את המן למשתה עם אחשורוש. * "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" - יש מחלוקת אם הכוונה לשינה של הקב"ה או של אחשורוש.
דף טז עמוד א * "ויאמרו נערי המלך משרתיו לא נעשה עמו דבר" - לא מפני שאוהבים את מרדכי אלא מפני ששונאים את המן. * המן - היה ספר של כפר קרצום עשרים ושתים שנה. * כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם. * אומה זו (ישראל) משולה לעפר ומשולה לכוכבים - כשהן יורדין יורדין עד עפר, וכשהן עולין עולין עד לכוכבים. * אף חרבונה רשע באותה עצה היה, כיון שראה שלא נתקיימה עצתו מיד ברח. * "וחמת המלך שככה" - שתי שכיכות הללו למה? אחת של מלכו של עולם ואחת של אחשורוש. דף טז עמוד ב * בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. * "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" - אורה זו תורה, שמחה זה יום טוב, ששון זו מילה, יקר אלו תפלין. * את עשרת בני המן ואת המילה "עשרת" - צריך לומר בנשימה אחת (כי נשמתם יצאה ביחד). * כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, חוץ משירה זו (הריגת עשרת בני המן) ומלכי כנען שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה (והטעם: שלא תהא תקומה למפלתן). * גדול תלמוד תורה יותר מ: הצלת נפשות, בנין בית המקדש, כבוד אב ואם.
דף יז עמוד א * למה נמנו בתורה שנותיו של ישמעאל (מה לנו למנות שנות הרשעים)? - כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב (על ידי מנין שנות ישמעאל אנו למדין באיזה פרק משנות יעקב עברו עליו כל הקורות והמוצאות אותו). * פרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסק ברובו בדיני קריאת המגילה. * קריאת מגילה, הלל, קריאת שמע, תפלה - אם אמר למפרע לא יצא ידי חובה. * נחלקו רבי וחכמים אם את קריאת שמע יש לקרוא דוקא בלשון הקודש או אפשר גם בלשון אחר. דף יז עמוד ב * נחלקו רבי וחכמים אם הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא או לא. * שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה / מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר. * מה ראו לומר גאולה בשביעית (ברכה שביעית בתפילת שמונה-עשרה)? - מתוך שעתידין ליגאל בשביעית (בשמיטה) לפיכך קבעוה בשביעית. * "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא". * מה ראו לומר רפואה בשמינית? - מתוך שנתנה מילה בשמינית שצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית.
דף יח עמוד א * הברכה של הקב"ה היא השלום. * מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו את הסדר של תפילת שמונה עשרה (ולאחר ששכחו זאת, שמעון הפקולי סידר זאת שוב). * למי נאה למלל גבורות ה'? - למי שיכול להשמיע כל תהלתו. * המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם. * הסם הטוב ביותר מכל הסממנים הוא השתיקה. * הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה שאם קרא את המגילה בעל פה לא יצא ידי חובה. * לדעת המשנה: קוראים את המגילה ללועזות בלעז איש כלשונו. * הגמרא מביאה כמה מילים שלא היה ידוע לחכמים מהו פירושם, עד שבא לידיהם מעשה וממנו למדו את הפירוש. דף יח עמוד ב * האמוראים נחלקו אם הלכה כרבי מונא שאמר משום רבי יהודה שבקריאת המגילה לסירוגין אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. * השמיט בה סופר אותיות או פסוקים (במקצת המגילה) וקראן הקורא בעל פה - יצא. * נכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שקראו חציה (של המגילה) - לא יאמר אקרא חציה עם הצבור ואח"כ אקרא חציה, אלא קורא אותה מתחילתה ועד סופה. * לדעת רבי יוחנן: אסור (לסופר סת"ם) לכתוב אות אחת (מזיכרונו בעל פה) שלא מן הכתב (למעט מי שבקי גדול ובשעת הדחק). * הגמרא מכריעה להלכה: תפלין לא צריכות שרטוט, מזוזות כן צריכות שרטוט. ואת שניהם ניתן לכתוב שלא מן הכתב.
דף יט עמוד א * "פרוז בן יומו נקרא פרוז, מוקף בן יומו קרוי מוקף" - ולכן מה שקובע לענין יום חיוב קריאת מגילה (י"ד או ט"ו באדר) זה היכן כל אחד נמצא בפורים ולא היכן מקום מגוריו הקבוע. * בן כפר שהקדים וקרא ליום הכניסה ואח"כ הלך לעיר והיה שם בלילי י"ד - אפילו עתיד לחזור ולצאת משם קודם היום קורא עמהם בלילה. * מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא ידי חובה? - נחלקו הדעות: (1) כולה [וכך הלכה] (2) מאיש יהודי (3) מאחר הדברים האלה (4) מבלילה ההוא. (אך לדעת כולם צריכה שתהא המגילה כתובה כולה). * הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים - לא יצא. דף יט עמוד ב * אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה. * הקב"ה הראה למשה בסיני דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש. * דין חרש (לקריאת מגילה) והקורא שלא השמיע לאזנו - שלוש דעות מה דינו: יוצא לכתחילה, יוצא בדיעבד, לא יוצא אף בדיעבד. (והגמרא מבררת מה המשנה סוברת ומי הוא התנא של המשנה).
דף כ עמוד א * לדעת רבי מאיר: "אחר כוונת הלב הן הן הדברים" (ואין הקורא את שמע צריך להשמיע לאוזנו). * אין מביאין ראיה מן הקטן ומן המתיר. * את המצוות הבאות יש לעשות רק לאחר הנץ החמה (ובדיעבד אפשר כבר לאחר עלות השחר) (והגמרא מביאה את המקורות לכך): קריאת מגילה (של היום), ברית מילה, טבילה, הזאה. דף כ עמוד ב * את המצוות הבאות ניתן לקיים במשך כל שעות היום (והגמרא מביאה את המקורות לכך): קריאת מגילה, קריאת הלל, תקיעת שופר, נטילת לולב, תפלת מוסף, קרבן מוסף, וידוי הפרים, וידוי מעשר, וידוי יום הכיפורים, סמיכה, שחיטה, תנופה, הגשה, קמיצה, הקטרה, מליקה, קבלה, הזיה, השקיית סוטה, עריפת העגלה, טהרת המצורע. * זה הכלל: דבר שמצוותו ביום - כשר כל היום, דבר שמצוותו בלילה - כשר כל הלילה.
