דף ג עמוד א * הגמרא מבררת מדוע חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר פטור מראייה וחייב בשמחה. * חרש באזנו אחת פטור מן הראייה. * חיגר ברגלו אחת פטור מן הראייה. * "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" - כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל. * אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש. * "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" - אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. דף ג עמוד ב * דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. * "בעלי אסופות" - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין, שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: "כולם נתנו מרועה אחד" - אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא. * עמון ומואב - מעשרין מעשר עני בשביעית. * איזהו שוטה? - היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו (ונחלקו האמוראים אם נחשב לשוטה כשעושה את כל המעשים הללו ביחד או אף אם עושה רק אחד מהם).
דף ד עמוד א * נשים, טומטום ואנדרוגינוס - פטורים מן הראייה. (והגמרא מבררת את המקורות לכך). * קטן שהגיע לחינוך - חייב בראייה מדרבנן. * המקמץ והמצרף נחשת והבורסי - פטורין מן הראייה (כי ריחן רע ואין יכולין לעלות עם חבריהם). * עבד (ולפי משנה ראשונה גם מי שחציו עבד וחציו בן חורין) - פטור מן הראייה. * חיגר, חולה, סומא, זקן, שאינו יכול לעלות ברגליו - פטורים מן הראייה. דף ד עמוד ב * מי שלא הולך בלא מנעל - פטור מן הראייה. * הערל והטמא - פטורים מן הראייה. * סומא באחת מעיניו - פטור מן הראייה (לדעת רבי יהודה). * מובאים שמונה פסוקים (ובעמוד הבא עוד חמישה פסוקים) שכאשר אמוראים מסויימים הגיעו לפסוקים אלו - בכו. * "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו" - ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה.
דף ה עמוד א * מובאים חמישה פסוקים שרבי יוחנן בכה כאשר הגיע אליהם. * כל המטה דינו של גר - כאילו מטה דינו של מעלה. * כל העושה דבר ומתחרט בו - מוחלין לו מיד. * הנותן צדקה לעני בפרהסיא, ובכך למעשה מביישו - נענש. דף ה עמוד ב * כל מקום שנתנו חכמים עיניהם - או מיתה או עוני. * אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה. * אין עציבות לפני הקב"ה. * כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה. * הקב"ה בוכה בכל יום על מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק ועל שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הצבור. * הרואה חכמים במיתתן - יחיה, בחייהן - על אחת כמה וכמה. * כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה - מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה.
דף ו עמוד א * קטן שהוא חיגר או סומא (אפילו אם הוא בר ריפוי) - פטור ממצות ראייה. * לדעת בית שמאי: הראייה שתי כסף והחגיגה מעה כסף, ולדעת בית הלל: הראייה מעה כסף והחגיגה שתי כסף - ובברייתא ובגמרא מבואר טעם מחלוקתם. * נחלקו התנאים אם העולה שהקריבו ישראל במדבר היתה עולת ראייה או עולת תמיד. דף ו עמוד ב * לדעת רבי ישמעאל: בסיני נאמרו רק 'כללות' (ללא פירוט ופירוש המצוות), ולדעת רבי עקיבא: נאמרו גם 'פרטות'. * הגמרא נשארת בספק איך יש לפסק את הפסוק "וישלח את נערי בני ישראל וכו'" (והנפקא מינה: (1) לפיסוק טעמים (2) לאומר הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר).
דף ז עמוד א * למסקנת הגמרא: לשווי הראיון אין שיעור מקסימלי או מינימלי, אך חכמים קבעו שיעור מינימלי (מעה כסף). * למסקנת הגמרא: בשאר ימות הרגל יש מחלוקת אמוראים אם מותר או אסור להביא קרבן בכל פעם שנכנס לעזרה. דף ז עמוד ב * אנשים שריחם רע - פטורים ממצות ראיה. * עולות נדרים ונדבות - בחול המועד באות, ביום טוב אינן באות. * עולת ראייה - באה אפילו ביום טוב, ואינה באה אלא מן החולין (כי כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין). * שלמי שמחה - באין אף מן המעשר.
דף ח עמוד א * לדעת בית הלל: ניתן להביא שלמי חגיגה ממעשר שני המצורף לחולין, ונחלקו חזקיה ורבי יוחנן אם הכוונה לצירוף בהמות או מעות (והגמרא הביאה ברייתא כדעת כל אחד מהם), ולדעת רב ששת (בעמוד הבא) מותר לצרף גם בהמות וגם מעות. * ביום טוב אינו יכול להביא חגיגתו ממעשר בהמה שלו, גזירה שמא יעשר ביום טוב (ואי אפשר לעשר מעשר בהמה ביום טוב, בגלל שצריך לצבוע את הבהמה העשירית בצבע אדום וצביעה אסורה ביום טוב). * עבור שלמי שמחה יוצאים ידי חובה גם בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, והכהנים יוצאים ידי חובה אף בחלק שמקבלים מהקרבנות (אך לא בעופות ומנחות). דף ח עמוד ב * אין נושאין נשים במועד, שנאמר 'ושמחת בחגך' ולא באשתך. * אם לא הקריב ביום טוב ראשון את כל הבהמות שהפריש במפורש (ולא בסתם) לקרבן חגיגה - יקריב למחרת.
דף ט עמוד א * במשנה נאמר שלקרבן חגיגה שאמורים להקריב ביום טוב ראשון של חג יש תשלומין (למי שלא הקריב) בכל ימי החג - ובגמרא מובאים שני מקורות לדין זה (רבי יוחנן משום רבי ישמעאל וברייתא). * האמוראים נחלקו אם התשלומין הם תשלומין ליום הראשון או תשלומין זה לזה (והנפקא מינה היא במי שהיה חיגר ביום הראשון והבריא למחרת). דף ט עמוד ב * מעוות לא יוכל לתקון - זה שביטל קריאת שמע/תפילה של שחרית/ערבית. * וחסרון לא יוכל להימנות - זה שנמנו חבריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהן. * אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. * חזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות. * הבא על אשת איש באופן שאסר אותה על בעלה - אף אם לא הוליד ממנה ממזר אינו יכול לתקן את עוונו.
דף י עמוד א * "וליוצא ולבא אין שלום" - לדעת רב: כיון שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא שוב אין לו שלום, לדעת שמואל: זה הפורש מתלמוד למשנה, לדעת רבי יוחנן: אפילו מתלמוד לתלמוד. * במשנה נאמר ש"היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו", אך בגמרא מובאים ארבעה תנאים ואמורא אחד שחולקים וסוברים ש"יש להם על מה שיסמכו". * לדעת שמואל: גמר בלבו (שבועה או נדר או הקדש) - צריך שיוציא בשפתיו (ורק בכך הם חלים). * לדעת רב: מצוה שיהא אדם נשבע לקיים מצוה, כדי שימהר ויזדרז לקיימה. * כוונת המשנה שדיני שבת הם כ"הררים התלויים בשערה" נאמרה בנוגע לכך ש"החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה". דף י עמוד ב * כוונת המשנה שחגיגות הם "כהררים התלויים בשערה" נאמרה בנוגע לכך שכוונת הפסוק "וחגותם אותו חג לה'" מתייחס לקרבן חגיגה ולא לשמחה ודבר זה נלמד באמצעות גזירה שוה מדברי קבלה. * בסוגיה מובאות ארבע אפשרויות (ורק אפשרות מספר שתים נשארה למסקנה) להבנת המקרה שאליו התכוונה המשנה באומרה שמעילות הם "כהררים התלויים בשערה".
דף יא עמוד א * בברייתא (למסקנת הגמרא) נאמר: נגעים - מקרא מרובה והלכות מועטות, אהלות - מקרא מועט והלכות מרובות. * במשנה נאמר ש"הדינין והעבודות הטהרות והטמאות ועריות יש להן על מה שיסמכו" - והגמרא מבארת בנוגע לאלו מקרים ספציפיים זה נאמר, כי הרי כל הנושאים הללו כתובים במפורש בתורה. * שיעור מקוה: אמה על אמה בגובה שלש אמות, ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה. * שרץ מטמא אפילו כששיעור גודלו הוא כעדשה. דף יא עמוד ב * בגמרא מבואר שכוונת המשנה הראשונה בפרק שני (פרק "אין דורשין"), המתחיל בעמוד זה, היא שאין דורשין בעריות לשלשה ולא במעשה בראשית לשנים ולא במרכבה ליחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. * גזל ועריות - נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להם. * הגמרא מבררת את המקור לכך שאין דורשין במעשה בראשית לשנים.
דף יב עמוד א * אדם הראשון היה גובהו מן הארץ עד לרקיע / מסוף העולם ועד סופו, וכיון שסרח הניח הקב"ה ידיו עליו ומיעטו. * עשרה דברים נבראו ביום ראשון: שמים וארץ, תהו ובהו, אור וחשך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה. * אור שברא הקב"ה ביום ראשון - אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהן (וגנזו לצדיקים לעתיד לבא). * בעשרה דברים נברא העולם: בחכמה ובתבונה ובדעת ובכח ובגערה ובגבורה בצדק ובמשפט בחסד וברחמים. * בית שמאי: שמים נבראו תחלה, בית הלל: ארץ נבראת תחלה, חכמים: זה וזה כאחת נבראו. דף יב עמוד ב * אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות. * לדעת ריש לקיש יש שבעה רקיעים (וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות) - והתפקיד של כל אחד מהם מפורט בגמרא. * כל העוסק בתורה בלילה - הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. * כל העוסק בתורה בעולם הזה (שהוא דומה ללילה) - הקב"ה מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא (שהוא דומה ליום). * כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה - מאכילין אותו גחלי רתמים.
דף יג עמוד א * "כתוב בספר בן סירא: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות". * אין דורשין במרכבה ליחיד, אך לפי הברייתא של רבי חייא: מוסרין לו ראשי פרקים. * אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמישה דברים: שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש. * אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים. * זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו אלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין (לכאורה) דברי תורה. דף יג עמוד ב * כל שראה יחזקאל ראה ישעיה - למה יחזקאל דומה? לבן כפר שראה את המלך, ולמה ישעיה דומה? לבן כרך שראה את המלך (כי בן כרך הרואה את המלך אינו נבהל ואינו תמה ואינו חש לספר). * מלך שבחיות - ארי, מלך שבבהמות - שור, מלך שבעופות - נשר, ואדם מתגאה עליהן והקב"ה מתגאה על כולן ועל כל העולם כולו. * בזמן שאין בית המקדש קיים - כביכול נתמעטה פמליא של מעלה.
דף יד עמוד א * לדעת רבי יונתן: כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד. * אין לך נאה בישיבה אלא זקן, ואין לך נאה במלחמה אלא בחור. * שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל (כלומר: נתנבא עליהן שמונה עשרה פורעניות) ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה: "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד". * אין מעמידין מתורגמן על הצבור פחות מחמשים שנה. * אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו מהם בעלי אמנה (אנשים דוברי אמת) [-בדברי תורה, אך לא במשא ומתן]. דף יד עמוד ב * מסופר על רבי אלעזר בן ערך שדרש במעשה מרכבה וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה. * מסופר על רבי יהושע שדרש במעשה מרכבה ונתקשרו שמים בעבים ונראה כמין קשת בענן והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע. * ארבעה נכנסו בפרדס: בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אחר קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא יצא בשלום.
