דף קא עמוד א * בן שיש ספק מי מבין שנים הוא אביו, והכה את זה וחזר והכה את זה, או הכה את שניהם בבת אחת - נחלקו הדעות אם חייב ובאיזה מקרה. * פרק שנים עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני חליצה. * עבור ביצוע החליצה יש צורך בשלושה דיינים (ואפילו דיינים הדיוטות ובתנאי שיודעים להקרות בלשון הקודש), ורבי יהודה סבר בתחילה שצריך חמישה דיינים אך חזר בו והסכים שמספיק שלושה (כמבואר בעמוד ב). * כשם שבית דין מנוקים בצדק (דנים בצדק) כך בית דין מנוקים מכל מום באיבריהם, ולכן סומא (עוור) פסול מלהיות דיין. דף קא עמוד ב * הדיינים צריכים לראות את הרוק שיוצא מפי החולצת. * את החליצה יש לעשות בבית דין של ישראל ולא של גרים. * משיאין לו עצה ההוגנת לו, שאם היה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרים לו: מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך. * למרות שההלכה היא שמספיק שלושה דיינים לחליצה - הרי שהיו כמה וכמה אמוראים שאספו חמישה דיינים לביצוע החליצה כדי לפרסם את הדבר שהאשה חלוצה.
דף קב עמוד א * מדין תורה גר יכול לדון את חברו, ואם היתה אמו מישראל יכול לדון אפילו ישראל. * יש מחלוקת (תנאים ואמוראים) אם ניתן לכתחילה לחלוץ במנעל (ולא רק בסנדל). (והטעם של האוסרים הוא משום גזירה משום מנעל מרופט או משום חצי מנעל). * ברגע שהאשה חלצה את הנעל מרוב העקב - החליצה בוצעה. * הגמרא נשארת בספק האם כאשר אשה שרפה או קרעה את הנעל מעל רגלו של אחי המת - אם זה נחשב לחליצה או לא. דף קב עמוד ב * יבמה קטנה שגדלה בין האחים של בעלה שמת - הגמרא דנה אם מותר לה להתייבם. * סנדל התפור בפשתן פסול לחליצה. * למילה "חליצה" (המופיעה כמה פעמים בתנ"ך) יש שני פירושים אפשריים: שליפה (כמו ב: "וחלצה נעלו") זירוז (כמו ב: "ועצמתיך יחליץ"). * באנפיליא (נעל) של עור - ניתן לחלוץ, באנפיליא של בגד - אין לחלוץ.
דף קג עמוד א * בזמן החליצה היבם צריך לדחוף את הרגל (שחולצת ממנה היבמה את הנעל) על הקרקע. * יבם שרגלו הפוכה והולך על הצד העליון של הרגל ולא דורס על כף רגלו - לא חולץ (כי אין רגל הפוכה נקראת "רגל"). * כל טובתן של רשעים (אף כשמתכוונים הרשעים לטובה) - רעה היא אצל צדיקים (אין זו הנאה לצדיקים, כי שונאים הם את הרשעים). דף קג עמוד ב * בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא (רשב"א: יצר הרע) - ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו בהר סיני לא פסקה זוהמתן. * אפשר בדיעבד לחלוץ בסנדל של רגל שמאל ובסנדל שאינו שלו. * חליצה בסנדל של עץ כשרה לדעת רבי מאיר. * "סנדל המוסגר" (בעקבות נגע צרעת) - לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה, "סנדל המוחלט" - לא תחלוץ בו ואם חלצה יש מחלוקת אם חליצתה כשרה או פסולה.
דף קד עמוד א * ניתן לבצע את החליצה בסנדל שיש לבית דין ומיוחד לשם כך (כי למרות שבפועל לא הולכים בסנדל זה, אבל אם שליח בית דין ישתמש בזה להליכה לא יקפידו על כך - ולכן זה נחשב סנדל העשוי להליכה). * נחלקו התנאים אם חליצה בלילה כשרה או לא (יסוד המחלוקת הוא אם חליצה נחשבת להתחלת דין או לגמר דין). * נחלקו התנאים אם חליצה ברגל שמאל כשרה או לא (יסוד המחלוקת הוא אם לומדים גזירה שוה ממצורע להצריך דוקא בימין). דף קד עמוד ב * למסקנת הגמרא: רבא סובר שאלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה (כי הקריאה של פסוקי החליצה מעכבת). * כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו, וכל שאין ראוי לבילה - בילה מעכבת. (ולכן: חלצה ורקקה אבל לא קראה - חליצתה כשרה). * לאבא של שמואל שלחו את ההלכה הבאה (כדעת רבי ולמסקנת הגמרא אף כדעת רבי עקיבא): יבמה שרקקה - תחלוץ ולא יכולה להתחרט וליבם.
דף קה עמוד א * בין שהקדים חליצה לרקיקה, בין שהקדים רקיקה לחליצה - מה שעשה עשוי. * גידמת רשאית לחלוץ בשיניה (כי התורה לא דורשת חליצה דוקא ביד). * יבמה שרקקה דם - נחשב לרקיקה (כי התורה לא דורשת דוקא רוק בלבד). * עוון בית עלי אינו מתכפר בזבח ובמנחה אבל מתכפר הוא בדברי תורה (רבה) ובגמילות חסדים (אביי). * גזר דין שיש עמו שבועה - אינו נקרע. * גזר דין של ציבור - אפילו שנחתם יכול להיקרע. דף קה עמוד ב * חכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים ש"אין חליצת קטן כלום". * לדעת רבי מאיר: קטנה שחלצה צריכה לחלוץ שוב כשתגדל, וחכמים (=רבי יוסי) חולקים. * המתפלל צריך שייתן עיניו למטה ולבו למעלה. * 'אבדן' (תלמידו של רבי) זלזל ברבי ישמעאל ברבי יוסי ועבר על אונאת דברים ונענש בכך שנצטרע וטבעו שני בניו ומאנו שתי כלותיו. * לדעת רב נחמן: חליצה צריכה להיעשות בפני שלושה דיינים (אף בדיעבד).
דף קו עמוד א * נתכוון הוא ולא נתכוונה היא או נתכוונה היא ולא נתכוון הוא - חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד. * חליצה מוטעת כשירה - אי זו היא חליצה מוטעת? כל שאומרים חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, ואע"ג שלא הביאה לו לבסוף. (כך דעת רבי יוחנן וכך מובא בברייתא). * חליצה מעושית וגט מעושה כשרים במקרה שכפו אותו ואמר רוצה אני. * נחלקו האמוראים אם מותר לבית דין להזדקק ליבם ויבמה שבאו לפניהם כדי לחלוץ כאשר בית דין לא מכירים אותם. (וכן לגבי דין מיאון). דף קו עמוד ב * המשנה מתארת את כל תהליך החליצה מהרגע שהאיש והאשה באים לבית דין ועד סיום החליצה. * לדעת חכמים: המצוה לומר "חלוץ הנעל" היא על הדיינים, ולדעת רבי יהודה: המצוה היא על כל העומדים שם. * בגמרא מובאים פרטי הדינים בנוגע להקראת גט החליצה (ע"י אחד הדיינים) וכתיבת גט החליצה. * רקקה היבמה וקלטה הרוח את הרוק (לפנ שעבר הרוק מול פניו) - לא קיימה מצות רקיקה. * אשה שאכלה דברים שגרמו לה לירוק (כגון: שום) וירקה - לא נחשב הדבר ליריקה הנדרשת עבור תהליך החליצה. * הדיינים צריכים לראות את הרוק כשהוא יוצא מפי היבמה.
דף קז עמוד א * פרק שלושה עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני נישואי קטנה ומיאונה. * במשנה מובאות חמש מחלוקות בין ב"ש לב"ה בנוגע לדין מיאון. * אין בנות ישראל הפקר. * בגמרא מובאות ארבע דעות לטעם של ב"ש שסוברים שתיקנו מיאון רק לארוסה ולא לנשואה. דף קז עמוד ב * לדעת ב"ה יכולה למאן גם ביבם (ולא רק בבעל), ונחלקו האמוראים אם ממאנת רק למאמרו או גם לזיקתו. * כאשר יש לבעלה המת כמה אחים והקטנה מיאנה באחד מהם - לדעת רב: אסורה להתייבם גם לאחים, לדעת שמואל: מותרת להתייבם לאחים ואסורה לו, לדעת רב אסי: מותרת אפילו לו (אם יש לו אח), לדעת רבי אושעיא: מותרת אפילו לו (גם אם אין לו אח). * לדעת ב"ש: המיאון צריך להיות בפני שלושה דיינים מומחים, ולדעת ב"ה: גם אם אינם מומחים, ולדעת תנאים אחרים: המיאון כשר אפילו בשני דיינים, וכך פסק רב נחמן.
דף קח עמוד א * נוסח גט מיאון: "ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני באנפנא". * אמרה "אי אפשי בפלוני בעלי" או שאמרה "אי אפשי בקידושין שקידשוני אמי ואחי" - הרי זה מיאון. (והברייתא מפרטת דוגמאות נוספות). * לא מיאנה בבעלה/בארוסה אלא עמדה ונתקדשה/נישאת לאחר - הרי שמעשה זה נחשב למיאון (לדעת ריב"ב [וכך פסק שמואל], אך חכמים חולקים). * לדעת רבי אליעזר: בנישואי קטנה מדרבנן לא חל בהם שום קנין אישות ולכן אין בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה וכו' (ורבי יהושע חולק), אך אם רוצה לצאת ממנו צריכה מיאון. דף קח עמוד ב * מיאון שלו מבטל גט שלו (היינו: אם גירשה ואח"כ החזירה ומיאנה בו - לא נחשבת יותר לגרושתו). * קטנה שיצאה מבעלה הראשון בגט ומבעלה השני במיאון - יש מחלוקת אם המיאון של השני מבטל את הגט של הראשון ולא נחשבת לגרושתו (על ידי שמגלה שהקידושין הקודמים היו מעשה קטנה שאינו כלום) או לא. (וכך מיישב רבי אלעזר את הסתירה במשנה בין הרישא לסיפא). * קטנה שיצאה מבעלה הראשון בגט ומבעלה השני במיאון - נחלקו הלישנות בגמרא בדעת רב (האוסרה על בעלה הראשון) אם היא מותרת לאחיו של בעלה הראשון.
דף קט עמוד א * המגרש את האשה והחזירה ואח"כ מת - לדעת חכמים: מותרת ליבם (ולא נחשבת לגרושת אחיו), ורבי אלעזר חולק (ובגמרא מובאות ארבע דעות בביאור שיטתו, ואח"כ הגמרא מתלבטת מה הוא סובר לגבי צרתה). * לעולם ידבק אדם בשלושה דברים ויתרחק משלושה דברים: ידבק בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים, ויתרחק מן המיאון ומן הפקדונות ומן הערבונות. דף קט עמוד ב * הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו הקריב עליה קרבן. * רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים, מכיון שקשים גרים לישראל כספחת בעור (רש"י: כי הם לא בקיאין בדקדוקי מצות ולמדין ישראל ממעשיהן). * "רבי יוסי אומר: כל האומר אין לו תורה - אין לו תורה", והגמרא מביאה כמה אפשרויות לביאור מימרה זו. * לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו. * הגמרא מתלבטת בביאור טעמו של רבן גמליאל (המובא בסוף המשנה בעמוד הקודם).
דף קי עמוד א * לדעת שמואל: כל הבועל על דעת קדושין הראשונים הוא בועל, ורב חולק על כך. * חכמים יכולים להפקיע קידושין במקרים מסויימים, כי כל מי שמקדש אשה תולה בדעת חכמים הוא ("כדת משה וישראל"). * שמואל ורבי אלעזר פסקו שהלכה כרבי אליעזר שאמר שמלמדים את הקטנה למאן בבעלה כאשר אחותה הגדולה נפלה לפניו ליבום. * חרש שנחלץ וחרשת שחלצה וחולצת מן הקטן - החליצה פסולה. דף קי עמוד ב * לאחר כמה נסיונות הגמרא דחתה לבסוף את דברי רבה שסבר ש"חרשת מעיקרא" יוצאת בחליצה ברמיזה כמו שנכנסה לבעלה ברמיזה. * היה נשוי לקטנה ולחרשת ומת - אחיו החי (היבם) כונס את החרשת ומוציאה בגט והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ. (ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא גם כאשר אחיו שמת היה חרש, או שבמקרה שהיה חרש הדין הוא שביאת החרשת תפטור את הקטנה).
דף קיא עמוד א * רב ששת הוכיח מברייתא כדברי רב חסדא בביאור שיטת רב ש"חרשת קנויה ומשויירת וקטנה קנויה ואינה קנויה". * לדעת רבי נחמיה: ביאה פסולה (ביאה הנעשית במקרה שהייבום אסור) פוטרת מחליצה. דף קיא עמוד ב * מי שהיה נשוי לגדולה וקטנה ומת, אם בא היבם (אחיו) על הקטנה ואח"כ על הגדולה, פסל את הקטנה, אך לדעת רבי אלעזר (וכך פסקו בגמרא) מלמדין את הקטנה שתמאן בו וכך יוכל לקיים את הגדולה. * קטן וקטנה לא חולצים ולא מתייבמים לדעת רבי מאיר, אך הדעה במשנה חולקת עליו ומתירה ליבם קטן וקטנה להתייבם. * לדעת רבי מאיר: עד שלושים יום אדם מעמיד על עצמו מלבוא על אשה שלקח.
דף קיב עמוד א * יבמה שאמרה בתוך שלושים יום (מאז שכנס אותה היבם) "לא נבעלתי" - בין שהוא אומר "בעלתי" בין שהוא אומר "לא בעלתי", כופין אותו שיחלוץ לה. * לאחר שלושים יום משכנס היבם את היבמה - אם הוא אומר "בעלתי" והיא אומרת "לא נבעלתי", אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי, צריך גט וחליצה. * כנס היבם את היבמה - צרתה מותרת, גם אם לאחר זמן אמרה היבמה שלא בא עליה. * אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי ולכן נאסרתי עליך - תביא ראיה לדבריה (מחשש שמא נתנה עיניה באחר). * אשה שנדרה שלא תיבעל ליהודים - בעלה יפר את כוחו של הנדר כלפיו ומשמשתו (ונחלקו האמוראים אם נאסרה ליבם [אם בעלה ימות] מפני נדר זה). דף קיב עמוד ב * פרק ארבעה עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בנישואי חרש או חרשת לעניין גט וייבום. * חרש/חרשת - מדין תורה הנישואין שלהם לא חלים, אך חכמים תיקנו שיכולים להינשא (ונישואיהם חלים רק מדרבנן). * שוטה או קטן - מדין תורה הנישואין שלהם לא חלים, וגם חכמים לא תיקנו להם נישואין. * "אין אדם דר עם נחש בכפיפה (בתוך קופה) אחת" - ולכן לא תיקנו חכמים נישואין לשוטה. * חכמים תיקנו לקטנה יתומה שמשיאים אותה אמה ואחיה.
