דף קח עמוד א * נוסח גט מיאון: "ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני באנפנא". * אמרה "אי אפשי בפלוני בעלי" או שאמרה "אי אפשי בקידושין שקידשוני אמי ואחי" - הרי זה מיאון. (והברייתא מפרטת דוגמאות נוספות). * לא מיאנה בבעלה/בארוסה אלא עמדה ונתקדשה/נישאת לאחר - הרי שמעשה זה נחשב למיאון (לדעת ריב"ב [וכך פסק שמואל], אך חכמים חולקים). * לדעת רבי אליעזר: בנישואי קטנה מדרבנן לא חל בהם שום קנין אישות ולכן אין בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה וכו' (ורבי יהושע חולק), אך אם רוצה לצאת ממנו צריכה מיאון. דף קח עמוד ב * מיאון שלו מבטל גט שלו (היינו: אם גירשה ואח"כ החזירה ומיאנה בו - לא נחשבת יותר לגרושתו). * קטנה שיצאה מבעלה הראשון בגט ומבעלה השני במיאון - יש מחלוקת אם המיאון של השני מבטל את הגט של הראשון ולא נחשבת לגרושתו (על ידי שמגלה שהקידושין הקודמים היו מעשה קטנה שאינו כלום) או לא. (וכך מיישב רבי אלעזר את הסתירה במשנה בין הרישא לסיפא). * קטנה שיצאה מבעלה הראשון בגט ומבעלה השני במיאון - נחלקו הלישנות בגמרא בדעת רב (האוסרה על בעלה הראשון) אם היא מותרת לאחיו של בעלה הראשון.
דף קט עמוד א * המגרש את האשה והחזירה ואח"כ מת - לדעת חכמים: מותרת ליבם (ולא נחשבת לגרושת אחיו), ורבי אלעזר חולק (ובגמרא מובאות ארבע דעות בביאור שיטתו, ואח"כ הגמרא מתלבטת מה הוא סובר לגבי צרתה). * לעולם ידבק אדם בשלושה דברים ויתרחק משלושה דברים: ידבק בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים, ויתרחק מן המיאון ומן הפקדונות ומן הערבונות. דף קט עמוד ב * הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו הקריב עליה קרבן. * רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים, מכיון שקשים גרים לישראל כספחת בעור (רש"י: כי הם לא בקיאין בדקדוקי מצות ולמדין ישראל ממעשיהן). * "רבי יוסי אומר: כל האומר אין לו תורה - אין לו תורה", והגמרא מביאה כמה אפשרויות לביאור מימרה זו. * לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו. * הגמרא מתלבטת בביאור טעמו של רבן גמליאל (המובא בסוף המשנה בעמוד הקודם).
דף קי עמוד א * לדעת שמואל: כל הבועל על דעת קדושין הראשונים הוא בועל, ורב חולק על כך. * חכמים יכולים להפקיע קידושין במקרים מסויימים, כי כל מי שמקדש אשה תולה בדעת חכמים הוא ("כדת משה וישראל"). * שמואל ורבי אלעזר פסקו שהלכה כרבי אליעזר שאמר שמלמדים את הקטנה למאן בבעלה כאשר אחותה הגדולה נפלה לפניו ליבום. * חרש שנחלץ וחרשת שחלצה וחולצת מן הקטן - החליצה פסולה. דף קי עמוד ב * לאחר כמה נסיונות הגמרא דחתה לבסוף את דברי רבה שסבר ש"חרשת מעיקרא" יוצאת בחליצה ברמיזה כמו שנכנסה לבעלה ברמיזה. * היה נשוי לקטנה ולחרשת ומת - אחיו החי (היבם) כונס את החרשת ומוציאה בגט והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ. (ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא גם כאשר אחיו שמת היה חרש, או שבמקרה שהיה חרש הדין הוא שביאת החרשת תפטור את הקטנה).
דף קיא עמוד א * רב ששת הוכיח מברייתא כדברי רב חסדא בביאור שיטת רב ש"חרשת קנויה ומשויירת וקטנה קנויה ואינה קנויה". * לדעת רבי נחמיה: ביאה פסולה (ביאה הנעשית במקרה שהייבום אסור) פוטרת מחליצה. דף קיא עמוד ב * מי שהיה נשוי לגדולה וקטנה ומת, אם בא היבם (אחיו) על הקטנה ואח"כ על הגדולה, פסל את הקטנה, אך לדעת רבי אלעזר (וכך פסקו בגמרא) מלמדין את הקטנה שתמאן בו וכך יוכל לקיים את הגדולה. * קטן וקטנה לא חולצים ולא מתייבמים לדעת רבי מאיר, אך הדעה במשנה חולקת עליו ומתירה ליבם קטן וקטנה להתייבם. * לדעת רבי מאיר: עד שלושים יום אדם מעמיד על עצמו מלבוא על אשה שלקח.
