דף קיג עמוד א
* קטנה שהשיאתה אמה לכהן - אוכלת בתרומה ויש לה כתובה, חרשת שנישאת לכהן כשגדלה - לא אוכלת בתרומה ואין לה כתובה. (והגמרא מבארת את טעמי ההבדל בדינים אלו).
* "יותר ממה שהאיש רוצה לישא, אשה רוצה להנשא" (ולכן חכמים לא ראו צורך לתקן כתובה לפקחת הנשואה לחרש).
* אשת חרש - יש שתי מסורות בדעת שמואל אם הבא עליה חייב אשם תלוי.

דף קיג עמוד ב
* שוטה הנשואה לפיקח (ויודעת לשמור על גיטה אך אינה יודעת לשמור עצמה) - מדין תורה ניתן לגרש אותה, אך חכמים תיקנו שלא ניתן לגרש אותה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר.
* לדעת רבי יוחנן בן נורי: חרש לא יכול לגרש, וחרשת לא יכולה להתגרש.
* לא צריך את דעתה של אשה בגירושין - ולכן בעל שאמר לעדים ראו 'גט' זה שאני נותן, אך לאשה אמר לה כנסי 'שטר חוב' זה, הרי זו מגורשת.

דף קיד עמוד א
* לדעת רבי פדת: קטן אוכל נבלות - אין בית דין מצווין להפרישו.
* הגמרא מביאה בהמשך הדף מספר נסיונות להקשות על רבי פדת ומספר נסיונות לסייע לרבי פדת.
* החולב בידיו (בשבת/יו"ט) - חייב משום מפרק דבר מגידולו (בשבת זהו איסור סקילה וביו"ט זהו איסור לאו), והיונק - נחשב למפרק ע"י שינוי (ובמקום צער ביו"ט לא גזרו חכמים על כך).

דף קיד עמוד ב
* שקצים - איסורם במשהו (רש"י: בכעדשה), דם - איסור שתייתו ברביעית.
* פרק חמישה עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדינים שונים אודות האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים.
* האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים (ויש ביניהם שלום, ויש שלום בעולם) ובאה ואמרה "מת בעלי" - נאמנת (ורשאית להינשא/להתייבם).
* אין האשה נאמנת בזמן מלחמה להעיד שמת בעלה, מפני שחוששים שאמרה "מת בעלי" מאומד ליבה ואפילו שלא ראתה שמת.
* הגמרא דנה אם החשש שמא מעידה האשה מאומד ליבה קיים במצבים אחרים מלבד זמן מלחמה.

דף קטו עמוד א
* כאשר לא היה ידוע שיש מלחמה בעולם אלא מפיה - הגמרא מתלבטת האם היא נאמנת להעיד על מות בעלה.
* "אשה כלי זיינה עליה" (ולכן איננה מפחדת מליסטים).
* כאשר יש מלחמה בעולם ובא עד אחד ואמר מת בעליך - הגמרא מתלבטת האם נאמן או לא [הגמרא ניסתה להביא שתי הוכחות, ממשנה וברייתא, שנאמן, אך דחתה את ההוכחות].

דף קטו עמוד ב
* מצא כלי וכתוב עליו קו"ף - קרבן, מ"ם - מעשר, דל"ת - דמוע, טי"ת - טבל, תי"ו - תרומה, ורבי יוסי חולק וסובר שאפילו מצא חבית וכתוב עליה תרומה הרי אלו חולין שאני אומר אשתקד היה מלא תרומה ופינה. (ולדעת ת"ק רק במקרה פה לא חוששים שפינה את תכולת הכלי, כי לא מחק את האות מעל גבי הכלי).
* כאשר לא ידוע בוודאות שיש שני אנשים עם אותו השם באותה העיר - נחלקו אביי ורבא האם בכל זאת יש לחשוש לכך (נפקא מינה כאשר התקבלה הודעה ממקום אחר שהוא מת, האם אשתו מותרת להינשא, או שיש לחשוש שיש אדם נוסף עם אותו השם).

דף קטז עמוד א
* "אותיות נקנות במסירה" (מי שמסר שטר שבידו לחברו - אינו יכול לחזור בו, וחברו גובה באמצעות השטר כדין).
* אם ידוע בוודאות שיש שני אנשים עם אותו השם באותה העיר - רבא מודה לאביי שיש לחשוש לכך.
* אשה שאמרה לבעלה "גירשתני" - נאמנת, כי חזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.
* שנינו במשנה (בתחילת הפרק) ש"קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת", והגמרא מבארת מהו המקרה של "קטטה בינו לבינה", ומה טעם הדין.

דף קטז עמוד ב
* כאשר יש קטטה בין האיש לאשתו והלך האיש למדינת הים ובא עד אחד ואמר שהאיש מת - הגמרא מתלבטת האם נאמן או לא.
* מעשה שהלכו עשרה בני אדם לקצור חטין, נשכו נחש לאחד מהן ומת, ובאת אשתו והודיעה לבית דין, ושלחו ומצאו כדבריה. באותה שעה אמרו: האשה שאמרה "מת בעלי" נאמנת. (ונחלקו ב"ש וב"ה אם דין זה הוא רק באותה מדינה).
* מעשה באדם שהיה מעביר מי חטאת ואפר חטאת בירדן ובספינה, ונמצא כזית מן המת תחוב בקרקעית של ספינה. באותה שעה אמרו: לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בירדן ובספינה. (ונחלקו חכמים ורבי חנניא בן עקיבא אם דין זה הוא רק בירדן ובספינה).

דף קיז עמוד א
* אשה שנתייבמה ליבם על פי עצמה (שאמרה: "מת בעלי") - יבמה נכנס לנחלת אחיו המת (בהתבסס על עדותה).
* באה האשה לבית דין ואמרה "מת בעלי התירוני להינשא" - מתירים אותה להינשא ונותנים לה כתובתה, "תנו לי כתובתי" - אף להינשא אין מתירים אותה.
* הכל נאמנים להעיד לאשה שמת בעלה ומותרת להינשא לאחר, חוץ מחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה. (והגמרא מסתפקת לגבי בת חמיה).
* רבי יהודה דורש את הפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" לעניין דברי תורה (רש"י בביאור אחד- שאם רבו מסביר לו פנים הוא מחכים, ולהיפך).

דף קיז עמוד ב
* הגמרא מסתפקת לגבי "חמותה הבאה לאחר מיכן" אם נאמנת להעיד לאשה שמת בעלה.
* כל מקום שהאמינה תורה לעד אחד - עדותו נחשבת כשני עדים.
* לדעת רבי נחמיה: כל מקום שהאמינה תורה לעד אחד - אף פסולי עדות נאמנים ולכן עליך ללכת אחר רוב דעות (ואין עליך לבדוק אם כשרים אם פסולים).
* שתי נשים הנשואות לאיש אחד, ובאו ממדינת הים, אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת - זו שאומרת מת תינשא ותיטול כתובתה, וזו שאומרת לא מת לא תינשא ולא תיטול כתובתה. (ונחלקו האמוראים בעמוד הבא אם רבי מאיר חולק על כך וסובר שהרי אלו לא ינשאו או לא).

דף קיח עמוד א
* שתי נשים הנשואות לאיש אחד ובאו ממדינת הים ואמרה אחת מהן שמת בעלה - היא ורק היא מותרת להינשא, אף אם האשה השניה טוענת שהוא לא מת או שהיא שותקת.
* האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה שמת בעלה - לא נאמנת לגבי צרתה, ואם צרתה היא בת ישראל הנשואה לכהן תמשיך לאכול בתרומה לדעת רבי טרפון (ורבי עקיבא חולק) והלכה כמותו.

דף קיח עמוד ב
* קידש (בביאה) אחת מחמש נשים ואין יודע אי זו קידש, כל אחת אומרת "אותי קידש" - נותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתובה ביניהן ומסתלק לדעת רבי טרפון, אך רבי עקיבא סובר שעליו לתת כתובה לכל אחת ואחת.
* המזכה גט לאשתו על ידי אדם שלישי כדי שלא תזדקק ליבום אחרי מותו (במקרה שאין לו בנים ויש לו אח) ואח"כ מת - חולצת ולא מתייבמת.
* אשה שיש לה קטטה עם בעלה - למרות זאת היא מעדיפה להיות נשואה לו (בגלל רווחים שונים שיש לאשה נשואה), ולכן אם זיכה גט לאשתו על ידי אדם שלישי במקום שיש ביניהם קטטה, אינה מגורשת.

דף קיט עמוד א
* המשנה הראשונה בפרק ששה עשר, המתחיל בעמוד זה, ממשיכה לעסוק בדין אשה שהלך בעלה למדינת הים.
* האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה "מת בעליך" - אם באו עדים שאין צרתה מעוברת [ולכן היא לא מותרת לשוק כי אין (ולא יהיה) לבעלה ולד] אינה חוששת שמא אשה אחרת נשא ושמא היא מעוברת, ומותרת ליבם.
* האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה "מת בעליך" - המשנה בעמוד זה סוברת כדעת רבי מאיר שלא תנשא, ולא ניתן לסמוך על כך שרוב נשים מתעברות ויולדות (ולכן צרתה ודאי ילדה והיא מותרת לשוק).

דף קיט עמוד ב
* האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה "מת בעליך" - נחלקו האמוראים אם יכולה לחלוץ לאחר תשעה חודשים או לעולם לא יכולה לחלוץ (גזירה שמא יהא ולד בן קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה).
* נשי שני אחים, זו אומרת "מת בעלי" וזו אומרת "מת בעלי" - כל אחת נאמנת על עצמה אך לא על חברתה, ולכן כל אחת מהן אסורה לשוק שמא יבמה בחיים והיא זקוקה ליבום או חליצה.

דף קכ עמוד א
* הגמרא מנסה לברר את טעמו של רבי אלעזר שבמשנה שבעמוד הקודם.
* כדי להעיד על מישהו שמת יש להעיד שראו את הפנים (והפדחת) שלו עם החוטם.
* חכמים ורבי אליעזר בן מהבאי נחלקו אם ניתן לקבל עדות שמישהו מת כאשר זיהוי המת הוא בהתבסס על שומא (יבלת) שנמצא באחד מאבריו (בגמרא מובאות כמה הצעות לביאור יסוד המחלוקת).

דף קכ עמוד ב
* אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו, אפילו מגוייד ואפילו גוסס.
* עדים שראו אדם מגוייד (מנותח ומלא פצעים וחבורות חרב) - ת"ק ורבי שמעון בן אלעזר נחלקו אם יכולים להעיד עליו שמת.
* עדים שראו חיה אוכלת אדם, לא יכולים להעיד בוודאות שהוא מת, אלא אם כן החיה אכלה אותו במקום שהנפש יוצאת.
* ראו אדם ששחט בבעל האשה את הקנה והוושט שלו (או רובם) וברח הנשחט - מעידים עליו שהוא מת ומתירים את אשתו להינשא.

דף קכא עמוד א
* נפל למים - לדעת רבי מאיר: בין שיש להם סוף בין שאין להם סוף (ולא ידוע מה עלה בגורלו), אשתו אסורה, ולדעת חכמים: מים שיש להם סוף אשתו מותרת, ושאין להם סוף אשתו אסורה (בגמרא מובאים כמה סיפורים המחזקים את דעת חכמים).
* אם יבואו רשעים על אדם (וחושש שיזיקו לו) - ינענע לו ראשו (לא יתגרה בהם, אלא יתכופף בפניהם עד שיעברו מעליו).
* נפל לחפורה מלאה נחשים ועקרבים - נחלקו התנאים אם מעידים עליו שמת.

דף קכא עמוד ב
* נפל ליורה מלאה יין - נחלקו התנאים אם מעידים עליו שמת.
* אין מזכירין מעשה נסים.
* בתו של נחוניא חופר שיחין נפלה לבור הגדול וניצלה, ואילו בנו מת בצמא.
* הקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו (=הצדיקים) כחוט השערה.
* גוי שהעיד "איש פלוני מת השיאו את אשתו" - לא נאמן, "איש פלוני מת" - מחלוקת אם נאמן, ואם הסיח לפי תומו ואמר שפלוני מת - נאמן.

דף קכב עמוד א
* הגמרא מביאה שלושה מעשים בהם סמכו על עובד כוכבים, המסיח לפי תומו על אדם שמת, כדי להתיר את האשה להינשא.
* לדעת בית הלל: משיאין את האשה על פי בת קול (ששמעו קול קורא 'פלוני מת', ולא ראו מי הוא הקורא כך), ובית שמאי חולקים.
* הוחזקו להיות משיאין את האשה בהתבסס על עדות של: עד מפי עד, מפי עבד, מפי אשה, מפי שפחה.
* "ולא תהא כהנת כפונדקית?".

דף קכב עמוד ב
* יש מחלוקת תנאים אם צריך לבדוק בדרישה וחקירה את העדים שמעידים שמת אדם פלוני ואשתו מותרת להינשא.
* תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך".

הדרן עלך מסכת יבמות