דף סז עמוד א * לדעת רבי יוסי: בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת - לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר. * טעמו של רבי יוסי - לדעת רבה: "עובר במעי זרה זר הוא", לדעת רב יוסף (והגמרא מקשה על דעתו): "ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל". * לדעת שמואל: חכמים חולקים על רבי יוסי - ועבדיה כן אוכלים בתרומה. (ושמואל עצמו סובר להלכה כדעת רבי יוסי). דף סז עמוד ב * הגמרא מבארת את הדעות השונות שבברייתא המובאת בסוף העמוד הקודם. * יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם - בית דין מעמידין להם אפוטרופוס ובורר להם חלק יפה, וכאשר היתומים גדלו - נחלקו האמוראים אם יכולים למחות ולבטל את מה שעשה האפוטרופוס. * העובר והיבם והאירוסין והחרש ובן תשע שנים ויום אחד - אם האשה היא בת כהן שנשאת לישראל ומת בעלה, הרי אלו פוסלים את האשה מלאכול בתרומת בית אביה, ואם האשה היא בת ישראל שנישאת לכהן ומת בעלה, הרי אלו לא מאכילים אותה בתרומה.
דף סח עמוד א * יבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו - קונה אותה (מהתורה). * לדעת ת"ק: בן תשע שנים ויום אחד, גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין חלל וממזר, שבאו על כהנת לויה וישראלית - פסלוה. דף סח עמוד ב * הסוגיה (מסוף העמוד הקודם) עוסקת באריכות במציאת מקור לדין שביאת פסול פוסלת כהנת באכילת תרומה ולויה וישראלית לינשא לכהונה. * בת כהן שנישאת לישראל ונתאלמנה או נתגרשה ואין לה ולד - כשהיא חוזרת לבית אביה, הדין הוא שחוזרת רק לאכילת תרומה, אך אינה חוזרת לאכול חזה ושוק של שלמים (כמו שהיתה אוכלת קודם שנישאת לישראל).
דף סט עמוד א * מחזיר גרושתו משנשאת לאחר - לא נפסלה מתרומה. * ת"ק ורבי יוסי נחלקו לגבי הדורות השניים של גרים מצרים ואדומים אם הם פוסלים אשה בביאתם. * רבי יוסי ורבן שמעון בן גמליאל נחלקו אם גר עמוני וגר מואבי פוסלים אשה בביאתם. דף סט עמוד ב * שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו - נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום, כי הקידושין שלהם לא תופסים כלל. * כשאשה נאנסה או נתפתתה - לא חוששים שמא נתעברה. * הבא על ארוסתו בבית חמיו והתעברה הארוסה וילדה - לדעת רב: הולד ממזר, ולדעת שמואל: הולד שתוקי (ספק ממזר) [כך לפי הלישנא הראשונה, אך בלישנא השניה מבואר שלדעת כולם הולד כשר והמחלוקת היא במקרה שהארוסה התעברה ולא ידוע ממי נתעברה].
דף ע עמוד א * הגמרא מביאה את המקור לכך ש"ממזר פוסל ומאכיל". * המשנה הראשונה בפרק שמיני (פרק "הערל"), המתחיל בעמוד זה, ממשיכה לדון בענייני אכילת תרומה. * כהן ערל לא רשאי לאכול תרומה (ונחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא מה המקור לדין זה: גזירה שוה מפסח, או מריבוי הכתוב "איש איש"), וגם כהן טמא לא רשאי לאכול תרומה - אך נשיהם ועבדיהם רשאים לאכול תרומה. * פצוע דכא וכרות שפכה - הם ועבדיהם רשאים לאכול תרומה, ונשיהם לא (אא"כ לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה). דף ע עמוד ב * לדעת רבי אליעזר: גזירה שוה מופנה מצד אחד - למדין ומשיבין. * אונן - אסור בקרבן פסח, ומותר (אם הוא כהן) בתרומה. (והגמרא מבארת את המקור לכך). * מילת זכריו ועבדיו (החובה למול אותם) - מעכבת בקרבן פסח, אך לא מעכבת (אם הוא כהן) בתרומה. (והגמרא מבארת את המקור לכך).
דף עא עמוד א * לדעת רבי עקיבא: גר שמל ולא טבל וקטן שנולד מהול ולא הטיפו ממנו דם ברית - אינם אוכלים קרבן פסח, ורבי אליעזר חולק (כי לדעתו גר שמל ולא טבל נחשב לגר וקטן שנולד מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית). * רבי עקיבא למד שכהן ערל לא רשאי לאכול בתרומה מריבוי הכתוב "איש איש", אך רבי אליעזר (שלמד דין זה מגזירה שוה) סובר שדיברה תורה כלשון בני אדם. * הגמרא מסתפקת אם מותר לסוך כהן קטן ערל בשמן של תרומה. דף עא עמוד ב * "יום הבראתו כיום הולדו" - ולכן תינוק שנתרפא צריך להמתין שמונה ימים ורק אז ניתן למול אותו. * ולד, כיון שיצא לאויר העולם, נפתח הסתום (=הפה) ונסתם הפתוח (=הטבור), שאלמלא כן אין יכול לחיות אפילו שעה אחת. * ישראל ערל שנטמא במת - מקבל הזאה בכדי להיטהר מטומאתו, ומיד לאחר שימול את עצמו יהא ראוי לאכול מיד בקדשים. * כשעם ישראל עלו מן הירדן (בימי יהושע) הם מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה.(והם לא מלו במדבר או בגלל חולשת הדרך או בגלל שלא נשבה להם רוח צפונית הנוחה לרפואה). * לא ניתנה מצוות פריעת מילה לאברהם אבינו.
דף עב עמוד א * כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית ביום, אך תמיד נשבה להם בחצי הלילה. * לדעת רב הונא: 'משוך' (=מהול שנמשכה ערלתו וכסתה את העטרה) אוכל בתרומה מדין תורה, אך חכמים גזרו שלא יאכל מפני שנראה כערל. * הרבה ('משוכים') מלו בימי בן כוזיבא והולידו בנים ובנות. * כהן טומטום לא אוכל בתרומה, כהן אנדרוגינוס כן אוכל בתרומה. דף עב עמוד ב * לאחר שרבי אלעזר הקשה על רבי יוחנן, הגיב רבי יוחנן ואמר: "ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה". * רבי אלעזר סתם שבגמרא (אמורא) זה רבי אלעזר בן פדת תלמידו של רבי יוחנן, ורבי אלעזר סתם שבמשניות (תנא) זה רבי אלעזר בן שמוע. (רש"י) * לדעת רבי אלעזר: ערל שהזה מי חטאת על טמא מת - הזאתו כשרה (כמו טבול יום שהזה). * קידוש מי חטאת - לדעת ת"ק: אשה כשרה וקטן לא, ולדעת רבי יהודה: קטן כשר ואשה לא.
דף עג עמוד א * טבול יום - כשר בהזאת מי פרה (ובשאר עבודות הפרה). * רב ששת ניסה להוכיח מברייתא שערל אסור באכילת מעשר שני, אך ההוכחה שלו נדחתה. דף עג עמוד ב * לדעת חכמים: ביכורים אסורים לאונן וחייבים בביעור, ורבי שמעון חולק - והגמרא מביאה את המקור לשיטתם. * הגמרא מביאה את המקור לכך שאסור ליהנות מהדלקת הנר מפירות של מעשר שני או של ביכורים אע"פ שכבר נטמאו, וכן את המקור לכך שאדם טהור האוכל פירות אלו שנטמאו לוקה. [וכן מביאה את המקור לכך שבתרומה הדין הוא הפוך].
דף עד עמוד א * הגמרא מנסה להוכיח משלוש ברייתות שערל אסור במעשר שני, אך דוחה את ההוכחות. * גם לדעת רבי יצחק ערל אסור במעשר שני. * מותר להבעיר שמן של תרומה שנטמא. * מעשר שני שנטמא מותר לסוכו על גופו. דף עד עמוד ב * טמא שטבל ועלה - אוכל במעשר, העריב שמשו - אוכל בתרומה, הביא כפרה - אוכל בקדשים. * רוב העמוד עוסק בנסיון חיפוש המקור לכך שטמא אסור לאכול תרומה עד שיעריב השמש לאחר היום בו טבל, ואסור בקדשים עד שיביא כפרתו. * גם גיורת ושפחה משוחררת טמאות בלידתן.
דף עה עמוד א * לאדם 'טבול יום' אסור גם לגעת בתרומה (בנוסף לאיסור אכילה) - ובגמרא מובאים שני מקורות לדין זה. * אשת כהן שנהיה פצוע דכא (ולא בא עליה משנעשה פצוע דכא) - אוכלת בתרומה, אע"ג שמצפה ומשתמרת לביאתו. (והאמוראים נחלקו אם דין זה שנוי במחלוקת תנאים). * הברייתא דנה בעניין פצוע דכא. דף עה עמוד ב * פצוע דכא בידי שמים (ע"י רעמים וברד או שכך נולד) כשר לבוא בקהל - ובגמרא מובאים שני מקורות לדין זה. * 'פצוע דכא וכרות שפכה' - הגמרא מביאה את המקורות לכך שמדובר על פציעה וכריתה ב'אותו מקום' ולא על פציעה וכריתה במקומות אחרים בגוף. * הגמרא דנה באופן החיתוך של הגיד הפוסל לבוא בקהל.
דף עו עמוד א * הגמרא דנה אודות הנקב שמחמתו נעשה אדם פצוע דכא. * רבא אמר שאין הלכה לא כרבה בר רב הונא (שאמר שהמטיל מים משתי מקומות [מנקב מי רגלים ומנקב הזרע] פסול מלבוא בקהל) ולא כרב הונא אביו (שאמר שנשים המסוללות זו בזו [דרך תשמיש] פסולות לכהונה משום זנות). * הגמרא מסתפקת אם פצוע דכא כהן מותר בגיורת ובשפחה משוחררת. (ורב ששת ניסה להוכיח שמותר). * פצוע דכא ישראל מותר בגיורת ובשפחה משוחררת ובנתינה. * ממזרים ונתינים מותרים לבא זה בזה. דף עו עמוד ב * "ויתחתן שלמה את בת פרעה מלך מצרים" - שלמה לא התחתן איתה, אלא מתוך אהבה יתירה שאהב אותה מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה. * הגמרא עוסקת במציאת המקור לכך שעמונית ומואבית מותרות לבא בקהל [והאיסור הוא רק על הזכרים (עד עולם)] - ולכן דוד המלך שבא מרות המואביה ראוי היה לבוא בקהל. (והלכה זו נתעלמה מאבנר).
דף עז עמוד א * כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא: אם קודם מעשה אמרה (שהורה הלכה זו קודם שבא המעשה הנדון לפניו) - שומעים לו, ואם לא - אין שומעים לו. * נחלקו התנאים מה המקור לכך שעמונית ומואבית לא אסורות לבוא בקהל. * דוד (שבא מרות המואביה) ורחבעם (בנה של נעמה העמונית) - מותרים לבוא בקהל, כי האיסור הוא רק על עמוני ומואבי ולא על נשותיהן. * גר עמוני שנשא ישראלית וגר מצרי שני שנשא ישראלית, ונולדה להם בת - לדעת רבי יוחנן: כשרה, ולדעת ריש לקיש: פסולה. דף עז עמוד ב * המקור לדעתו של רבי יוחנן (הנ"ל) הוא מכך שכתוב "מעמיו". * הגמרא דנה במחלוקת חכמים ורבי שמעון שבמשנה (בדף הקודם) אם מצרית ואדומית שהתגיירו אסורות עד שלושה דורות או מותרות מיד. * בברייתא מבואר, שלדעת רבי שמעון מצרית ואדומית שהתגיירו מותרות מיד, והוא לומד זאת מהכתוב "בנים" - ולא בנות, ולדעת רבי יהודה: גם הן אסורות עד דור שלישי והוא לומד זאת מהכתוב "בנים אשר יולדו להם דור שלישי" - כל הנולדים במשמע.
דף עח עמוד א * הברייתא מבארת את הפסוק "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'". * מצרי שני שנשא מצרית ראשונה - יש מחלוקת בדעת רבי יוחנן אם סובר שבנה נחשב לשלישי (כי הולכים לפי האבא) או נחשב לשני (כי הולכים לפי האמא). * לדעת רבא: נכרית מעוברת שנתגיירה - בנה אין צריך טבילה. דף עח עמוד ב * באומות - הלך אחר הזכר, נתגיירו - הלך אחר פגום שבשניהם. * ממזר אסור לעולם (=אף בני בניו אסורים לבוא בקהל ה' עד עולם), ולגבי ממזרת יש מחלוקת האם לאחר דור עשירי ואילך שלה הצאצאים מותרים או לא. * ממזר הידוע לכל שהוא ממזר - חי הוא וצאצאיו, ממזר שאינו ידוע כלל שהוא ממזר - אינו חי אפילו הוא עצמו (כדי שלא יבוא לשאת בת ישראל כשרה), ממזר הידוע לקצת בני אדם ואינו ידוע לכל - עד שלושה דורות הוא חי ולא יותר מכך. * דוד המלך גזר על הנתינים (הגבעונים) שלא יתחתנו עמהם. (והגמרא מבררת את הטעם לגזירתו). * מתוך שהרג שאול את נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין לגבעונים מים ומזון - מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן ("על אשר המית הגבעונים").
