דף סח עמוד א
* יבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו - קונה אותה (מהתורה).
* לדעת ת"ק: בן תשע שנים ויום אחד, גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין חלל וממזר, שבאו על כהנת לויה וישראלית - פסלוה.

דף סח עמוד ב
* הסוגיה (מסוף העמוד הקודם) עוסקת באריכות במציאת מקור לדין שביאת פסול פוסלת כהנת באכילת תרומה ולויה וישראלית לינשא לכהונה.
* בת כהן שנישאת לישראל ונתאלמנה או נתגרשה ואין לה ולד - כשהיא חוזרת לבית אביה, הדין הוא שחוזרת רק לאכילת תרומה, אך אינה חוזרת לאכול חזה ושוק של שלמים (כמו שהיתה אוכלת קודם שנישאת לישראל).

דף סט עמוד א
* מחזיר גרושתו משנשאת לאחר - לא נפסלה מתרומה.
* ת"ק ורבי יוסי נחלקו לגבי הדורות השניים של גרים מצרים ואדומים אם הם פוסלים אשה בביאתם.
* רבי יוסי ורבן שמעון בן גמליאל נחלקו אם גר עמוני וגר מואבי פוסלים אשה בביאתם.

דף סט עמוד ב
* שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו - נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום, כי הקידושין שלהם לא תופסים כלל.
* כשאשה נאנסה או נתפתתה - לא חוששים שמא נתעברה.
* הבא על ארוסתו בבית חמיו והתעברה הארוסה וילדה - לדעת רב: הולד ממזר, ולדעת שמואל: הולד שתוקי (ספק ממזר) [כך לפי הלישנא הראשונה, אך בלישנא השניה מבואר שלדעת כולם הולד כשר והמחלוקת היא במקרה שהארוסה התעברה ולא ידוע ממי נתעברה].

דף ע עמוד א
* הגמרא מביאה את המקור לכך ש"ממזר פוסל ומאכיל".
* המשנה הראשונה בפרק שמיני (פרק "הערל"), המתחיל בעמוד זה, ממשיכה לדון בענייני אכילת תרומה.
* כהן ערל לא רשאי לאכול תרומה (ונחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא מה המקור לדין זה: גזירה שוה מפסח, או מריבוי הכתוב "איש איש"), וגם כהן טמא לא רשאי לאכול תרומה - אך נשיהם ועבדיהם רשאים לאכול תרומה.
* פצוע דכא וכרות שפכה - הם ועבדיהם רשאים לאכול תרומה, ונשיהם לא (אא"כ לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה).

דף ע עמוד ב
* לדעת רבי אליעזר: גזירה שוה מופנה מצד אחד - למדין ומשיבין.
* אונן - אסור בקרבן פסח, ומותר (אם הוא כהן) בתרומה. (והגמרא מבארת את המקור לכך).
* מילת זכריו ועבדיו (החובה למול אותם) - מעכבת בקרבן פסח, אך לא מעכבת (אם הוא כהן) בתרומה. (והגמרא מבארת את המקור לכך).

דף עא עמוד א
* לדעת רבי עקיבא: גר שמל ולא טבל וקטן שנולד מהול ולא הטיפו ממנו דם ברית - אינם אוכלים קרבן פסח, ורבי אליעזר חולק (כי לדעתו גר שמל ולא טבל נחשב לגר וקטן שנולד מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית).
* רבי עקיבא למד שכהן ערל לא רשאי לאכול בתרומה מריבוי הכתוב "איש איש", אך רבי אליעזר (שלמד דין זה מגזירה שוה) סובר שדיברה תורה כלשון בני אדם.
* הגמרא מסתפקת אם מותר לסוך כהן קטן ערל בשמן של תרומה.

דף עא עמוד ב
* "יום הבראתו כיום הולדו" - ולכן תינוק שנתרפא צריך להמתין שמונה ימים ורק אז ניתן למול אותו.
* ולד, כיון שיצא לאויר העולם, נפתח הסתום (=הפה) ונסתם הפתוח (=הטבור), שאלמלא כן אין יכול לחיות אפילו שעה אחת.
* ישראל ערל שנטמא במת - מקבל הזאה בכדי להיטהר מטומאתו, ומיד לאחר שימול את עצמו יהא ראוי לאכול מיד בקדשים.
* כשעם ישראל עלו מן הירדן (בימי יהושע) הם מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה.(והם לא מלו במדבר או בגלל חולשת הדרך או בגלל שלא נשבה להם רוח צפונית הנוחה לרפואה).
* לא ניתנה מצוות פריעת מילה לאברהם אבינו.

דף עב עמוד א
* כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית ביום, אך תמיד נשבה להם בחצי הלילה.
* לדעת רב הונא: 'משוך' (=מהול שנמשכה ערלתו וכסתה את העטרה) אוכל בתרומה מדין תורה, אך חכמים גזרו שלא יאכל מפני שנראה כערל.
* הרבה ('משוכים') מלו בימי בן כוזיבא והולידו בנים ובנות.
* כהן טומטום לא אוכל בתרומה, כהן אנדרוגינוס כן אוכל בתרומה.

דף עב עמוד ב
* לאחר שרבי אלעזר הקשה על רבי יוחנן, הגיב רבי יוחנן ואמר: "ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה".
* רבי אלעזר סתם שבגמרא (אמורא) זה רבי אלעזר בן פדת תלמידו של רבי יוחנן, ורבי אלעזר סתם שבמשניות (תנא) זה רבי אלעזר בן שמוע. (רש"י)
* לדעת רבי אלעזר: ערל שהזה מי חטאת על טמא מת - הזאתו כשרה (כמו טבול יום שהזה).
* קידוש מי חטאת - לדעת ת"ק: אשה כשרה וקטן לא, ולדעת רבי יהודה: קטן כשר ואשה לא.

דף עג עמוד א
* טבול יום - כשר בהזאת מי פרה (ובשאר עבודות הפרה).
* רב ששת ניסה להוכיח מברייתא שערל אסור באכילת מעשר שני, אך ההוכחה שלו נדחתה.

דף עג עמוד ב
* לדעת חכמים: ביכורים אסורים לאונן וחייבים בביעור, ורבי שמעון חולק - והגמרא מביאה את המקור לשיטתם.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאסור ליהנות מהדלקת הנר מפירות של מעשר שני או של ביכורים אע"פ שכבר נטמאו, וכן את המקור לכך שאדם טהור האוכל פירות אלו שנטמאו לוקה. [וכן מביאה את המקור לכך שבתרומה הדין הוא הפוך].

דף עד עמוד א
* הגמרא מנסה להוכיח משלוש ברייתות שערל אסור במעשר שני, אך דוחה את ההוכחות.
* גם לדעת רבי יצחק ערל אסור במעשר שני.
* מותר להבעיר שמן של תרומה שנטמא.
* מעשר שני שנטמא מותר לסוכו על גופו.

דף עד עמוד ב
* טמא שטבל ועלה - אוכל במעשר, העריב שמשו - אוכל בתרומה, הביא כפרה - אוכל בקדשים.
* רוב העמוד עוסק בנסיון חיפוש המקור לכך שטמא אסור לאכול תרומה עד שיעריב השמש לאחר היום בו טבל, ואסור בקדשים עד שיביא כפרתו.
* גם גיורת ושפחה משוחררת טמאות בלידתן.

דף עה עמוד א
* לאדם 'טבול יום' אסור גם לגעת בתרומה (בנוסף לאיסור אכילה) - ובגמרא מובאים שני מקורות לדין זה.
* אשת כהן שנהיה פצוע דכא (ולא בא עליה משנעשה פצוע דכא) - אוכלת בתרומה, אע"ג שמצפה ומשתמרת לביאתו. (והאמוראים נחלקו אם דין זה שנוי במחלוקת תנאים).
* הברייתא דנה בעניין פצוע דכא.

דף עה עמוד ב
* פצוע דכא בידי שמים (ע"י רעמים וברד או שכך נולד) כשר לבוא בקהל - ובגמרא מובאים שני מקורות לדין זה.
* 'פצוע דכא וכרות שפכה' - הגמרא מביאה את המקורות לכך שמדובר על פציעה וכריתה ב'אותו מקום' ולא על פציעה וכריתה במקומות אחרים בגוף.
* הגמרא דנה באופן החיתוך של הגיד הפוסל לבוא בקהל.

דף עו עמוד א
* הגמרא דנה אודות הנקב שמחמתו נעשה אדם פצוע דכא.
* רבא אמר שאין הלכה לא כרבה בר רב הונא (שאמר שהמטיל מים משתי מקומות [מנקב מי רגלים ומנקב הזרע] פסול מלבוא בקהל) ולא כרב הונא אביו (שאמר שנשים המסוללות זו בזו [דרך תשמיש] פסולות לכהונה משום זנות).
* הגמרא מסתפקת אם פצוע דכא כהן מותר בגיורת ובשפחה משוחררת. (ורב ששת ניסה להוכיח שמותר).
* פצוע דכא ישראל מותר בגיורת ובשפחה משוחררת ובנתינה.
* ממזרים ונתינים מותרים לבא זה בזה.

דף עו עמוד ב
* "ויתחתן שלמה את בת פרעה מלך מצרים" - שלמה לא התחתן איתה, אלא מתוך אהבה יתירה שאהב אותה מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה.
* הגמרא עוסקת במציאת המקור לכך שעמונית ומואבית מותרות לבא בקהל [והאיסור הוא רק על הזכרים (עד עולם)] - ולכן דוד המלך שבא מרות המואביה ראוי היה לבוא בקהל. (והלכה זו נתעלמה מאבנר).

דף עז עמוד א
* כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא: אם קודם מעשה אמרה (שהורה הלכה זו קודם שבא המעשה הנדון לפניו) - שומעים לו, ואם לא - אין שומעים לו.
* נחלקו התנאים מה המקור לכך שעמונית ומואבית לא אסורות לבוא בקהל.
* דוד (שבא מרות המואביה) ורחבעם (בנה של נעמה העמונית) - מותרים לבוא בקהל, כי האיסור הוא רק על עמוני ומואבי ולא על נשותיהן.
* גר עמוני שנשא ישראלית וגר מצרי שני שנשא ישראלית, ונולדה להם בת - לדעת רבי יוחנן: כשרה, ולדעת ריש לקיש: פסולה.

דף עז עמוד ב
* המקור לדעתו של רבי יוחנן (הנ"ל) הוא מכך שכתוב "מעמיו".
* הגמרא דנה במחלוקת חכמים ורבי שמעון שבמשנה (בדף הקודם) אם מצרית ואדומית שהתגיירו אסורות עד שלושה דורות או מותרות מיד.
* בברייתא מבואר, שלדעת רבי שמעון מצרית ואדומית שהתגיירו מותרות מיד, והוא לומד זאת מהכתוב "בנים" - ולא בנות, ולדעת רבי יהודה: גם הן אסורות עד דור שלישי והוא לומד זאת מהכתוב "בנים אשר יולדו להם דור שלישי" - כל הנולדים במשמע.

דף עח עמוד א
* הברייתא מבארת את הפסוק "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'".
* מצרי שני שנשא מצרית ראשונה - יש מחלוקת בדעת רבי יוחנן אם סובר שבנה נחשב לשלישי (כי הולכים לפי האבא) או נחשב לשני (כי הולכים לפי האמא).
* לדעת רבא: נכרית מעוברת שנתגיירה - בנה אין צריך טבילה.

דף עח עמוד ב
* באומות - הלך אחר הזכר, נתגיירו - הלך אחר פגום שבשניהם.
* ממזר אסור לעולם (=אף בני בניו אסורים לבוא בקהל ה' עד עולם), ולגבי ממזרת יש מחלוקת האם לאחר דור עשירי ואילך שלה הצאצאים מותרים או לא.
* ממזר הידוע לכל שהוא ממזר - חי הוא וצאצאיו, ממזר שאינו ידוע כלל שהוא ממזר - אינו חי אפילו הוא עצמו (כדי שלא יבוא לשאת בת ישראל כשרה), ממזר הידוע לקצת בני אדם ואינו ידוע לכל - עד שלושה דורות הוא חי ולא יותר מכך.
* דוד המלך גזר על הנתינים (הגבעונים) שלא יתחתנו עמהם. (והגמרא מבררת את הטעם לגזירתו).
* מתוך שהרג שאול את נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין לגבעונים מים ומזון - מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן ("על אשר המית הגבעונים").

דף עט עמוד א
* שלושה סימנים יש בעם ישראל: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים - כל שיש בו שלושה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו, אך הגבעונים לא היו רחמנים ולכן לא היו ראויים.
* מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא.
* מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא.
* הנתינים - משה גזר לדורו (על חוטבי עצים שהיו בזמנו), יהושע גזר לזמן שבית המקדש קיים, דוד גזר אף בזמן שאין בית המקדש קיים.

דף עט עמוד ב
* בימי רבי בקשו להתיר את הנתינים, אך רבי לא התיר זאת.
* לדעת רבי עקיבא: 'סריס אדם' חולץ וחולצין לאשתו, 'סריס חמה' לא חולץ ולא חולצין לאשתו, ורבי אליעזר סובר להיפך.
* הגמרא הקשתה מדוע לדעת רבי עקיבא סריס חולץ והרי לדעתו חייבי לאוין הם כחייבי כריתות שלא צריכים חליצה, והגמרא הביאה שלושה תירוצים (ושני התירוצים הראשונים נדחו).