דף ז עמוד א * עבודת הקרבנות דוחה שבת. * אם היה רוצח כהן ורוצה לעבוד עבודה - בית-דין שולחים ומביאין אותו למות אלא אם כן היה על גגו של מזבח ועבודה בידו. * הגמרא ממשיכה לברר מדוע היה צורך במילה "עליה" כדי ללמד שאחות אשה שהיא בכרת אינה נדחית מפני עשה של יבום. * דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. * דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש - אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו לך הכתוב בפירוש. דף ז עמוד ב * מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים לגבי מזבח - אף אשם טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח (בנוסף למתן דמים בבהן יד ובהן רגל ואזן הימנית). * הגמרא ממשיכה גם בעמוד זה לברר מדוע היה צורך במילה "עליה" כדי ללמד שאחות אשה שהיא בכרת אינה נדחית מפני עשה של יבום. * אסור לטבול יום להיכנס להר הבית [=מחנה לויה] (לפי פשט הברייתא: מהתורה, לדעת רבי יוחנן: מדרבנן).
דף ח עמוד א * הגמרא מעלה אפשרות שהיתה הוה אמינא להקיש את כל העריות כולן לאשת אח ('היקשא דר' יונה') וללמוד שהן מותרות בייבום, ולכן יש צורך בלימוד מהמילה 'עליה' ללמד שלא ניתן לייבם אחות אשה וכן את שאר העריות. * לדעת רבא: ברור שאסור ליבם ערוה (כי אין עשה [של מצות יבום] דוחה לא תעשה שיש בו כרת [של ערוה]), והלימוד מהמילה 'עליה' בא ללמד שאסור ליבם צרת ערוה. דף ח עמוד ב * מבואר בתחילת העמוד, בניגוד לאמור לעיל, שלדעת רבא הלימוד מהמילה 'עליה' נועד ללמד שצרה שלא במקום מצוה (של יבום) מותרת. * לאחר שנשא את יבמתו - נעשית היא כאשתו, ואם רצה לגרשה מגרשה בגט ואינה צריכה חליצה, ואם רצה להחזיר מחזירה. * אם בא יבם על יבמתו אפילו בעל כרחה - קנאה (ויורשה ומטמא לה ונחשבת לכל דבר כאשתו).
דף ט עמוד א * הגמרא מבארת מה רבי לומד מהגזירה שוה "עליה" "עליה". * הקרבנות שמביאים אם עברו על אחת ממצוות התורה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת: יחיד - כשבה/שעירה, נשיא - שעיר, משיח ובית דין שהורו וטעו - פר. * הקרבנות שמביאים על עבודת כוכבים: יחיד, נשיא, משיח - שעירה, בית דין שהורו וטעו - פר לעולה ושעיר לחטאת. * רבי השיב לקושיית לוי (מדוע המשנה לא נקטה גם אמו אנוסת אביו) בלשון זו: "כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו". (והגמרא מבררת את טעמו). דף ט עמוד ב * רבי שמעון חולק על המשנה וסובר שחייב לחלוץ את 'אשת אחיו שלא היה בעולמו' שנפלה לפניו ליבום [אך אם הוא נולד לפני שייבם אותה אחיו (שלאחר מכן מת) אז פטורה מחליצה]. * בעמוד זה מובא דיבור של רש"י מהארוכים והקשים בש"ס.
דף י עמוד א * בנוסף לתירוץ שבדף הקודם (שהמשנה לא נקטה מקרים השנויים במחלוקת) - מובאים שני תירוצים נוספים לקושיית לוי לרבי (מדוע המשנה לא נקטה גם אמו אנוסת אביו): (א) 'בתרתי לא קמשכחת לה', (ב) המשנה היא כדעת רבי יהודה (האוסר לשאת את אנוסת אביו). * למרות תשובתו של רבי ללוי ("כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו"), לוי הגיה במשנתו והוסיף את המקרה של אמו אנוסת אביו. דף י עמוד ב * החולץ ליבמתו וחזר וקדשה - לדעת ריש לקיש: הוא אסור עליה בלאו והאחים חייבים עליה כרת ועל הצרה כולם חייבים כרת, לדעת רבי יוחנן: בין הוא ובין האחים אסורים עליה ועל הצרה בלאו. (והגמרא מבארת את טעמיהם). * מובאת ברייתא שלכאורה יש בה סתירה פנימית: הרישא כרבי יוחנן והסיפא כריש לקיש.
דף יא עמוד א * הבא על יבמתו ובא אחד מהאחים על צרתה - נחלקו האמוראים אם עבר האח על כרת או על עשה. * היה נשוי לשתי נשים וזינתה האחת תחתיו ויש על כך עדים ומת בלא בנים - היא וצרתה פטורות אף מן החליצה (כי 'טומאה' כתוב בה, כמו בעריות). דף יא עמוד ב * המחזיר גרושתו מן הנישואין - אסורה עליו; המחזיר גרושתו מן האירוסין - לדעת רבי יוסי בן כיפר מותרת, ולדעת חכמים אסורה. * "המחזיר גרושתו משניסת ומת" - הגמרא דנה באריכות במקרה זה מה הדין של גרושתו ומה הדין של צרתה (בנוגע ליבום). * לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם.
דף יב עמוד א * לדעת שמואל: צרת ממאנת אסורה על היבם שמיאנה בו (גזירה משום צרת בתו ממאנת). * לדעת רב אסי: צרת אילונית אסורה (אם הכיר בה כשנשאה שהיא אילונית ואין כאן מקח טעות), ולדעת רבא: מותרת להתייבם. דף יב עמוד ב * לדעת רבי יוחנן: צרת ממאנת, צרת אילונית, צרת מחזיר גרושתו - כולן מותרות. * לדעת רבי מאיר: שלוש נשים מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות כדי שלא יתעברו - קטנה (שמא תתעבר ושמא תמות), מעוברת (שמא תעשה עוברה סנדל), מניקה (שמא תגמול בנה וימות). * חכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים שקטנה משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו (שלא תתעבר ותמות) משום שנאמר שומר פתאים ה'. * ישנה מחלוקת אם "בנים הרי הם כסימנים" או עדיפים מסימנים.
דף יג עמוד א * המקור לכך שגם צרת צרתה אסורה - לדעת רב יהודה: מהמילה "לצרור", לדעת רב אשי: מסברא. * הגמרא מקשה ממשנה בפרק שלישי על המשנה בתחילת הפרק הראשון, ומביאה שני תירוצים. * המשנה מונה שש עריות שצרותיהן תמיד מותרות לו (מכיון שעריות הללו לא יכולות להיות נשואות לאחיו מאביו): אמו, אשת אביו, אחות אביו, אחותו מאביו, אשת אחי אביו, אשת אחיו מאביו. * בית שמאי חולקים על בית הלל ומתירים את הצרות (של החמש עשרה עריות) לאחים. (והגמרא בעמוד הבא מביאה שתי דעות לטעם של בית שמאי). דף יג עמוד ב * אע"פ שאלו אוסרים ואלו מתירים אלו פוסלים ואלו מכשירים - לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי. * אין קידושין של אדם מהשוק תופסים ביבמה שעדיין לא חלצה. * כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה (כגון: אלימה, מחנימה, מצרימה, דבלתימה, ירושלימה, מדברה). * בית הלל פוטרים את הצרות (של החמש עשרה עריות) מחליצה ואף מדרבנן, ולא כפי שתיקן רבי יוחנן בן נורי שתהיינה חולצות. * "לא תתגודדו" - לא תעשו אגודות אגודות.
דף יד עמוד א * נחלקו האמוראים אם בית שמאי (שהתירו צרת הערוה) נהגו כך אף למעשה. (והגמרא בדפים יד-טו מביאה מקורות שונים להוכיח מי צדק). * בית שמאי מחודדים יותר מבית הלל. * שני בתי דין בעיר אחת החולקים זה על זה לא עוברים בכך על איסור "לא תתגודדו" (אלא האיסור קיים רק אם בבית דין אחד חלק מורים כך וחלק מורים אחרת). דף יד עמוד ב * רבי אלעזר סובר שאין ממזר מחייבי לאוין לדעת ב"ש וב"ה (ושלא כדעת רבי עקיבא הסובר שיש ממזר מחייבי לאוין). * אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות... לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מבית הלל ולא ב"ה מבית שמאי, ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר "האמת והשלום אהבו". * אמר רבי יוחנן בן נורי: היאך הלכה זו (של דין צרת ערוה) רווחת בישראל? - נעשה כדברי ב"ש הולד ממזר לדברי ב"ה, נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש, בואו ונתקן להן לצרות שיהו חולצות ולא מתייבמות (אך לא הספיקו לגמור את הדבר עד שנטרפה השעה).
דף טו עמוד א * הגמרא ממשיכה בדף זה להביא מקורות שונים להוכיח מי צדק במחלוקת האמוראים אם בית שמאי (שהתירו צרת ערוה) נהגו כך אף למעשה. * רבי טרפון - מתלמידי בית שמאי היה, רבן גמליאל - מבני בניו של הלל הוא. * בית שמאי ובית הלל נחלקו מתי ראש השנה לאילנות: א' שבט או ט"ו שבט. * קטן הצריך לאמו - לדעת בית שמאי: חייב בסוכה, לדעת בית הלל: לא חייב בסוכה. * שיעור 'עירוב מקואות' - לדעת בית שמאי: עד שתיפחת ברובה, לדעת בית הלל: כשפופרת הנוד בעובייה ובחללה כשתי אצבעות חוזרות למקומן. דף טו עמוד ב * נחלקו בית שמאי ובית הלל במוהל היוצא מן הזיתים קודם דריכתם, האם נחשב הוא לשמן ומכשירם לקבלת טומאה (דעת בית הלל), או שדינו כמי פירות שאינם מכשירים (דעת בית שמאי). * רבי יוחנן החורני - אע"פ שתלמיד שמאי היה, כל מעשיו לא עשה אלא כדברי בית הלל. * שאלו את רבי יהושע: צרת הבת מהו? - אמר להם: מחלוקת בית שמאי ובית הלל, והלכה כדברי מי? - אמר להם: מפני מה אתם מכניסים ראשי בין שני הרים גדולים בין שתי מחלוקות גדולות בין בית שמאי ובין בית הלל? מתיירא אני שמא ירוצו גלגלתי. * לדעת רבי יהושע: אין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין.
דף טז עמוד א * בימי רבי דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין (כדעת בית שמאי). * אמר לו רבי דוסא בן הרכינס לרבי עקיבא: "אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? שב בני שב, כמותך ירבו בישראל". * רבי דוסא בן הרכינס אמר: מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלושה דברים - צרת הבת אסורה (כדעת בית הלל), עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, ומקבלים גרים מן הקרדויין ומן התרמודים. * הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל, וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית. דף טז עמוד ב * הגמרא מביאה שני טעמים מדוע (לדעת רבי יוחנן וסביא) אין מקבלין גרים מתרמוד. * "נער הייתי גם זקנתי" - פסוק זה שר העולם (מלאך) אמרו. * "ידו פרש צר על כל מחמדיה" - זה עמון ומואב בשעה שנכנסו עובדי כוכבים להיכל הכל נפנו על כסף וזהב והם נפנו על ספר תורה, אמרו: זה שכתוב בו "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'" ישרף באש. * לדעת רב אסי: עובד כוכבים שקידש בזמן הזה - חוששין לקידושין שמא מעשרת השבטים הוא.
דף יז עמוד א * שמואל חולק על רב אסי (שבעמוד הקודם) וסובר שעובד כוכבים שקידש בזמן הזה לא חוששין לקדושין. * קבלה בידינו, שאותן בנות עשרת השבטים שגלו בגלות אשור, נבקע רחמן מלקלוט זרע ונעשו עקרות. * עתידים ישראל לעשות יום טוב כשתחרב תרמוד (משום שממזרים הם ומתערבים בישראל ופוסלים אותן). * המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסקת בדין "אשת אחיו שלא היה בעולמו". דף יז עמוד ב * המקור לכך ש'אשת אחיו שלא היה בעולמו' אסורה ביבום ופוטרת את צרתה הוא מהפסוק "כי ישבו אחים יחדו" (שהיתה להם ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו). * המקור לכך שדין יבום לא חל באחיו מן האם (אלא רק באחיו מן האב) - לדעת רב: מהמילה "יחדיו", לדעת רבה: גזירה שווה ("אחים") מבני יעקב. * שומרת יבם שמתה - לדעת רב: מותר באמה (כי 'אין זיקה'), לדעת רב יהודה: אסור באמה (כי לדעתו 'יש זיקה').
דף יח עמוד א * הגמרא מביאה סיוע לרב יהודה הסובר ש'יש זיקה', ודוחה את הסיוע, ואח"כ מביאה שתי קושיות על רב יהודה, ומתרצת. * לדעת רבי מאיר: 'אין זיקה' ו'אסור לבטל מצות יבמין'. * לדעת רבן גמליאל: 'אין זיקה' ו'מותר לבטל מצות יבמין'. דף יח עמוד ב * דברי רב יהודה, ששומרת יבם שמתה אסור באמה (כי סובר ש'יש זיקה'), נאמרו בשם שמואל (ורב חולק על שמואל). * לדעת רבי אושעיא (בסוגיה של 'אשת אחיו שלא היה בעולמו'): רבי שמעון חולק על חכמים גם ב'נולד ואח"כ ייבם' (בנוסף ל'ייבם ואח"כ נולד'). * הגמרא מבררת באיזה מציאות יש דין "אשת אחיו שלא היה בעולמו" (שהיא פטורה מן היבום והחליצה) לדעת רבי שמעון.
