דף עו עמוד א * הגמרא דנה אודות הנקב שמחמתו נעשה אדם פצוע דכא. * רבא אמר שאין הלכה לא כרבה בר רב הונא (שאמר שהמטיל מים משתי מקומות [מנקב מי רגלים ומנקב הזרע] פסול מלבוא בקהל) ולא כרב הונא אביו (שאמר שנשים המסוללות זו בזו [דרך תשמיש] פסולות לכהונה משום זנות). * הגמרא מסתפקת אם פצוע דכא כהן מותר בגיורת ובשפחה משוחררת. (ורב ששת ניסה להוכיח שמותר). * פצוע דכא ישראל מותר בגיורת ובשפחה משוחררת ובנתינה. * ממזרים ונתינים מותרים לבא זה בזה. דף עו עמוד ב * "ויתחתן שלמה את בת פרעה מלך מצרים" - שלמה לא התחתן איתה, אלא מתוך אהבה יתירה שאהב אותה מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה. * הגמרא עוסקת במציאת המקור לכך שעמונית ומואבית מותרות לבא בקהל [והאיסור הוא רק על הזכרים (עד עולם)] - ולכן דוד המלך שבא מרות המואביה ראוי היה לבוא בקהל. (והלכה זו נתעלמה מאבנר).
דף עז עמוד א * כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא: אם קודם מעשה אמרה (שהורה הלכה זו קודם שבא המעשה הנדון לפניו) - שומעים לו, ואם לא - אין שומעים לו. * נחלקו התנאים מה המקור לכך שעמונית ומואבית לא אסורות לבוא בקהל. * דוד (שבא מרות המואביה) ורחבעם (בנה של נעמה העמונית) - מותרים לבוא בקהל, כי האיסור הוא רק על עמוני ומואבי ולא על נשותיהן. * גר עמוני שנשא ישראלית וגר מצרי שני שנשא ישראלית, ונולדה להם בת - לדעת רבי יוחנן: כשרה, ולדעת ריש לקיש: פסולה. דף עז עמוד ב * המקור לדעתו של רבי יוחנן (הנ"ל) הוא מכך שכתוב "מעמיו". * הגמרא דנה במחלוקת חכמים ורבי שמעון שבמשנה (בדף הקודם) אם מצרית ואדומית שהתגיירו אסורות עד שלושה דורות או מותרות מיד. * בברייתא מבואר, שלדעת רבי שמעון מצרית ואדומית שהתגיירו מותרות מיד, והוא לומד זאת מהכתוב "בנים" - ולא בנות, ולדעת רבי יהודה: גם הן אסורות עד דור שלישי והוא לומד זאת מהכתוב "בנים אשר יולדו להם דור שלישי" - כל הנולדים במשמע.
דף עח עמוד א * הברייתא מבארת את הפסוק "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'". * מצרי שני שנשא מצרית ראשונה - יש מחלוקת בדעת רבי יוחנן אם סובר שבנה נחשב לשלישי (כי הולכים לפי האבא) או נחשב לשני (כי הולכים לפי האמא). * לדעת רבא: נכרית מעוברת שנתגיירה - בנה אין צריך טבילה. דף עח עמוד ב * באומות - הלך אחר הזכר, נתגיירו - הלך אחר פגום שבשניהם. * ממזר אסור לעולם (=אף בני בניו אסורים לבוא בקהל ה' עד עולם), ולגבי ממזרת יש מחלוקת האם לאחר דור עשירי ואילך שלה הצאצאים מותרים או לא. * ממזר הידוע לכל שהוא ממזר - חי הוא וצאצאיו, ממזר שאינו ידוע כלל שהוא ממזר - אינו חי אפילו הוא עצמו (כדי שלא יבוא לשאת בת ישראל כשרה), ממזר הידוע לקצת בני אדם ואינו ידוע לכל - עד שלושה דורות הוא חי ולא יותר מכך. * דוד המלך גזר על הנתינים (הגבעונים) שלא יתחתנו עמהם. (והגמרא מבררת את הטעם לגזירתו). * מתוך שהרג שאול את נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין לגבעונים מים ומזון - מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן ("על אשר המית הגבעונים").
דף עט עמוד א * שלושה סימנים יש בעם ישראל: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים - כל שיש בו שלושה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו, אך הגבעונים לא היו רחמנים ולכן לא היו ראויים. * מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. * מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא. * הנתינים - משה גזר לדורו (על חוטבי עצים שהיו בזמנו), יהושע גזר לזמן שבית המקדש קיים, דוד גזר אף בזמן שאין בית המקדש קיים. דף עט עמוד ב * בימי רבי בקשו להתיר את הנתינים, אך רבי לא התיר זאת. * לדעת רבי עקיבא: 'סריס אדם' חולץ וחולצין לאשתו, 'סריס חמה' לא חולץ ולא חולצין לאשתו, ורבי אליעזר סובר להיפך. * הגמרא הקשתה מדוע לדעת רבי עקיבא סריס חולץ והרי לדעתו חייבי לאוין הם כחייבי כריתות שלא צריכים חליצה, והגמרא הביאה שלושה תירוצים (ושני התירוצים הראשונים נדחו).
דף פ עמוד א * רבי אליעזר סובר ש'סריס חמה' חולץ, ולגבי מה שמשמע (לכאורה) אחרת ממשנה במסכת נידה מובאים בגמרא שני תירוצים. * אכלה חלב מבן שתים עשרה ויום אחד עד בן שמונה עשרה ונולדו בה סימני איילונית ולאחר מכאן הביאה שתי שערות - לדעת רב: נעשית איילונית למפרע, ולדעת שמואל: רק מכאן ולהבא (וגם אם לא הביאה שערות). * הסימנים המוכיחים על זכר ונקבה שלא הביאו שתי שערות שהם סריס ואיילונית - אין עושים בהם מעשה לסמוך עליהם עד שיהיו בני עשרים שנה. דף פ עמוד ב * תינוק שנולד בחודש השמיני להריון - הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. * לדעת רבי ורשב"ג: העובר יכול להשתהות במעי אמו לאחר שנגמרה צורתו. * בברייתא מפורטים מה הם סימני סריס חמה ואיילונית, והאמוראים נחלקו אם יש צורך בכל הסימנים או רק באחד מהם (ומחלוקתם היא במקרה שלא הביא שתי שערות בזקן).
דף פא עמוד א * לדעת רב המנונא: שומרת יבם שזינתה - פסולה ליבמה. * סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה (למרות שהוא לא מוליד). * אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה - לדעת ריש לקיש: מדובר בתרומה בזמן הזה (ולדעתו היא תרומה מדרבנן), ולדעת רבי יוחנן: מדובר אף בתרומה דאורייתא. (ונחלקו אם אנדרוגינוס הוא ספק איש ספק אשה ויכול להאכיל רק תרומה דרבנן או שהוא זכר ודאי ויכול להאכיל גם תרומה מדאורייתא). דף פא עמוד ב * דבר חשוב אינו בטל בתערובת (ונחלקו הדעות מהו דבר חשוב: כל שדרכו לימנות / את שדרכו לימנות / שישה דברים בלבד / שבעה דברים בלבד). * חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות וכן פרוסה של לחם הפנים טמאה שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים טהורות - נחלקו חכמים ורבי יהודה אם היא מתבטלת.
דף פב עמוד א * לדעת רבי יהודה: מין במינו לא בטל (גם בדרבנן). * הגמרא עוסקת ומבררת את דעתו של ריש לקיש בביאור הברייתא שבעמוד הקודם. * כל דבר שיש לו מתירין (ונפל לתערובת) - אפילו באלף לא בטיל. * שתי קופות, אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהם שתי סאין, אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו בתוך אלו - הרי אלו מותרים, שאני אומר: תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין בתוך חולין נפלו [ונחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן אם זה רק בתנאי שהחולין שבקופה הם יותר מהתרומה שבסאה]. דף פב עמוד ב * הברייתא ב'סדר עולם' סוברת שכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ ולכן עזרא היה צריך לחזור ולקדשה בשנית, אך כשגלו בגלות טיטוס לא בטלה קדושת הארץ ולכן תרומה בזמן הזה היא מהתורה. * רבי יוסי הוא בעל הברייתא הנקראת 'סדר עולם'. * מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות, נתן סאה ונטל סאה - כשר [עד רובו]. * הגמרא מנסה להוכיח מהמשנה (שבדף הקודם) שרבי יוסי ורבי שמעון סוברים שאנדרוגינוס דינו כזכר ודאי (כדעת רבי יוחנן) ולא כספק זכר (כדעת ריש לקיש).
דף פג עמוד א * לדעת רב: הלכה כרבי יוסי שבברייתא הסובר שאנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה הוא. * לדעת שמואל ולדעת "אמרי בי רב" משמו של רב (ע"פ רש"י): הלכה כרבי יוסי שבמשנה (בדף פא ע"א) הסובר שאנדרוגינוס הוא זכר ודאי ומאכיל את אשתו בתרומה. * לדעת "אמרי בי רב" משמו של רב: הלכה כרבי יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה, ולדעת שמואל: הלכה כרבי יוסי בקושי ובקידוש. (והגמרא מבארת את המקרים הללו, וכן מבארת אם רב ושמואל חולקים ובמה). דף פג עמוד ב * לדעת רבי יוסי ורבי שמעון: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ולכן המסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו לא אסרו בכלאיים. * לדעת רבי יהודה (שבמשנה): טומטום הוא סריס חמה ודאי, ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה (שבברייתא): טומטום הוא ספק סריס חמה. * נחלקו התנאים אם חייבים על אנדרוגינוס "משני מקומות". * לדעת רב חסדא: לא לכל דבר אמר רבי אליעזר שאנדרוגינוס נחשב לזכר (ולכן אם הקדיש בהמה אנדרוגינוס, לא חל עליה קדושת הגוף להיקרב על גבי המזבח).
דף פד עמוד א * המשנה הראשונה בפרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת אפשרויות שונות: נשים שמותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, נשים שמותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן, נשים שמותרות לאלו ולאלו, נשים שאסורות לאלו ולאלו. * אשה שהיא 'שנייה' לבעל (=אסורה לבעל מדרבנן) ולא שנייה ליבם - אסורה לבעל ומותרת ליבם, שנייה ליבם ולא שנייה לבעל - אסורה ליבם ומותרת לבעל, שנייה לזה ולזה - אסורה לזה ולזה. * הגמרא מבררת מדוע נאמר במשנה: "כהן הדיוט שנשא את האלמנה ויש לו אח כהן גדול", ולא נאמר: "כהן הדיוט שקידש את הבתולה...". דף פד עמוד ב * המשנה לא פירטה את כל הנשים שמתקיימות בהם ארבע האפשרויות שהוזכרו לעיל (אלא 'תנא ושייר'). * לא הוזהרו כוהנות כשרות להינשא לפסולים (לפסולי כהונה המחללים אותה מכהונתה וכן עושים את בניהם חללים). * השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה.
דף פה עמוד א * אשה האסורה על בעלה מדרבנן - לא זכאית לכתובה ממנו, וגם לא מהיבם (אם ימות בעלה ותתייבם), ואף אם אינה אסורה על היבם כלל. * אלמנה הנשואה לכהן גדול, וגרושה או חלוצה הנשואה לכהן הדיוט - לא זכאית למזונות (גם אם הלך הבעל למדינת הים והיא לוותה ואכלה), ורק אם מת הבעל ולא גירש אותה יש לה מזונות כל ימי אלמנותה. דף פה עמוד ב * אלמנה הנשואה לכהן גדול, יש לה כתובה; אשה האסורה על בעלה מדרבנן, אין לה כתובה - ונחלקו (בברייתא) רבי שמעון בן אלעזר ורבי בטעם הדבר. * הגמרא מביאה חמש דעות של אמוראים לבאר מהו החילוק הלכה למעשה בין הטעם של רבי שמעון בן אלעזר לטעם של רבי. * האשה רוצה להינשא יותר מן האיש (רש"י).
דף פו עמוד א * לדעת רבי מאיר: מעשר ראשון אסור באכילה לזרים (=לישראל). * רבי אלעזר בן עזריה מתיר לתת מעשר ראשון לכוהנים, ורבי מאיר חולק. * זר האוכל תרומה במזיד - חייב מיתה, וזר האוכל תרומה בשוגג - חייב חומש. * לדעת רבי יוסי: האוכל טבל שלא הורם ממנו אחת מהמתנות (ואפילו רק מעשר עני לא הורם ממנו) - חייב מיתה. * בת ישראל הנשואה ללוי - יכולה לתת רשות לתרום תרומת מעשר ממעשר ראשון של בעלה. דף פו עמוד ב * רבי עקיבא אוסר לתת מעשר ראשון לכוהנים, ורבי אלעזר בן עזריה מתיר. * עזרא קנס את הלוים שלא יקבלו מעשר ראשון בגלל שהם לא עלו איתו מבבל לארץ ישראל (ונחלקו האמוראים אם יש לתת את המעשר הראשון לעניים או לכוהנים). * בתחילה לא היו מעמידים שוטרים (הכופים את העם לציית לדברי הבית דין - רמב"ם) אלא מן הלוים, עכשיו אין מעמידין שוטרים אלא מישראל.
דף פז עמוד א * אשה שהותרה בתרומה מחמת זרע שיש לה מכהן, ושוב נאסרה בה (כגון משום נישואין לזר), ושוב נסתלקה סיבת האיסור (כגון שמת הזר), חוזרת להיות מותרת בתרומה - הגמרא מבררת את המקור לדין זה. * "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה" - כשהיא חוזרת לבית אביה, חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק [בגמרא מובאות חמש דעות של אמוראים למקור לדין זה]. * בת כהן שנישאה לישראל והתאלמנה וכעת היא שומרת יבם או מעוברת - אינה חוזרת לאכול תרומה בבית אביה. דף פז עמוד ב * אשה שהתאלמנה ויש לה בן פטורה מן היבום, ואף אם מת הבן לאחר מכן פטורה מן היבום בגלל ש"דרכיה דרכי נועם" (כי אם נישאת למישהו אחר ואחר כך מת בנה, הרי שאם כעת תחויב בחליצה הרי היא מתגנה על בעלה). * פרק עשירי, המתחיל בעמוד זה, עוסק באשת איש שנישאה בטעות לאחר. * אשה שהלך בעלה למדינת הים ובא עד אחד ואמר לה שמת בעלה - מותרת להינשא לאחר (ואפילו עד מפי עד נאמן וכן אשה מפי אשה וכו'). (והגמרא מבררת את המקור לכך).