דף ל עמוד א
* הכל מודים בבא על הנדה (באונס/בפיתוי) שמשלם קנס.
* רבי נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין - מה שבת המדליק את הגדיש מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין, אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין. (והמשנה בדף הקודם, המחייבת תשלומין לבא על אחותו אע"פ שחייב כרת, היא שלא כדעתו).
* המקור לשיטתו של רבי נחוניא בן הקנה - אביי מביא בעמוד זה מקור אחד, ורבא מביא בעמוד הבא מקור אחר. (והגמרא בעמוד הבא מבררת "מאי בינייהו").
* הכל בידי שמים (אם באים פורעניות על האדם) חוץ מצינים פחים (=קור וחום).

דף ל עמוד ב
* מיום שחרב בית המקדש, אע"פ שבטלו סנהדרין, דין ארבע מיתות לא בטלו: מי שנתחייב סקילה - או נופל מן הגג או חיה דורסתו, ומי שנתחייב שריפה - או נופל בדליקה או נחש מכישו, ומי שנתחייב הריגה - או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו, ומי שנתחייב חנק - או טובע בנהר או מת בסרונכי.
* מודה רבי נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב.

דף לא עמוד א
* הזורק בשבת חץ מתחילת ארבע אמות לסוף ארבע אמות וקרע שיראין בהליכתו - פטור מתשלומים בגלל שמתחייב על חילול שבת (של העברת ארבע אמות ברשות הרבים) באותו הרגע (כי עקירה צורך הנחה היא).
* הגונב כיס בשבת - חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה, היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא - פטור, שהרי איסור שבת וגניבה באין כאחד.
* המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם והוציאן לרשות הרבים - פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך.

דף לא עמוד ב
* לדעת בן עזאי: "מהלך כעומד דמי".
* רבי אליעזר וחכמים נחלקו אם צידי רשות הרבים נחשבים לרשות הרבים (לעניין הלכות שבת).
* ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה טפחים (לעניין הלכות שבת).
* נחלקו האמוראים אם 'משיכה' ברשות הרבים קונה או לא (לעניין גניבה).

דף לב עמוד א
* לדעת עולא: כאשר חלים על אדם חיוב ממון ומלקות בו זמנית בגלל מעשה אחד - משלם ממון ופטור ממלקות.
* חובל בחברו וכן עדים זוממים - משלמים ממון ופטורים ממלקות, אך אלו הם לא המקור (בלימוד בנין אב) לשיטת עולא הנ"ל.
* עדים זוממים לא צריכים התראה.

דף לב עמוד ב
* המקור לשיטת עולא הנ"ל הוא לימוד בגזירה שווה מחובל בחברו.
* לדעת רבי יוחנן: כאשר חלים על אדם חיוב ממון ומלקות בו זמנית בגלל מעשה אחד - לוקה ופטור מלשלם ממון. (והגמרא מבררת את המקור לשיטתו).
* הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה והתרו בו - לוקה.
* לדעת רבי אילעא: בפירוש ריבתה תורה עדים זוממים לתשלומים (שמשלמים ואינם לוקים).

דף לג עמוד א
* לדעת רבי אלעזר: הטעם לכך שעדים זוממים משלמים ממון ולא לוקים הוא בגלל שהם לא בני התראה ולכן לא ניתן להענישם במלקות.
* לדעת רב שישא בנו של רב אידי: המקור לכך שחובל בחברו משלם ממון ולא לוקה הוא מהפסוק "וכי ינצו אנשים... ולא יהיה אסון ענוש יענש".
* לדעת רב שישא בנו של רב אידי: מותרה לדבר חמור - הרי הוא מותרה גם לדבר הקל.

דף לג עמוד ב
* אילו היו מייסרים את חנניה מישאל ועזריה - הם היו עובדים לצלם שהעמיד נבוכדנצר (כי יסורים קשים ממות).
* לדעת רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבא: המקור לכך שחובל בחברו משלם ממון ולא לוקה - נלמד מהפסוק "אם יקום והתהלך בחוץ...".
* לדעת רבי מאיר: כשיש לאדם חיוב ממון ומלקות - הרי הוא חייב בשניהם, אך אם יש עליו חיוב מיתה וממון - אינו חייב בשניהם אלא חייב רק מיתה. (וכך מיישב ריש לקיש את הסתירה בין המשנה במסכת מכות למשנה בתחילת הפרק).

דף לד עמוד א
* לדעת רבי שמעון: 'שחיטה שאינה ראויה' (=שאינה מתירה את הבשר לאכילה) אינה נקראת שחיטה וכל חיוב שבא מחמתה לא חל.
* 'מעשה שבת' (=תוצאה של פעולה שנעשתה בחילול שבת) - יש מחלוקת אמוראים (בדעת רבי יוחנן הסנדלר) אם אסור באכילה מהתורה או רק מדרבנן.
* לדעת רבי שמעון: "דבר הגורם לממון כממון דמי".

דף לד עמוד ב
* לדעת רבה: חיוב מיתה המוטל על אדם פוטרו מחיוב ממון שהתחייב באותו הזמן אך לא פוטרו מחיוב קנס שהתחייב באותו הזמן.
* שאל פרה ומת - בניו היתומים רשאים להשתמש בפרה זו כל ימי שאלתה.
* לדעת רב דימי: חייבי מיתות שוגגין וממון או חייבי מלקויות שוגגין וממון - לדעת רבי יוחנן: חייבים בתשלומין, ולדעת ריש לקיש: פטורים.

דף לה עמוד א
* לדעת רבין: חייבי מיתות שוגגין וממון - לדעת כולם פטורים מממון, וחייבי מלקויות שוגגין וממון - לדעת רבי יוחנן: חייבים בתשלומין, ולדעת ריש לקיש: פטורים.
* חייבי מיתות שוגגין וממון פטורים מממון - המקור לכך הוא מ"תנא דבי חזקיה": "מכה אדם ומכה בהמה" - מכה בהמה חייב תמיד לשלם ממון, ומכה אדם פטור תמיד מלשלם ממון (גם אם לא מתחייב מיתה).

דף לה עמוד ב
* רבה סובר ש"חידוש הוא שחידשה תורה בקנס" שמשלם ממון גם כאשר חייב מיתה - והגמרא מנסה לברר כיצד רבה יבאר את המשנה שבתחילת הפרק.
* בברייתא מובאת רשימה של נשים שלא זכאיות לתשלומי קנס כאשר מישהו אנס או פיתה אותן.

דף לו עמוד א
* בברייתא בעמוד הקודם נאמר שלממאנת ואיילונית אין תשלומי קנס/פיתוי, והגמרא דנה בביאור דברי הברייתא.
* חכמים ורבי מאיר נחלקו אם איילונית זכאית לתשלומי קנס/פיתוי כאשר מישהו אנס/פיתה אותה.
* חרשת, שוטה, סומא - יש מחלוקת תנאים אם 'יש להן טענת בתולים' או לא.

דף לו עמוד ב
* מי שיצא עליה שם רע בילדותה (ששני עדים העידו שהיא תבעה אותם לזנות) - לא זכאית לתשלומי קנס/פיתוי כאשר מישהו אנס/פיתה אותה.
* המשנה מביאה רשימה של נשים שלא זכאיות לתשלום קנס.
* לדעת רבי יהודה: שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה ויש תשלומי קנס לשבויה שנפדית (והטעם לכך לדעת רבה הוא כדי שלא יהא חוטא נשכר).

דף לז עמוד א
* הגיורת שנתגיירה וראתה דם - לדעת רבי יהודה: דיה שעתה, לדעת רבי יוסי: הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.
* הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות ג' שנים ויום אחד וראו שנבעלו - לדעת רבי יהודה: צריכות להמתין ג' חדשים לפני שיהיה מותר להן להינשא, אך רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד. (והגמרא מבררת את טעמו של רבי יוסי).
* "כדי רשעתו" - משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. (והגמרא מבררת מדוע יש צורך גם במקור זה).

דף לז עמוד ב
* הגמרא מבררת בעמוד זה לימודים שונים מפסוקים העוסקים בעונשו של רוצח.
* אם נערפה העגלה ערופה ואח"כ נמצא הרוצח - אין פוטרין אותו.
* מיתה בסייף - מתבצעת בצואר.
* היוצא ליהרג ואמר אחד "ערכו עלי" - יש מחלוקת תנאים אם נערך או לא.

דף לח עמוד א
* תנא דבי חזקיה: עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין (ולכן "עין תחת עין" זה לא כפשוטו, בגלל חשש שגם ימות בנוסף לעקירת העין).
* האונס/מפתה נערה שנתארסה ונתגרשה - רבי יוסי הגלילי: אין לה קנס, רבי עקיבא שבמשנה: יש לה קנס וקנסה לעצמה, רבי עקיבא שבברייתא: יש לה קנה וקנסה לאביה. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
* האב זכאי בכסף קידושי בתו הנערה, ואף אם נתארסה ונתגרשה כשחוזרת ומתקדשת בתוך ימי נערותיה כסף קידושיה לאביה.

דף לח עמוד ב
* המטבע שהאונס משלם הוא שקלים, וסכום השקלים שמחויב המפתה הוא חמישים - רבי עקיבא לומד זאת (בסוף העמוד הקודם) מגזירה שוה, ורבי יוסי הגלילי לומד זאת מהפסוק 'כסף ישקל כמהר הבתולות'.
* לאביי פשוט הדין שאם מתה הנערה פטור האונס (שאנס אותה לפני שמתה) מהקנס, אך רבא (אליבא דמר בר רב אשי בעמוד הבא) מסתפק בכך (ואילו רבא בלישנא הראשונה חולק על כך).

דף לט עמוד א
* אין בין נערות לבגרות אלא ששה חודשים.
* בא עליה (האונס/המפתה) ונשאת קודם שעמד בדין - הקנס שייך לעצמה ולא לאביה [ורבא מסתפק מה הדין אם רק נתארסה קודם שעמד בדין].
* המפתה משלם תשלומי בושת, פגם וקנס, והאונס משלם גם תשלומי צער. (והגמרא מבררת על איזה צער מדובר).

דף לט עמוד ב
* המפתה משלם תשלומי קנס רק אם לא מעוניין לשאת אותה לאשה.
* אונס/מפתה - בין היא ובין אביה יכולים לעכב אותו מלכונסה. (והגמרא מבררת את המקורות לכך).
* אם מת האנס לאחר שכנסה (או שגירשה לאחר שהיא רצתה גט) - נחלקו התנאים אם זכאית לכתובה.

דף מ עמוד א
* "עשה דוחה לא תעשה" - דין זה הוא רק כאשר אין בידו להיפטר מקיום העשה.
* רבי אלעזר סובר כדעת רבו רבי עקיבא, שנערה שנתארסה ונתגרשה, יש לה קנס וקנסה לעצמה. (וכך פסק רב).

דף מ עמוד ב
* האונס משלם תשלומי בושת ופגם בנוסף לחמישים סלעים שמשלם עבור הקנס (ובגמרא מובאים שני מקורות להוכיח שתשלומים אלו לא כלולים כבר בחמישים סלעים).
* הגמרא מבררת את המקור לכך שתשלומי בושת ופגם (בנוסף לקנס) ניתנים לאבי הנערה ולא לנערה.
* לדעת רבי מאיר: אין קנס לקטנה, וחכמים חולקים.
* הבוגרת - אין אביה יכול למוכרה לאמה, וכן אם נאנסה או נתפתתה אינו משלם את הקנס.
* המוציא שם רע על הקטנה - פטור.

דף מא עמוד א
* מי שמודה מעצמו שפיתה אשה - נחלקו התנאים אם משלם בושת ופגם (כי בכך מוציא עליה לעז שזינתה), אך קנס לא משלם (כי 'מודה בקנס פטור').
* הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בענין חיוב חצי נזק בשור תם שהזיק, האם הוא בגדר קנס או ממון (ולאחר מכן מביאה ארבעה נסיונות להוכיח שזה בגדר ממון, ושלוש ההוכחות הראשונות נדחות).

דף מא עמוד ב
* הגמרא מכריעה להלכה ש'פלגא ניזקא - קנסא'.
* מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? שנאמר: "ולא תשים דמים בביתך".
* המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, ממשיכה לעסוק בדיני אונס ומפתה.