דף מג עמוד א * בת שמת אביה והיא נוטלת מזונות מנכסי אביה שירשו אחיה - מעשה ידיה שעושה לאחר מיתת האב שייכים לאחיה לפי דעת רב ששת, ולפי דעת רב יוסף (ורב ושמואל) מעשה ידיה שייכים לה. * אלמנתו ובתו: לענין זלזול בכבודם - אדם חס יותר על כבוד אלמנתו, אך לענין הרוחה כלכלית - בתו עדיפה מאלמנתו, כי רוצה שבתו תרויח ממון (כדי שתוכל להינשא). דף מג עמוד ב * בבבל אין סמיכה, ולכן כאשר רבי זירא היה בבבל היה נקרא "רב" זירא, אך לאחר שעלה לארץ ישראל ונסמך נקרא "רבי" זירא. (רש"י) * שמואל היה מכונה "שקוד" בגלל שהלכה כמותו בדיני ממונות והיה שוקד על דבריו לאומרם כהלכה. (רש"י) * לדעת רבי: אשה שהתאלמנה פעמיים לא תינשא פעם שלישית (כי לדעתו יש 'חזקה' כבר בשתי פעמים). * השיא את בתו ואח"כ היא התגרשה/התאלמנה - לדעת ת"ק: הכתובה שלה, ולדעת רבי יהודה: הכתובה של אביה. (והגמרא מבררת את טעמו של רבי יהודה). * נחלקו האמוראים בדעת רבי יהודה מאימתי גובה את הכתובה - לדעת רב הונא: מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין, ולדעת רב אסי: הכל מן הנישואין.
דף מד עמוד א * מי שקנה/קיבל שדה ובידו שני שטרות זהים על אותה שדה ואין זמנם שוה - ביטל השטר השני את הראשון ויכול הוא לגבות רק מלקוחות שקנו מהמוכר/הנותן לאחר כתיבת השטר השני. (ונחלקו האמוראים בטעם הדבר). * הגמרא הכריעה להלכה כדעת חכמים שבין עיקר הכתובה ובין תוספת הכתובה - יכולה היא לגבות אותם רק מלקוחות שלקחו מנכסי הבעל משעת הנישואין ואילך. דף מד עמוד ב * הגמרא מביאה את המקור לכך שגיורת, שהורתה היתה שלא בקדושה ולידתה היתה בקדושה, וזינתה בעודה נערה ארוסה, דינה בסקילה. * יש מחלוקת אמוראים אם המוציא שם רע על היתומה פטור. * המוציא שם רע על הקטנה - פטור (מתשלום של מאה כסף וממלקות).
דף מה עמוד א * נערה המאורסה שזינתה ולבסוף בגרה - בברייתא של שילא נאמר שדינה בחנק, והגמרא מקשה מברייתא שממנה משתמע שדינה בסקילה. * נערה המאורסה שזינתה ומשבגרה כנסה והוציא עליה שם רע - הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע (אם שיקר). * הגמרא מביאה שני נסיונות לתרץ את הקושיה הנ"ל, ודוחה אותן. דף מה עמוד ב * למסקנת הגמרא: נערה המאורסה שזינתה ולבסוף בגרה דינה בסקילה (וכך יש לשנות בברייתא של שילא). * נערה המאורסה שזינתה - סוקלין אותה על פתח בית אביה, אין לה פתח בית האב - סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא שזינתה בה, ובעיר שרובה עובדי כוכבים - סוקלין אותה על פתח בית דין. * העובד עבודת כוכבים - סוקלין אותו על שער שעבד בו, ובעיר שרובה עובדי כוכבים - סוקלין אותו על פתח בית דין. * "המוציא שם רע - לוקה ונותן מאה סלע, רבי יהודה אומר: ללקות לוקה מכל מקום מאה סלע בעל נותן לא בעל אינו נותן" - בגמרא מובאות שתי אפשרויות לבאר את המחלוקת שבברייתא.
דף מו עמוד א * האמוראים נחלקו מה המקור לאזהרה למוציא שם רע. * אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. * לדעת רבי יהודה: המוציא שם רע אינו חייב מלקות ועונש ממון עד שישכור עדים שיעידו שקר באשתו שזינתה, ולדעת חכמים מספיק שרק יאמר להם לבוא ולהעיד. * אין דין מוציא שם רע ביבם המוציא שם רע על אשת אחיו שהתייבמה לו. * מוציא שם רע על אשתו ללא שבעל - חכמים ורבי אליעזר בן יעקב נחלקו האם נענש במלקות ומאה כסף. דף מו עמוד ב * המשנה מפרטת את זכויות האב בבתו (קידושיה, מציאתה וכו'), וכן את זכויות הבעל באשתו היתירים מזכויות האב בבתו וכן את חובותיו. * האב זכאי בכסף הקידושין של בתו הקטנה או הנערה - דין זה נלמד בגמרא באריכות מהפסוק "ויצאה חנם אין כסף".
דף מז עמוד א * האב זכאי במעשה ידיה של בתו - המקור לכך בנוגע לבתו הנערה הוא מהפסוק " וכי ימכור איש את בתו לאמה", והמקור לכך בנוגע לבתו הקטנה הוא מקל וחומר. * הגמרא מביאה את המקור לכך שהאב זכאי להפר את נדרי בתו ואת המקור לכך שהוא מקבל את גיטה. * יש מחלוקת תנאים אם האבא אוכל פירות בחיי בתו (אם נפלו לה קרקעות בירושה מבית אמה). (והגמרא מבארת את טעם המחלוקת). * כתב האב לבתו בנדונייתה שתכניס לבעלה מטלטלין ומתה בעודה ארוסה - נחלקו התנאים אם זכה בכך בעלה. (והגמרא מבררת את טעם המחלוקת). דף מז עמוד ב * חכמים תיקנו לאשה שתקבל מזונות מהבעל בתמורה לכך שמעשה ידיה לבעלה, ופירקונה (פדיונה מהשבי) תחת פירות, וקבורתה תחת כתובתה. * יש תנא החולק וסובר שמזונות מגיעים לאשה מהתורה ולא מתקנת חכמים.
דף מח עמוד א * האומר: "אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה" - יוציא ונותן כתובה. * "עולה עמו ואינה יורדת עמו" - ת"ק ורבי יהודה נחלקו אם דין זה אמור רק בחיים או גם לאחר מיתה. * מי שנשתטה - בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו, אך מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות - בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו * מי שציוה שלאחר מותו לא יקברוהו מנכסיו - אין שומעין לו, כי לא כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור. דף מח עמוד ב * האמוראים נחלקו לאיזה ענין מועילה מסירת האב את בתו הקטנה או הנערה לשלוחי הבעל שנשלחו על ידו שיביאו אליו את הבת כדי שישאנה. * מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה - הרי זו בחנק. (והגמרא מביאה את המקור לכך).
דף מט עמוד א * בת שמסרה אביה לשלוחי הבעל, וחזרה לבית אביה לפני שבאה לבית הבעל - למרות זאת, אם זינתה דינה בחנק ולא בסקלה. * רב פפא ורב נחמן בר יצחק מביאים הוכחות ממשניות, שאם מסר האב את בתו לשלוחי הבעל ובעודה בדרך זינתה עם אחר, דינה בחנק (ולא בסקילה). * לדעת רבי מאיר ורבי יהודה: מצוה (אך לא חובה) על האב לזון את בנו ובתו, אך לדעת רבי יוחנן בן ברוקא: אין אפילו מצוה בכך. (והגמרא מבארת שהמשנה בעמוד זה יכולה להתפרש ככל אחת מהדעות). דף מט עמוד ב * באושא התקינו שיהא אדם חייב לזון את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים - אך הגמרא מביאה שלוש הוכחות מאמוראים שאין חובה כזו, אך מעירה שזה רק כאשר האב איננו עשיר, אך אם הוא עשיר כופים אותו לזון אותם. * באושא התקינו שאדם הכותב בשטר שמעכשיו כל נכסיו יהיו לבניו - למרות זאת, הוא ואשתו ניזונים מהם, אך הגמרא מסיקה שאין הלכה כך, והכותב כל נכסיו לבניו זכו בו לגמרי ואין האב ואשתו ניזונים מהם.
דף נ עמוד א * המבזבז מעותיו לעניים (לצדקה) - אל יבזבז יותר מחומש (כדי שסופו של דבר לא יצטרך בעצמו לבריות). * באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו (בנחת ובדברים רכים כדי שילמד) עד שתים עשרה שנה, מכאן ואילך יורד עמו לחייו (לרדותו ברצועה ובחוסר לחם). * באושא התקינו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. * "אשרי... עושה צדקה בכל עת" נאמר על: 1. הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים. 2. המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן. * "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד" נאמר על: 1. הלומד תורה ומלמדה. 2. הכותב תנ"ך ומשאילן לאחרים. דף נ עמוד ב * לדעת רב המנונא: תקנת בית דין בתנאי הכתובה שהבנות יזונו מנכסיו לאחר מותו - זה דוקא מקרקעותיו ולא מהמטלטלין שהשאיר אחריו. * הגמרא מביאה דעות שונות בדין זה, אם יזונו דוקא מקרקעותיו (כדעת רב המנונא) או אף ממטלטליו.
דף נא עמוד א * רבא פסק שיש לגבות מקרקעות ולא ממטלטלים - בין לכתובה, בין למזונות הבנות, ובין לצרכי נדוניית הבנות. * גם אם לא כתב לה כתובה - בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, מפני שהוא תנאי בית דין. (ובמשנה מובאים שני דינים נוספים שהם תנאי בית דין) * לדעת רבי מאיר: כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות. * לדעת רבי יהודה: "אחריות - טעות סופר". דף נא עמוד ב * הגמרא מביאה שתי אפשרויות ליישב את הסתירה שבין הרישא של המשנה לסיפא של המשנה. * אשת ישראל שנאנסה (ולא צווחה מתחילת האונס ועד סופו) - לדעת אבוה דשמואל: אסורה לבעלה, כי חוששים שמא תחילתה באונס וסופה ברצון, ולדעת רבא (ויש ברייתא כמותו): מותרת. * בגמרא מובאות שלוש דרשות שונות הנלמדות מהפסוק "והיא לא נתפשה".
דף נב עמוד א * אלמנה הנשואה לכהן גדול שנפלה בשבי - נחלקו האמוראים אם בעלה מחוייב לפדותה או לא, אך ממזרת ונתינה הנשואה לישראל שנפלה בשבי - לדעת כולם לא חייב בעלה לפדותה. * נשבית לאחר מיתת בעלה - אין היתומים חייבים לפדותה, ואפילו נשבית בחיי בעלה ואח"כ מת בעלה - אין היתומים חייבים לפדותה (כך מובא בברייתא וכך פסק רבי חייא, ושלא כמו הברייתא הסוברת שאם עד שלא מת בעלה נודע לבעלה שנשבית - היתומים חייבים לפדותה). דף נב עמוד ב * לדעת רבן שמעון בן גמליאל: אין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם, מפני תיקון העולם, וכן אין פודה בעל את אשתו אם שווי הפדיון גבוה משווי כתובתה. * רפואה שיש לה קצבה - לדעת רבן שמעון בן גמליאל: אינה בכלל מזונות, וגובה אותו מכתובתה. * במשנה מובאים שלושה דברים, שגם אם לא כתב אותם בכתובה חייב בהם, מפני שהם תנאי בית דין. * לדעת רבי שמעון בן יוחאי: הטעם ל"כתובת בנין דכרין" הוא כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו. * הגמרא מפרטת מספר דינים וטעמיהם בנוגע ל"כתובת בנין דכרין".
דף נג עמוד א * לדעת רבא: מוכרת כתובתה לאחרים או לבעלה - יש לה 'כתובת בנין דכרין', אך המוחלת כתובתה לבעלה - אין לה 'כתובת בנין דכרין'. * לדעת רבי אלעזר: מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות. * ארוסה שמתה אין לה דין כתובה ואינו חייב לקברה. דף נג עמוד ב * ארוסה יתומה שלא בגרה עדיין - ישנה מחלוקת אמוראים ותנאים אם יש לה מזונות מאחיה או לא. * קטנה יתומה שהשיאוה אחיה ומיאנה בבעלה וחזרה אצלם - יש מחלוקת אם יש לה מזונות מאחיה או לא. * הכונס את יבמתו וילדה לו בת - הגמרא מסתפקת אם יש לה מזונות מהאחים מנכסי האב לאחר מיתת האב.
דף נד עמוד א * בת 'שניה', בת ארוסה, בת אנוסה (לשיטת חכמים) - הגמרא מסתפקת אם יש לה מזונות מהאחים מנכסי האב לאחר מיתת האב. * הגמרא מביאה מספר מקרים בהם האלמנה מאבדת את מזונותיה. * רב ושמואל נחלקו אם הלכה כאנשי יהודה או כאנשי גליל. * כשמגבין בית דין לאלמנה את כתובתה - רב ושמואל נחלקו אם שמין את בגדיה בפרעון כתובה. דף נד עמוד ב * פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בחיובים המוטלים על הבעל ועל האשה מחמת האירוסין או הנישואין. * אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף (וחכמים לא מנעו זאת כדי לא לבייש את מי שאין לו). * 'תנאי כתובה ככתובה דמי' (והגמרא מפרטת ארבע עשרה השלכות הלכתיות בעקבות כך).
