דף יד עמוד א * האומר "הריני נזיר לאחר עשרים יום, ומעכשיו הריני נזיר מאה יום" - מונה מיד עשרים יום לנזירות הראשונה של 'מאה יום', ואח"כ מונה שלושים יום לנזירות של 'לאחר עשרים יום', ואח"כ מונה שמונים יום כדי להשלים את הנזירות של 'מאה יום'. * האומר "הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר" ונטמא בימי נזירות בנו - נחלקו האמוראים אם סותר גם את ימי הנזירות שלו שמנה כבר. דף יד עמוד ב * נזיר שנהיה מצורע באמצע נזירותו ונטמא בימי צרעתו - נחלקו האמוראים אם סותר את ימי הנזירות. * "נטמא ביום גידול שער" - נחלקו האמוראים אם סותר את ימי הנזירות. * נזיר שהביא קרבנותיו בסיום נזירותו ולאחר זריקת הדם נטמא - אין לו תקנה לגלח בטהרה אלא מגלח בטומאה (לדעת חכמים, לפי רב חסדא). * נזיר שסיים את ימי נזירותו ועדיין לא הביא קרבנות - לדעת רבי יוסי ברבי חנינא לוקה אם נטמא במזיד, אך לא לוקה אם גילח או שתה יין במזיד [הגמרא בעמוד הבא מקשה עליו מברייתא האומרת שלוקה בכל המקרים].
דף טו עמוד א * נזיר שסיים את ימי נזירותו ועדיין לא הביא קרבנות - מובא בברייתא שאסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים הרי זה סופג את הארבעים (וקשה מכך על רבי יוסי ברבי חנינא שבעמוד הקודם). * האומר "הריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר מאה יום" ונולד לו בן ביום השבעים - לדעת רב: יום זה עולה לו לכאן ולכאן (נחלקו הראשונים בביאור הענין), אך מהמשנה מוכח שלא כדעתו. (והגמרא מבררת עד סוף העמוד הבא כמו מי סובר רב). דף טו עמוד ב * לדעת אבא שאול: אם חל ערב הרגל ביום השביעי לאבילות - בטלה ממנו אבילות שלושים (ע"פ תוס'). * לדעת רבי אושעיא: רבי יוסי סובר שזב שרואה זיבה ביום השביעי לנקיים מטמא למפרע מדרבנן.
דף טז עמוד א * לשיטת רבי יוסי: אשה נהיית זבה גדולה - או כאשר שופעת דם שלושה ימים רצוף, או כאשר רואה דם שלושה ימים סמוך לשקיעת החמה. * במשנה הראשונה של פרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מובא כי: מי שנזר שתי נזירויות - מגלח את הראשונה ביום שלושים ואחד ואת השניה ביום שישים ואחד, ואם גילח את הראשונה ביום שלושים מגלח את השניה ביום שישים ואם גילח ביום חמישים ותשע יצא (שיום של שלושים עולה לו מן המנין). דף טז עמוד ב * לדעת רבי אליעזר: הדין שנזיר שנטמא סותר את הימים הקודמים ומביא קרבן טומאה מתקיים רק אם יהיו לו לפחות שני ימים לסתור (ות"ק חולק). * מי שנזר והוא בבית הקברות - לדעת רבי יוחנן: נזירות חלה עליו, ולדעת ריש לקיש: אין נזירות חלה עליו (בעמוד הבא מחלוקתם תבואר באופן אחר). * רבי יוחנן מקשה שלוש קושיות על ריש לקיש (ממשנה וברייתות), וריש לקיש תירץ את שתי הקושיות הראשונות. [הקושיה השלישית מובאת בעמוד הבא].
דף יז עמוד א * לדעת מר בר רב אשי: מי שנזר והוא בבית הקברות - הנזירות חלה מיד, אלא שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם לוקה על הטומאה (ונדחו בתיובתא דבריו של ריש לקיש הסובר שלא לוקה). * "נזיר והוא בבית הקברות" - רבא מסתפק האם לוקה מיד או רק לאחר ששהה זמן מה (והגמרא בעמוד ב סיימה ב"תיקו"). דף יז עמוד ב * מי שנזר והוא בבית הקברות - רב אשי מסתפק האם טעון גילוח שער ביום השביעי לטהרתו. * הגמרא מנסה שלוש פעמים (ממשנה ומשתי ברייתות) לפשוט את ספקו של רב אשי ולהוכיח שטעון גילוח שער ביום השביעי, אך דוחה נסיונות הוכחה אלו (ואילו הגמרא בעמוד הבא מוכיחה מברייתא שאינו טעון).
דף יח עמוד א * נזיר שנטהר מטומאתו - לדעת רבי: מתחיל למנות את ימי הנזירות ביום הבאת קרבנותיו (ביום השמיני לטהרתו), ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה: ביום תגלחתו (ביום השביעי לטהרתו). (והגמרא בסוף העמוד מבררת את טעמיהם). * נזיר שנטמא טומאות הרבה - אינו מביא אלא קרבן אחד (רב חסדא מעמיד דעה זו כדעת רבי יוסי ברבי יהודה). דף יח עמוד ב * הגמרא משתמשת במינוח "גופא" לפני ציטוט קטע שהובא בגמרא קודם לכן וכאשר באה הגמרא כעת לדון בו (רש"י). * נזיר טמא שנטהר - מתי מתחיל למנות את ימי נזירותו? - לדעת רבי אליעזר: מיד כשהגיע היום השמיני (ע"פ רש"י), לדעת חכמים: משעה שהקריב חטאתו ביום השמיני, לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: משעה שהקריב חטאתו ואשמו ביום השמיני. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף יט עמוד א * אשה שנדרה בנזיר ונטמאה ואח"כ הפר לה בעלה - מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף (לדעת רבי ישמעאל). * "ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה". דף יט עמוד ב * הגמרא נשארה בתיובתא (מברייתא) על עולא (שאמר ששיטת ר"א [שסובר שנזיר שנטמא סותר את הימים הקודמים ומביא קרבן טומאה מתקיים רק אם יהיו לו לפחות שני ימים לסתור] נאמרה רק בטמא שנזר, אבל בנזיר טהור שנטמא אפילו יום אחד סותר). * מי שנזר נזירות הרבה והשלים את נזירותו בחו"ל ואח"כ בא לארץ - ב"ש סוברים שעליו להיות כעת נזיר למשך שלושים יום, וב"ה סוברים שעליו להתחיל את כל נזירותו מההתחלה. (והגמרא מבררת את טעם המחלוקת).
דף כ עמוד א * הגמרא מבררת מה היה במעשה של הילני המלכה. * מי שכת עדים אחת העידה עליו שקיבל על עצמו שתי נזירויות וכת שניה העידה שקיבל חמש נזירויות: ב"ש סוברים שנחלקה העדות ולכן איננו נזיר כלל, וב"ה סוברים שצריך להיות נזיר פעמיים (כי "יש בכלל חמש שתים"). * לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא (בניגוד למשנה): מחלוקת ב"ש וב"ה היא דוקא כאשר מדובר על כת עדים אחת ונחלקו העדים כמה נזירויות קיבל על עצמו. דף כ עמוד ב * לדעת "מערבא" החולקים על רב: אין הכחשה במונה (אם העדים מונים את מספר הנזירויות שהוא קיבל, אחד אומר "אחת שתים" ואחד אומר "שלש ארבע חמש" - יהא נזיר שתים). * במשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, מובא כי במקרה שאמר אחד "הריני נזיר" ושמע חבירו ואמר "ואני" ושמע חבר נוסף ואמר "ואני" - כולם נזירים, ובגמרא מובא שלדעת ריש לקיש דין זה אמור רק אם התפיסו כולן בתוך כדי דבור של ראשון (כדי שאומר שלום תלמיד לרב).
דף כא עמוד א * מי שאמר "הריני נזיר" ושמע חבירו ואמר "ואני" ושמע חבר נוסף ואמר "ואני" - הגמרא מסתפקת אם כל אחד מתפיס בזה שלפניו או שכולם מתפיסים את נזירותם בראשון. * לאחר שלושה נסיונות הוכחה מהמשנה לפשוט את ספק הגמרא, הגמרא מביאה ברייתא שנאמר בה במפורש שכל אחד מתפיס בזה שלפניו. דף כא עמוד ב * אם קיבל נזירות על אבר אחד מגופו ואותו אבר הוא דבר שהנשמה תלויה בו - הרי זה נזיר. * בעל המיפר את נדרי אשתו - הגמרא מסתפקת האם הוא עוקר את הנדר מעיקרו או רק מכאן ולהבא (ומביאה בעמוד הזה שלושה נסיונות לענות על הספק ממשניות בפרקנו ודוחה אותם).
דף כב עמוד א * הגמרא מביאה (בתחילת העמוד) ברייתא שמשמע ממנה שבעל המיפר את נדרי אשתו עוקר את הנדר מעיקרו. * הגמרא מביאה (בסוף העמוד) ברייתא מפורשת שמוכח ממנה שבעל המיפר את נדרי אשתו מיפר את הנדר רק מכאן ולהבא (ותוס' ורא"ש עמדו על היחס בין שתי הברייתות).
דף כב עמוד ב * הגמרא מסתפקת בדין אשה שהתפיסה בנזירות חברתה בלשון 'הריני בעקביך' ובא בעלה של ראשונה והפר לה. * האומר לאשתו "הריני נזיר ואת" ואמרה "אמן" - בגמרא מובאות שתי אפשרויות לתרץ את הסתירה בין פסק המשנה (מיפר את שלה ושלו קיים) לפסק הברייתא (שניהם אסורים).
דף כג עמוד א * מה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה - טעון כפרה וסליחה (כפי שנלמד מהפסוק: "אישה הפרם וה' יסלח לה"), המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה. * "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" - מובאות שלוש אפשרויות (ושתי הראשונות נדחות) לבאר באיזה אופן הפסוק עוסק. * "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה" - כל הפסוק הזה על שם עבירה נאמר.
דף כג עמוד ב * לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן. * למסקנת הגמרא: גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה. * כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים. * בשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות. * רות בת בנו של עגלון מלך מואב היתה. * אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה. * לעולם יקדים אדם לדבר מצוה.
דף כד עמוד א * האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה ואח"כ היפר לה בעלה, אם שלו היתה הבהמה, תצא ותרעה בעדר - בגמרא מובאות שתי לישנות של מחלוקת רב חסדא ורבא כדעת מי להעמיד משנה זו. * לדעת רבי יהודה: אדם עשיר מחוייב להביא קרבן עשיר על אשתו אם התחייבה בקרבן עולה ויורד. דף כד עמוד ב * מה שקנתה אשה קנה בעלה - אך אם מקמצת מעיסתה (לדעה אחת) או שהקנה לה אחר ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן, הרי זה שלה. * הגמרא מפרטת ארבעה מקרים בהם מקריבים שלמי נזיר כמצותן ואין מביאים איתם לחמי נזיר (וכך הדין גם אם שחט שלמי נזיר שלא כמצותן).
דף כה עמוד א * המפריש מעות לנזירותו ולא פירש לאיזה קרבן יהיו מעות אלו ומת, יפלו לנדבה למרות שדמי חטאת מעורבין בהן - רבי יוחנן: כך הלכה למשה מסיני, ריש לקיש: כך נלמד מפסוק. * תמורת עולה, תמורת שלמים, ולד שלמים - יש להקריבם בבית המקדש כדין עולה/שלמים [אך אין הדין כך בולד חטאת, תמורת חטאת, תמורת אשם, ואין מקריבים אותם]. דף כה עמוד ב * ולד חטאת - דינו למיתה. * כל מקרה שבחטאת הדין שהבהמה תמות - הדין באשם הוא שהבהמה תרעה עד שיפול בה מום וימכרו אותה ויביאו בדמים עולת נדבה. * אשם שדינו לרעות עד שיפול בו מום, ונמסר לרועה (כדי לרעותו עד שיפול בו מום), ושחטו לשם עולה קודם שנפל בו מום - כשר.
