דף כ עמוד א * הגמרא מבררת מה היה במעשה של הילני המלכה. * מי שכת עדים אחת העידה עליו שקיבל על עצמו שתי נזירויות וכת שניה העידה שקיבל חמש נזירויות: ב"ש סוברים שנחלקה העדות ולכן איננו נזיר כלל, וב"ה סוברים שצריך להיות נזיר פעמיים (כי "יש בכלל חמש שתים"). * לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא (בניגוד למשנה): מחלוקת ב"ש וב"ה היא דוקא כאשר מדובר על כת עדים אחת ונחלקו העדים כמה נזירויות קיבל על עצמו. דף כ עמוד ב * לדעת "מערבא" החולקים על רב: אין הכחשה במונה (אם העדים מונים את מספר הנזירויות שהוא קיבל, אחד אומר "אחת שתים" ואחד אומר "שלש ארבע חמש" - יהא נזיר שתים). * במשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, מובא כי במקרה שאמר אחד "הריני נזיר" ושמע חבירו ואמר "ואני" ושמע חבר נוסף ואמר "ואני" - כולם נזירים, ובגמרא מובא שלדעת ריש לקיש דין זה אמור רק אם התפיסו כולן בתוך כדי דבור של ראשון (כדי שאומר שלום תלמיד לרב).
דף כא עמוד א * מי שאמר "הריני נזיר" ושמע חבירו ואמר "ואני" ושמע חבר נוסף ואמר "ואני" - הגמרא מסתפקת אם כל אחד מתפיס בזה שלפניו או שכולם מתפיסים את נזירותם בראשון. * לאחר שלושה נסיונות הוכחה מהמשנה לפשוט את ספק הגמרא, הגמרא מביאה ברייתא שנאמר בה במפורש שכל אחד מתפיס בזה שלפניו. דף כא עמוד ב * אם קיבל נזירות על אבר אחד מגופו ואותו אבר הוא דבר שהנשמה תלויה בו - הרי זה נזיר. * בעל המיפר את נדרי אשתו - הגמרא מסתפקת האם הוא עוקר את הנדר מעיקרו או רק מכאן ולהבא (ומביאה בעמוד הזה שלושה נסיונות לענות על הספק ממשניות בפרקנו ודוחה אותם).
דף כב עמוד א * הגמרא מביאה (בתחילת העמוד) ברייתא שמשמע ממנה שבעל המיפר את נדרי אשתו עוקר את הנדר מעיקרו. * הגמרא מביאה (בסוף העמוד) ברייתא מפורשת שמוכח ממנה שבעל המיפר את נדרי אשתו מיפר את הנדר רק מכאן ולהבא (ותוס' ורא"ש עמדו על היחס בין שתי הברייתות).
דף כב עמוד ב * הגמרא מסתפקת בדין אשה שהתפיסה בנזירות חברתה בלשון 'הריני בעקביך' ובא בעלה של ראשונה והפר לה. * האומר לאשתו "הריני נזיר ואת" ואמרה "אמן" - בגמרא מובאות שתי אפשרויות לתרץ את הסתירה בין פסק המשנה (מיפר את שלה ושלו קיים) לפסק הברייתא (שניהם אסורים).
דף כג עמוד א * מה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה - טעון כפרה וסליחה (כפי שנלמד מהפסוק: "אישה הפרם וה' יסלח לה"), המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה. * "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" - מובאות שלוש אפשרויות (ושתי הראשונות נדחות) לבאר באיזה אופן הפסוק עוסק. * "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה" - כל הפסוק הזה על שם עבירה נאמר.
דף כג עמוד ב * לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן. * למסקנת הגמרא: גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה. * כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים. * בשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות. * רות בת בנו של עגלון מלך מואב היתה. * אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה. * לעולם יקדים אדם לדבר מצוה.
דף כד עמוד א * האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה ואח"כ היפר לה בעלה, אם שלו היתה הבהמה, תצא ותרעה בעדר - בגמרא מובאות שתי לישנות של מחלוקת רב חסדא ורבא כדעת מי להעמיד משנה זו. * לדעת רבי יהודה: אדם עשיר מחוייב להביא קרבן עשיר על אשתו אם התחייבה בקרבן עולה ויורד. דף כד עמוד ב * מה שקנתה אשה קנה בעלה - אך אם מקמצת מעיסתה (לדעה אחת) או שהקנה לה אחר ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן, הרי זה שלה. * הגמרא מפרטת ארבעה מקרים בהם מקריבים שלמי נזיר כמצותן ואין מביאים איתם לחמי נזיר (וכך הדין גם אם שחט שלמי נזיר שלא כמצותן).
דף כה עמוד א * המפריש מעות לנזירותו ולא פירש לאיזה קרבן יהיו מעות אלו ומת, יפלו לנדבה למרות שדמי חטאת מעורבין בהן - רבי יוחנן: כך הלכה למשה מסיני, ריש לקיש: כך נלמד מפסוק. * תמורת עולה, תמורת שלמים, ולד שלמים - יש להקריבם בבית המקדש כדין עולה/שלמים [אך אין הדין כך בולד חטאת, תמורת חטאת, תמורת אשם, ואין מקריבים אותם]. דף כה עמוד ב * ולד חטאת - דינו למיתה. * כל מקרה שבחטאת הדין שהבהמה תמות - הדין באשם הוא שהבהמה תרעה עד שיפול בה מום וימכרו אותה ויביאו בדמים עולת נדבה. * אשם שדינו לרעות עד שיפול בו מום, ונמסר לרועה (כדי לרעותו עד שיפול בו מום), ושחטו לשם עולה קודם שנפל בו מום - כשר.
דף כו עמוד א * מי שהיה מחוייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי - אם מת והיו לו מעות סתומים, ילכו לים המלח. * במשנה (בדף כד עמוד א) מובא דין אשה שנדרה בנזיר והיפר לה בעלה אחרי שהפרישה מעות עבור קרבנות הנזירות והמעות היו מפורשים - ובסוגייתנו מובאות שתי לישנות בדעת רב אשי המבאר מה הם 'מעות מפורשים'. * אם היו 'מעות סתומים' ודמי החטאת נפרדו משאר המעות - דין המעות הנותרים כדין 'מעות מפורשים'. דף כו עמוד ב * נזיר שהפריש בהמות לקרבנותיו ומת - בזה לא נאמרה ההלכה למשה מסיני שתהיה הבהמה לנדבה, אלא הרי היא כ'מפורשת' ותמות. * לדעת רב: דברי רבי יוחנן (בדף כה עמוד א) ש"הלכה היא בנזיר" אמורים דוקא במעות אך לא בבהמה (ע"פ פירוש הרא"ש). * אין הקינין מתפרשות איזו לחטאת ואיזו לעולה אלא או כשהבעלים קונים אותם או כאשר הכהן מקריב אותם.
דף כז עמוד א * עמוד א קצר מאוד (שבע שורות) והוא המשכו הישיר של הסוגיה מהעמוד הקודם. * לדעת רשב"ג: נזיר שהביא שלוש בהמות לקרבנותיו ולא פירש לאיזה קרבן תהיה כל בהמה - הראויה לחטאת תקרב חטאת, לעולה תקרב עולה, לשלמים תקרב שלמים. דף כז עמוד ב * הגמרא מקשה שתי קושיות משתי ברייתות על דברי רב נחמן (שבדף כו עמוד ב), הסובר שבהמה בעלת מום דינה כ'מעות סתומים' ויפלו כולן לנדבה, ותירצה את שתי הקושיות [הקושיה השניה ממשיכה בעמוד הבא]. * אדם שהיה חייב חטאת והפריש בהמה/מעות ומת, וגם בנו חייב חטאת - הבן לא יכול להקריב את הבהמה/המעות שהפריש אביו.
דף כח עמוד א * בעמוד זה מובא המשך הברייתא ממנה הקשתה הגמרא את הקושיה השניה על רב נחמן (שבדף כו עמוד ב), הסובר שבהמה בעלת מום דינה כ'מעות סתומים' ויפלו כולן לנדבה, ואף קושיה זו הגמרא מתרצת. * אדם שהפריש בהמה/מעות לחטאת על חטא אחד שעשה - אינו יכול להקריב אותה בשביל חטא אחר שעשה ("על חטאתו" - עד שיהא קרבנו לשם חטאו). * המשנה היא שלא כדעת רבי אליעזר הסובר שהתגלחת (שבסוף הנזירות) מעכבת את הנזיר מלשתות ביין. דף כח עמוד ב * הגמרא מבארת את טעמי שתי מחלוקות התנאים שבמשנה שבעמוד הקודם. * במשנה מובא כי האיש יכול להדיר את בנו שיהיה נזיר אך לא האשה, והטעם לכך הוא - לדעת רבי יוחנן: הלכה למשה מסיני, לדעת רבי יוסי ברבי חנינא בשם ריש לקיש (בעמוד הבא): כי האשה לא חייבת לחנך את בנה.
דף כט עמוד א * הגמרא מקשה שבע קושיות על דעתו של ריש לקיש, הסובר שהטעם שהאיש יכול להדיר את בנו שיהיה נזיר אך לא האשה הוא מדין חינוך, ומתרצת את כל הקושיות. * לדעת ריש לקיש: האב לא חייב לחנך את בתו אלא רק את בנו. * ריש לקיש סובר שאין חובת שחיטה לעוף מן התורה (אלא צריך רק להוציא את דמו). דף כט עמוד ב * עד מתי מדיר האב את בנו בנזיר? - לדעת רבי: עד שיביא שתי שערות, ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה: עד שיגיע לעונת נדרים (=שתים עשרה שנה ויום אחד). * הגמרא דוחה את האפשרות שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש (אם הטעם שהאב מדיר את בנו הוא מהלכה או מדין חינוך) היא מחלוקת תנאים. * "עמד רבן גמליאל ונשקו (לרבי חנינא) על ראשו אמר: מובטח אני בזה שמורה הלכה בישראל, אמרו: לא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל".
דף ל עמוד א * האיש שהוא נזיר יכול לגלח על הקרבנות שיביא מהמעות שהפריש אביו לנזירותו ומת, אבל אשה לא יכולה - שכך נאמרה הלכה למשה מסיני. * לפי גרסת המשנה המודפסת לפנינו המקרה בו בן מגלח על נזירות אביו (לדעת רבי יוסי) זה כאשר היה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו ומת. דף ל עמוד ב * הגמרא מבררת האם חכמים חולקים על רבי יוסי שבמשנה ובאיזה ענין חולקים. * בגמרא מובאים כמה ספיקות בענין דין זה שהבן מגלח על נזירות אביו. * פרק חמישי, המתחיל בסוף עמוד, עוסק בדיני הקדש ונזירות בטעות.
דף לא עמוד א * במשנה מובאת מחלוקת ב"ש וב"ה לגבי אדם שהקדיש בטעות אם חל ההקדש, והמשנה מביאה שלוש דוגמאות של הקדש בטעות. * לפי ביאורו של רב פפא עולה שגם ב"ש סוברים שהקדש שיש בו טעות ממש אינו הקדש, אך הגמרא דוחה דבריו (בעמוד הבא). דף לא עמוד ב * למסקנת הגמרא ב"ש סוברים שהקדש חל אף אם יש בו טעות ממש. * שור שחור - עורו משובח יותר משאר השוורים. * שור אדום - בשרו משובח. * שור לבן - טוב לחרישה. * מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו - מונה את ימי נזירותו משעה שנדר. * המשנה השניה בפרק ממשיכה לדון בהקדש טעות.
