דף מו עמוד א * לדעת רבי אליעזר: מותר לנזיר לשתות יין "אחר המעשים כולן" (=לאחר הקרבת כל הקרבנות והתגלחת), ולדעת חכמים: מותר "אחר מעשה יחידי" (=שנזרק עליו אחד מן הדמים [תוס']). (והגמרא מבארת את טעם חכמים). * רב (בלישנא קמא) חידש שלדעת רבי אליעזר גם התנופה מעכבת את הנזיר מלשתות יין. דף מו עמוד ב * נזיר ממורט (=שאין לו שער) - לדעת ב"ש: אינו צריך להעביר תער על ראשו, לדעת ב"ה: צריך. (ומבאר רבינא בלישנא קמא שלדעת ב"ש אין לו תקנה). * לדעת רבי שמעון: נזיר שגילח על שלמים שהביא בתורת נדבה (ולא לחובת נזירותו) - יצא ידי חובת תגלחת ולא צריך לחזור ולגלח. (ובתנאי שיביא אח"כ את קרבנותיו כהלכה).
דף מז עמוד א * נזיר (בסיום נזירותו) שנזרק דמו של אחד מקרבנותיו על המזבח ונטמא הנזיר - לדעת רבי אליעזר: סותר קרבנותיו, ולדעת חכמים: יביא שאר קרבנותיו ויטהר. * במשנה הראשונה של פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, מובא שכהן גדול ונזיר אין מיטמאין לקרוביהן אבל מיטמאין למת מצוה, ובמקרה ששניהם מצאו מת מצוה ביחד נחלקו התנאים מי מהם יטמא. דף מז עמוד ב * משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים - מרובה בגדים יטמא למת מצוה. * משוח שעבר ומרובה בגדים - משוח שעבר יטמא למת מצוה. * עבר מחמת קירויו ועבר מחמת מומו - עבר מחמת מומו יטמא למת מצוה. * משוח מלחמה וסגן - משוח מלחמה יטמא למת מצוה. * משוח מלחמה וסגן - יש להחיות קודם את המשוח מלחמה. * המקור לכך שכהן גדול נטמא למת מצוה הוא מהמילה "ולאביו".
דף מח עמוד א * רק טומאת מת נאסרה על נזיר וכהן גדול, אך לא טומאת מצורע וזב. (רבי לומד דין זה בכהן גדול בגזירה שוה מדין זה האמור בנזיר). * מותר לנזיר להיטמא לבהמה שמתה [המקור - ת"ק: "על נפש מת (לא יבא)", רבי ישמעאל: "לא יבא"]. דף מח עמוד ב * למסקנה, לדעת רבי ישמעאל, המקור לכך שנזיר נטמא למת מצוה הוא מהמילה "לאחיו". * לדעת רבי עקיבא, המקור לכך שנזיר נטמא למת מצוה הוא מהמילה "לאביו (ולאמו)".
דף מט עמוד א * הגמרא מבארת מדוע לשיטת רבי עקיבא התורה היתה צריכה לכתוב גם "לאביו" וגם "לאמו". * הבן מתייחס אחר אביו (כך נלמד מהפסוק "למשפחתם לבית אבתם"). דף מט עמוד ב * הגמרא מבארת מה לומד רבי עקיבא מהפסוק "ועל כל נפשות מת לא יבא". * המשנה מפרטת את סוגי טומאות המת שנזיר נטמא מהם (כזית מן המת, כזית נצל, מלא תרווד רקב וכו'). * אחר פטירתו של רבי מאיר, אמר להן רבי יהודה לתלמידיו: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן ולא ללמוד תורה הן באין אלא לקפחני בהלכות הן באין.
דף נ עמוד א * (בהמשך לסיפור מהעמוד הקודם) "אמר רבי יוסי: יאמרו מאיר שכב, יהודה כעס, יוסי שתק, תורה מה תהא עליה?". * מובאות שלוש אפשרויות לבאר מדוע המשנה נקטה שהנזיר מגלח על טומאת מת (והרי זה נלמד בכל שכן מכך שהוא מגלח על טומאת כזית מן המת). * הגמרא מבארת מה זה "כזית נצל". * הגמרא מסתפקת אם יש "נצל לבהמה" או לא. דף נ עמוד ב * הגמרא מסתפקת אם יש 'נצוק לאוכלין' או לא, ומביאה שתי נסיונות לפשוט את הספק ודוחה אותן. * במשנה (בדף הקודם) מובא שהנזיר מגלח על טומאת 'מלא תרווד רקב' - והגמרא בעמוד זה מביאה מחלוקת מהו שיעורו.
דף נא עמוד א * הדף כולו עוסק בדיני "רקב הבא מן המת". * הרקב שמטמא בטומאת מת זהו רקב של מת שנקבר ערום בארון של שיש או על גבי רצפה של אבנים. * אין דין רקב אלא הבא מן הבשר ומן הגידים ומן העצמות של המת גם יחד. * שני מתים שקברם זה עם זה - אין לרקב הבא מהם תורת רקב. * גזז שערו של המת וקבר אותו עם המת - אין לרקב הבא ממנו תורת רקב. * הגמרא מסתפקת מה דין רקב הבא מן העקב של מת. דף נא עמוד ב * הגמרא מסתפקת במקרים שונים האם יש בהם דין רקב. * מת שטחנו - אין לו דין רקב (והגמרא מסתפקת מה הדין במת שטחנו ולאחר מכן חזר והרקיב). * מת שחסר חלק מגופו - אין לו דין רקב (ורבא מסתפק מה הדין כאשר הרקיב אבר אחד כשהוא חי וחזר ומת והרקיב כל גופו).
דף נב עמוד א * במשנה (מט ע"ב) מובא שהנזיר מגלח אם נטמא ל'שדרה וגולגולת' - והגמרא בעמוד זה מסתפקת האם מגלח רק כאשר נגע בשניהם יחד או אף באחד מהם לחוד (ומביאה ארבעה נסיונות הוכחה [אחד מהם בעמוד הבא] ודוחה אותן). * ששה דברים בדיני צירוף טומאה היה רבי עקיבא מטמא טומאת אוהל וחכמים מטהרים, ולאחר מכן חזר בו רבי עקיבא מדבריו. דף נב עמוד ב * לדעת רבי שמעון: לא חזר בו רבי עקיבא כלל מכל ששת הדברים (ע"פ ביאור הרש"ש) - "עד (סוף) ימיו היה מטמא, אם משמת חזר בו איני יודע". * במשנה (מט ע"ב) מובא שהנזיר מגלח אם נטמא ל'חצי קב עצמות' - והגמרא בעמוד זה מסתפקת האם גם בעצמות הבאים מן השדרה וגולגולת מגלח בחצי קב או אף ברובע קב עצמות. (ע"פ ביאור תוס')
דף נג עמוד א * מקצת מזקנים הראשונים סברו שהמאהיל על חצי קב עצמות או חצי לוג דם מן המת נטמא, ומקצתם סברו שאף המאהיל על רובע קב עצמות או רביעית לוג דם נטמא, ובית דין שלאחריהם סברו שהמאהיל על רובע קב עצמות או רביעית לוג דם נטמא רק לתרומה ולקדשים אך לנזיר ועושה פסח נטמא רק אם מאהיל על חצי קב עצמות או חצי לוג דם מן המת. * אין הנזיר מגלח אלא אם נגע או נשא עצם כשעורה, אך אם האהיל עליה אינו מגלח, וכן אינו מגלח על אבן הסכוכית. דף נג עמוד ב * נזיר שנטמא באבר מן המת/החי שאין עליו בשר כראוי (ואין בו עצם כשעורה) - נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם הנזיר מגלח על טומאת מגעו/משאו או לא. * כלי מתכת הנוגע במת נעשה כמת עצמו ומטמא במגע/באוהל טומאת שבעה ("חרב הרי זה כחלל").
דף נד עמוד א * טומאה שאין מעליה ריוח טפח, בוקעת ועולה ומטמאה את המאהיל עליה ובוקעת ויורדת ומטמאת את המונח תחתיה. * המשנה (מט ע"ב) סוברת שנזיר שנטמא באחת מן הטומאות המנויות שם מגלח ומתחיל למנות שוב מנין ימי נזירות טהרה מיום השמיני (כחכמים, ולא כרבי אליעזר שסובר שמיום השביעי). דף נד עמוד ב * נזיר שנעשה זב או שפרחה בו צרעת והסגירו הכהן שבעת ימים - הלכה למשה מסיני שימים אלו מצטרפים להשלים את ימי נזירותו. * הטומאה שגזרו חכמים על הנכנס לארץ העמים - הגמרא מסתפקת האם זה אף משום חלל אוירה או רק משום גוש עפרה (ואז הנכנס בשידה תיבה ומגדל טהור).
דף נה עמוד א * "הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר" - הגמרא מציעה כמה אפשרויות לבאר מה שורש מחלוקתם. * במקרה הנ"ל רבי יוסי ברבי יהודה מודה שהוא טמא כאשר מוציא החוצה את ראשו או רובו. דף נה עמוד ב * במשנה (בדף נד) מובא שימי גמרו וספרו של מצורע אינם עולים למנין ימי נזירותו - ורב חסדא (ע"פ ביאור רב שרביא) חידש שבנזירות מרובה, היינו במקרה שבזמן שנצטרע נותרו לו עדיין יותר משלושים יום, עולים ימים אלו לחשבון הימים העודפים על שלושים יום.
דף נו עמוד א * על דברי רב חסדא מהדף הקודם - הגמרא מביאה קושיה של רמי בר חמא (המתחילה בעמוד הקודם) וקושיה של רב אשי (המסתיימת בעמוד הבא), ובעקבות כך דברי רב חסדא נדחים. * נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק - אוכל בקדשים לאחר שישים יום ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום. דף נו עמוד ב * טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה (כמפורט במשנה בדף נד) - נחלקו התנאים אם חייבים עליה על 'ביאת מקדש'. * דבר הלכה שנאמר בבית המדרש בשם כמה חכמים איש מפי איש - ניתן להזכיר רק את המוסר הראשון והאחרון שמסרו הלכה זו בבית המדרש.
דף נז עמוד א * עצם כשעורה - הלכה למשה מסיני שנזיר מגלח על מגעו או משאו, ורבי עקיבא רצה ללמוד מכך בקל וחומר שהנזיר מגלח אף על מגע או משא רביעית דם, וטענו כנגדו ש"אין דנים קל וחומר מהלכה". * המשנה הראשונה בפרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, מבארת כיצד ינהגו שני נזירים בתגלחת ובקרבנות, במקרה שאחד מהם נטמא אך לא ידוע מי מבין שניהם הוא זה שנטמא. (ומדובר במקרה שאמר להם אחד "ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם"). דף נז עמוד ב * לדעת שמואל: 'הקפת כל הראש שמה הקפה' ועובר בגילוח כזה על הלאו של 'לא תקיפו'. * לדעת רב הונא: המקיף את הקטן חייב ואשה המקיפה את האיש פטורה, ורב אדא בר אהבה חולק על שני דינים אלו. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
