דף ג עמוד א * לדעת רב נחמן בר יצחק: אין קינוי אלא לשון התראה. * אדם עובר עבירה בסתר והקב"ה מכריז עליו בגלוי. * אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנסה בו רוח שטות. * אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח טומאה/טהרה. * "וקנא את אשתו" / "לה יטמא" / "לעולם בהם תעבודו" - לדעת רבי ישמעאל: רשות, לדעת רבי עקיבא: חובה. * לדעת רבי ישמעאל: כל פרשה שנאמרה ונישנית לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. דף ג עמוד ב * אחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד ממנה בן - אתה רשאי לקנותו בעבד. * בתחילה קודם שחטאו ישראל (בעריות) היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד, כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם. * כל העושה מצוה אחת בעוה"ז ממקדמתו והולכת לפניו לעוה''ב, וכל העובר עבירה אחת בעוה''ז מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין. * עד אחד שבא ואמר שראה אשה שנטמאה - לא נאמן, והמקור לכך הוא מגזירה שוה ("דבר" "דבר").
דף ד עמוד א * בברייתא הראשונה בעמוד מובאים תשע דעות של תנאים שנחלקו מהו הזמן של שיעור סתירה (השיעור שאוסר את האשה אם נסתרה במשך זמן זה אחר שקינא לה בעלה). * בעקבות הברייתא השניה המובאת בעמוד זה (בה יש חמש דעות) מתברר שבברייתא הראשונה יש למעשה רק שמונה דעות. * רבי עקיבא היה רבו של בן עזאי (תוס'). דף ד עמוד ב * הגמרא מעלה אפשרות שבן עזאי נשא אשה ופירש ממנה. * כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם. * כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. * מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה, מים אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה. * כל האוכל פת בלא ניגוב ידים - כאילו אוכל לחם טמא. * כל אדם שיש בו גסות הרוח - כאילו עובד עבודת כוכבים / כאילו כפר בעיקר / כאילו בא על כל העריות / כאילו בנה במה. * כל הבא על אשת איש - לא ינקה מדינה של גיהנם.
דף ה עמוד א * גם בעמוד זה מובאות כמה דרשות העוסקות בגנות אדם שיש בו גסות רוח. * כל אדם שיש בו גסות הרוח - לסוף מתמעט / ראוי לגדעו כאשירה / אין עפרו ננער / שכינה מיללת עליו / אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם / אפילו רוח קימעא עוכרתו / לסוף נפחת. * לדעת רב: תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית של גאוה (שלא יהו קלי הראש מסתוללין בו ויהא דבריו מתקבלין עליהן בעל כרחם), ורב נחמן בר יצחק חולק על כך. * אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים לבו כבשר (שהוא רך ולא כאבן שהוא קשה). דף ה עמוד ב * מי שדעתו שפלה - מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת. * כל השם אורחותיו בעולם הזה (מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה) - זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה. * לשון של קינוי זה אם אומר לאשתו "אל תסתרי עם איש פלוני" ולא אם אומר לה "אל תדברי עם איש פלוני". * הגמרא מבארת מדוע אם מת קודם שהשקה את אשתו (לאחר שקינא לה ונסתרה) ואין לו בנים - חולצת אך לא מתייבמת.
דף ו עמוד א * נשות כהנים שאסורות מלאכול בתרומה: האומרת טמאה אני לך, ושבאו עדים שהיא טמאה, והאומרת איני שותה, ושבעלה אינו רוצה להשקותה, ושבעלה בא עליה בדרך. * לדעת רב ששת: סוטה שיש לה עדים (שראו שזינתה עם אותו שקינא לה בעלה שלא תסתר עמו), אפילו אם העדים במדינת הים - אין המים בודקין אותה אם נטמאה או לא. (רב ששת הביא לכך הוכחה מהמשנה, ורב יוסף דחה את ההוכחה). * המקור לדעת רב ששת הוא מהפסוק "ועד אין בה". דף ו עמוד ב * כל המנחות נפדות כל זמן שלא קדשו בכלי, אך לאחר שקדשו בכלי הרי שכלי שרת מקדשין את הראוי להם שלא לצאת עוד לחולין (רש"י). * הגמרא מקשה ודנה בשיטת רב ששת, ולבסוף מביאה ברייתא הסוברת כמותו אך לומדת זאת ממקור אחר (מהמילה "טהורה" שבפסוק "ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא").
דף ז עמוד א * לדעת רב: לאשה מותר להתייחד עם שני אנשים בעיר, אך בדרך מותר רק עם שלושה אנשים. * לדעת רב: לאשה מותר להתייחד עם שני אנשים כשרים, אך עם אנשים פרוצים אסור לה להתייחד אפילו הם עשרה. * לדעת ת"ק: בית דין מוסרים לבעל שני תלמידי חכמים שיעלו איתו ועם אשתו לירושלים כדי לשומרו (שמא יבוא עליה בדרך ואז אין המים בודקים אותה), אך רבי יהודה חולק, ובגמרא מובא טעמו תחילה מקל וחומר (ודחו חכמים קל וחומר זה) ולבסוף מפסוק. * המקום בו משקים את הסוטה (ומטהרין את היולדות ומטהרין את המצורעין) הוא בפתח שער נקנור. דף ז עמוד ב * הגמרא מביאה את המקור לכך שהיו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים. * "כדרך שמאיימין עליה שלא תשתה כך מאיימין עליה שתשתה" - דין זה אמור לאחר שנמחקה מגילה. * יהודה הודה ולא בוש (במעשה תמר), וכן ראובן הודה ולא בוש (במעשה יצועי אביו) - ונחלו חיי העולם הבא [ובעולם הזה יהודה זכה למלכות, וראובן נטל חלק תחילה בארץ בעבר הירדן]. * כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים. * רב ששת סובר שחצוף מי שמפרט חטאיו לרבים (כי נראה שאינו נכלם בדבר). * לא ניתן לדייק מהמשנה ש"כותבין שובר".
דף ח עמוד א * אין קרבנו של אדם קרב אלא אם כן עומד על גביו. * אין משקין שתי סוטות כאחת (ונחלקו התנאים אם דין זה הוא כדי שלא יהא לבה גס בחבירתה או כי כך גזירת הכתוב). * אין עושין מצות חבילות חבילות (שנראה כמי שהיו עליו למשאוי וממהר לפרק משאו). * מהמשנה (שבדף הקודם) משמע שרבי יהודה חושש להרהור וחכמים לא, והגמרא מקשה על כך מברייתא, ואביי ורבא מתרצים. * אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות. דף ח עמוד ב * קשירת הסוטה בחבל המצרי היא כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה. * לדעת רבא: כל הרוצה לראות אשה סוטה בניוולה (כשמשקים אותה) - רשאי לבוא לראות, והנשים חייבות לראות, כדי שילמדו לנהוג בצניעות. * במדה שאדם מודד - בה מודדים לו (וזה הטעם להנהגות הבזיון והעונשים שבסוטה בעת השקאתה). (והגמרא מביאה את המקור לכך). * מיום שחרב בית המקדש, אע"פ שבטלה סנהדרין, מהשמים יענישו את המחוייב בעונש דומה למה שהיה צריך לקבל.
דף ט עמוד א * אין הקב"ה נפרע מן המלך עד שעת שילוחו (=איבודו מן העולם). * אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו. * משה ודוד לא שלטו שונאיהם במעשיהם. * כל הנותן עיניו במה שאינו שלו - מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין הימנו [ולכן סוטה שנתנה עיניה במי שאינו ראוי לה - מה שביקשה לא ניתן לה ומה שבידה נטלוהו ממנה]. דף ט עמוד ב * וכן מצינו בנחש הקדמוני ובקין וקרח ובלעם ודואג ואחיתופל וגחזי ואבשלום ואדוניהו ועוזיהו והמן - שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, מה שביקשו לא ניתן להם ומה שבידם נטלוהו מהם. * הגמרא מבררת את המקור לכך שאשה סוטה לוקה תחילה בירך ואח"כ בבטן. * המשנה מציינת כמה מקרים (שמשון, אבשלום, מרים, יוסף, משה) בהם מצינו שחל בהם "מידה כנגד מידה". * הגמרא דורשת ומבארת פסוקים שונים האמורים בנוגע לשמשון. * ניכרין דברי אמת.
דף י עמוד א * הגמרא ממשיכה לדרוש פסוקים שונים האמורים בנוגע לשמשון. * רוחב גופו של שמשון מצד אל צד היה שישים אמה (כרוחב דלתות העיר עזה שנשא על כתפיו). * כל המזנה - אף אשתו מזנה עם אחרים. * שמשון דן את ישראל במשפט צדק כאביהם שבשמים. * מה הקב"ה מגין על כל העולם כולו, אף שמשון מגין בדורו על ישראל. * בלעם חיגר ברגלו אחת היה, שמשון חיגר בשתי רגליו היה. * חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה (נשתנו מן התחתונים לתפארת), וכולן לקו בהן: שמשון בכחו, שאול בצוארו, אבשלום בשערו, צדקיה בעיניו, אסא ברגליו. * מפני מה נענש אסא (חלה ברגליו)? - מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים. * "ויטע אשל בבאר שבע" - מלמד שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים. דף י עמוד ב * כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה - זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים (ודבר זה נלמד מתמר). * נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים (דין זה נלמד מתמר). * יוסף שקדש שם שמים בסתר - זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה. * אבשלום בשערו מרד (נתגאה) - לפיכך נתלה בשערו (על העץ).
דף יא עמוד א * כל השורף תבואתו של חבירו - אינו מניח בן ליורשו. * מדה טובה מרובה ממדת פורענות, ומקבל שכר יותר מכפי שעשה. * "ויקם מלך חדש על מצרים" - נחלקו רב ושמואל אם הכוונה למלך חדש ממש או למלך שנתחדשו גזירותיו. * שלושה היו באותה עצה שיעץ פרעה על ישראל 'הבה נתחכמה לו': בלעם שיעץ - נהרג, איוב ששתק - נידון ביסורים, יתרו שברח - זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית. * "ויבן ערי מסכנות לפרעה" - רב ושמואל נחלקו בביאור המילה "מסכנות". * "את פיתום ואת רעמסס" - רב ושמואל נחלקו אם פיתום זה שם העיר ורעמסס זה כינוי, או להיפך. דף יא עמוד ב * "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" - רב ושמואל נחלקו בביאור המילה "פרך". * בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים (והגמרא מתארת בהרחבה את מעשיהן). * "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות" - נחלקו רב ושמואל אם הכוונה ליוכבד ומרים או ליוכבד ואלישבע. * "ויעש להם בתים" - נחלקו רב ושמואל אם הכוונה לבתי כהונה ולויה (אהרן ומשה) או לבתי מלכות (דוד).
דף יב עמוד א * כל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה. * שלוש גזירות גזר פרעה: בתחילה - אם בן הוא והמתן אותו, ולבסוף - כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ולבסוף - אף על עמו גזר. * הגמרא (לאורך כל הדף) דורשת פסוקים שונים מפרק ב בספר שמות. * נשים צדקניות לא היו בפיתקה של חוה (בקללה של "בעצב תלדי בנים") - דבר זה נלמד מיוכבד אם משה. * "ותרא אותו כי טוב הוא" - חמישה תנאים נחלקו בביאור הפסוק. * הצדיקים - ממונם חביב עליהן יותר מגופן, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל (וזו הסיבה לדעת רבי אלעזר לכך שיוכבד שמה את משה בתיבת גומא ולא בתיבה יקרה העשויה מעץ). דף יב עמוד ב * "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור" - שירדה לרחוץ מגלולי אביה. * "ותשלח את אמתה ותקחה" - נחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה אם הכוונה לידה או לשפחתה. * היום בו השליכו את משה ליאור - נחלקו האמוראים אם זה היה בכ"א בניסן או בו' בסיון. * "האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות" - מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק, אמר (הקב"ה): פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא? * לא דיין לצדיקים שמחזירין להן אבידתן, אלא שנותנין להן שכרן.
דף יג עמוד א * הגמרא מתארת את תהליך קבורתו של יעקב ושל יוסף. *שלושים וששה כתרים נתלו בארונו של יעקב. * קרית ארבע - ארבע זוגות היו: אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה. * חושים בן דן הרג את עשו. * בא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו: שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה (של מצרים) והוא נתעסק במצוות (בקבורת יוסף). * נחלקו התנאים היכן היה יוסף קבור (כשהיו ישראל במצרים): בנילוס או בקברות של מלכים. דף יג עמוד ב * כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו - מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו. * מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו ("והעליתם את עצמותי מזה")? - מפני שלא מיחה בכבוד אביו (שאמרו לו אחיו "עבדך אבינו" ולא מיחה בהם). * מפני מה מת יוסף קודם לאחיו? - מפני שהנהיג עצמו ברבנות. * "ויאמר ה' אלי רב לך" - הגמרא מביאה שלוש דרשות לפסוק זה. * הקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש. * הגמרא מביאה דרשות שונות בנוגע לסוף ימיו וקבורתו של משה. * דעת "יש אומרים" היא שמשה לא מת.
דף יד עמוד א * משה נקבר אצל בית פעור, כדי לכפר על מעשה פעור. * "אחרי ה' אלהיכם תלכו" - וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והרי אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. * תורה - תחלתה גמילות חסדים ("ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם") וסופה גמילות חסדים ("ויקבר אותו בגיא"). * מפני מה נתאוה משה רבינו להיכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך? - אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. * המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, מפרטת הבדלים בין מנחת סוטה לשאר המנחות. * כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה. דף יד עמוד ב * מובאת ברייתא המבארת בפירוט את סדר הקרבת המנחות, והגמרא (לאורך כל העמוד) עוסקת בביאור הברייתא. * נחלקו התנאים אם כלי שרת שעשאן של עץ כשר או פסול. (אך אם הכלי פחות ולא חשוב - פסול לדעת כולם). * נחלקו התנאים אם מגיש את המנחה בקרן דרומית מערבית של המזבח כנגד חודה של קרן או בדרומה של קרן (ושורש מחלוקתם הוא אם המזבח ממוקם באמצע העזרה כנגד ההיכל או שכולו ממוקם בצפון העזרה).
