דף יט עמוד א * רבי יהושע בן לוי פוסק ש"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" ולהכשיר גט שכתיבתו וחתימתו לא היו ביום אחד. * יש לכתוב את הגט רק באמצעות דבר שרישומו ניכר (שלא נמחק) - המשנה מונה חמישה מיני סממנים שמותר לכתוב בהם את הגט. (והגמרא מבארת מה הם חמישה מינים אלו). * מי שכתב בשבת שתי אותיות בדיו (שחור) על גבי שתי אותיות שהיו כתובים כבר בסקרא (אדום) - חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק (אך רבי יוחנן לא מחייב בקרבן, כי הוא לא בטוח שאכן חייב שתים). * עדים שאין יודעים לחתום על הגט - הגמרא מביאה ארבע דעות של אמוראים מה ניתן לעשות. דף יט עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא כשיטת רב, שעדים שאין יודעים לחתום, שורטים בנייר את צורת האותיות של שמותיהם והעדים ממלאים את מקום השריטות בדיו. (וחכמים ורשב"ג נחלקו אם פתרון זה חל גם בשאר שטרות ולא רק בגיטין). * נתן לאשתו נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטיך - חוששים שמא היה כתוב ונבלע הכתב. (ע"פ תוס') * העדים שנותנים לפניהם את הגט צריכים לקרוא את הגט. * נתן גט לאשתו בפני עדים ואמר לה הרי זה גיטך ולקחה האשה וזרקה את הגט לים/לאש וחזר הבעל ואמר שזה לא היה גט אלא שטר אחר - אינו נאמן.
דף כ עמוד א * גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה - לדעת רב חסדא נחלקו התנאים אם הגט כשר. (אך רב אחא בר יעקב מערער על דעתו). * גט שנכתב על איסורי הנאה - כשר. * גט שאותיותיו חקוקות - פסול אם החקיקה היתה מסביב לאותיות וכך נוצרו האותיות. דף כ עמוד ב * כתב לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטך והתקבלי יחד עמו את פרעון כתובתך תמורת שווי זהב הטס - הרי היא מגורשת וגם נפרע חוב כתובתה בזה. * "הרי זה גיטך והנייר שלי" - אינה מגורשת, "על מנת שתחזירי לי את הנייר" - הרי זו מגורשת. * היו מוחזקים בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצא מתחת ידה - אינה מגורשת (כי יתכן שהעבד הלך מעצמו לאשה, ולא שנתן לה בעלה את העבד). * היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו - רמי בר חמא מסתפק אם האשה יודעת להקנות את הטבלא לבעלה.
דף כא עמוד א * לדעת רבא: כתב גט לאשתו ונתנו ביד עבדו, וכתב לה שטר מתנה על העבד (והעבד כפות) - קנתה האשה את העבד ומתגרשת על ידי הגט שבידו, ואביי חולק. * לדעת רבא: כתב לאשתו גט ונתנו בחצרו, וכתב לה שטר מתנה על החצר - קנתה האשה את החצר ומתגרשת על ידי הגט שבתוכה, ואביי חולק. (והגמרא מבארת את הצורך בשני הדינים של רבא). דף כא עמוד ב * גט שנכתב על קרן של פרה צריך לתת לאשה את כל הפרה בשביל שתתגרש בגט שעל הקרן, אך אם קצץ את הקרן ונתן אותו לאשה אינה מגורשת. ("וכתב ונתן" - מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה). * הגמרא מבררת את טעמו של רבי יוסי הגלילי הסובר שאין כותבין גט לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלים, ומבררת את טעמם של חכמים החולקים עליו. * הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בביאור דברי המשנה "אין כותבין במחובר לקרקע כתבו במחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר". * גט שנכתב על עלה של עציץ נקוב - נחלקו אביי ורבא אם כשר.
דף כב עמוד א * עציץ נקוב, שהנקב שלו נמצא בארץ [אך השורשים עדיין לא השרישו], והנוף שלו נמצא בחו"ל - נחלקו אביי ורבא אם הולכים אחר הנקב (וחייב במעשרות) או אחר הנוף (ופטור). * יש שלוש דרגות בעיבוד העור - הגמרא מפרטת את שלוש הדרגות הללו, את שמותם ואת שיעורם לעניין איסור הוצאה בשבת. דף כב עמוד ב * גט שנכתב על דבר שיכול להזדייף - כשר לדעת רבי אלעזר (כי "עדי מסירה כרתי"). * נחלקו רבי אלעזר ורבי יוחנן במקרה הנ"ל אם הגט כשר רק אם קיבלה את הגט ובאה לבית דין לאלתר כדי שיתירו לה לינשא, או אף אם באה לאחר זמן מרובה. * נחלקו רבי אלעזר ורבי יוחנן אם רבי אלעזר (התנא) הכשיר רק בגיטי נשים או אף בשאר שטרות.
דף כג עמוד א * במשנה (בעמוד הקודם) נאמר ש"הכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן": - רב הונא מבאר שזה רק אם גדול עומד על גביו ואומר לו לכתוב "לשמה" (והמשנה כדעת רבי אלעזר, וצריך כתיבה לשמה), - רב נחמן מבאר שאין צורך בתנאי זה (והמשנה כדעת רבי מאיר, וצריך חתימה לשמה, אך לא כתיבה לשמה). - לדעת שמואל ועולא מדובר שהם לא כתבו את התורף אלא רק את הטופס (והמשנה כדעת רבי אלעזר, אך רק את התורף צריך לכתוב לשמה). * הכל כשרים להביא את הגט מחו"ל, חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ועובד כוכבים. דף כג עמוד ב * נחלקו האמוראים אם עבד יכול להיות שליח הולכה/קבלה לגט. * העבד מקבל גט לחברו מיד רבו של חברו אבל לא מיד רבו שלו. * הנשים שאינן נאמנות להעיד לאשה שמת בעלה (חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה) - לדעת רב יוסף נאמנות להביא גיטה בארץ אך לא מחו"ל, ולדעת אביי להיפך.
דף כד עמוד א * במשנה (בעמוד הקודם) נאמר: "האשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם" - הגמרא מבררת לאורך כל העמוד באיזה מקרה בדיוק מדובר. * האומר לאשתו "טלי גיטך מעל גבי הקרקע" - לא אמר כלום (כי צריך נתינה ממנו אליה). * החלק הראשון של פרק שלישי, המתחיל בסוף העמוד, עוסק בדיני כתיבת הגט שצריך להיות לשמה. דף כד עמוד ב * הגמרא מבארת שהמשנה מלמדת שצריך לכתוב את הגט גם לשם האיש המגרש וגם לשם האשה המתגרשת. * לדעת שמואל: כל מקום ששנו חכמים שהגט פסול, הכוונה היא שהגט אמנם פסול אך אם בעלה כהן הרי שהיא נפסלה עליו משום גרושה [ולכן לדעתו בכל המקרים שבמשנה הגט פוסל לכהונה, אך רב חולק בנוגע לדין הראשון שבמשנה וסובר שהגט לא פוסל לכהונה].
דף כה עמוד א * המקרים שבמשנה (שבדף הקודם) - לדעת רב (בעמוד הקודם): כולם פוסלים בכהונה חוץ מן הראשון, לדעת שמואל (בעמוד הקודם): כולם פוסלים בכהונה, לדעת זעירי ורב אסי: רק המקרה האחרון פוסל בכהונה, לדעת רבי יוחנן: אף מקרה לא פוסל בכהונה. * היו לו שתי נשים עם אותו השם ואמר לסופר "כתוב גט לאיזו שתצא בפתח תחילה" - לדעת רב יהודה פסול לגרש בגט כזה (כי "אין ברירה"). * הלוקח פירות מכותים בארץ ישראל (בתקופה בה נחשבו לגירי אמת) - צריך להפריש את כל התרומות ומעשרות (ולא כמו הלוקח מעם הארץ שחייב להפריש רק מעשרות). דף כה עמוד ב * לדעת רב משרשיא - רבי יהודה ורבי שמעון סוברים כך: תולה בדעת עצמו אין ברירה, ותולה בדעת אחרים יש ברירה. * חולה שאמר לאשתו "הרי זה גיטך מעכשיו אם אמות מחולי זה" ומת מחולי זה - הרי היא מגורשת למפרע, ולדעת רבי יהודה הדין שלה באותם הימים שבין נתינת הגט למיתה כדין אשת איש. * האומר לאשה "הריני בועליך על מנת שירצה אבא" - אע"פ שלא רצה האב, מקודשת לדעת ת"ק, אך רבי שמעון חולק.
דף כו עמוד א * לדעת רבא - רבי יהודה ורבי שמעון סוברים שיש ברירה גם בתולה בדעת עצמו וגם בתולה בדעת אחרים. * סופר שמכין טפסי גיטין שיהיו מזומנים לו - צריך לדעת ת"ק שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן (ולדעת שמואל: אף מקום הרי את מותרת לכל אדם). * רבי יונתן מבאר שהתירו לסופר להכין טפסי גיטין (ולא גזרו משום התורף), "משום תקנת סופר" שיהיו מזומנים לו. (ולדעתו המשנה סוברת כדעת רבי אלעזר שעדי מסירה כרתי). דף כו עמוד ב * חזקיה מבאר שהמשנה היא כדעת רבי מאיר, והתקנה האמורה במשנה היא "משום קטטה" ולכן אסרו על הסופר להכין טפסי גיטין עם התורף. * אבימי מבאר שהתקנה האמורה במשנה היא "משום תקנת עגונות", ונחלקו הדעות אם המשנה לדעתו היא כדעת רבי מאיר או כדעת רבי אלעזר. * גם המגרש את ארוסתו - צריך לכתוב בגט זמן כשר ולא מוקדם (או בגלל "בת אחותו" שלא יחפה במקרה שזינתה לאחר האירוסין, או משום "גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה"). * רב פוסק להלכה כדעת רבי אלעזר (שבמשנה בעמוד א).
דף כז עמוד א * במשנה נאמר ש"המביא גט ואבד הימנו - מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול" - הגמרא מקשה על כך ממשנה במסכת בבא מציעא ורבה מתרץ, ורבי זירא מקשה על כך מברייתא ומתרץ. * לדעת רבה: במקום שהשיירות מצויות והוחזקו שני אנשים באותו השם - מי שמצא גט אשה (או שטרות מסוגים אחרים), אין להשיב זאת לבעליו (מחשש שזה לא שלו). דף כז עמוד ב * לדעת רבי ירמיה: אם העדים העידו על גט שנמצא ש"מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של שם זה ואותו חתמנו לאיש זה התובעו" - נאמנים, ואפילו אם הגט נמצא לאחר זמן רב. (ובכך הוא מתרץ את הקושיה שלעיל על המשנה). * לדעת רב אשי: אם העדים העידו על סימן מובהק בגט שנמצא (כגון: נקב יש בו בצד אות פלונית) - נאמנים, ואפילו אם הגט נמצא לאחר זמן רב. (ובכך הוא מתרץ את הקושיה שלעיל על המשנה). * בברייתא מובאות דעות שונות מהו שלא לאלתר.
דף כח עמוד א * שליח שהביא גט מזקן או מחולה, יכול לתת לאשה את הגט ולהסתמך על 'חזקת חיים' שלהם, ולדעת רבא זה רק בזקן שלא הגיע לגבורות ובחולה שאינו גוסס. * "בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים" - לדעת אביי דין זה שנוי במחלוקת תנאים, ולדעת רבא (בעמוד הבא) לא. דף כח עמוד ב * קרבן נשים וחטאת העוף לא צריכים סמיכה. * לפי הלישנא הראשונה בדעת רב יוסף: מי שנגמר דינו למיתה - בבית דין של ישראל, עדיין יתכן שלא יומת כי ימצאו לו זכות, אך בבית דין של גוים בודאי שיומת. * מסיח לפי תומו - נאמן.
דף כט עמוד א * לפי הלישנא השניה בדעת רב יוסף: מי שנגמר דינו למיתה - בבית דין של גוים, עדיין יתכן שלא יומת (כי הם נוטלים שוחד), אך בבית דין של ישראל בודאי שיומת. * המשנה והגמרא מפרטים באלו מקרים שליח שמביא גט בארץ ישראל יכול לתת את הגט לשליח אחר כדי שהוא ייתן את הגט לאשה. * בעל הבית שאמר לשני עדים כתבו שטר מתנה לפלוני - נחלקו האמוראים אם הם יכולים לומר לאחרים לכתוב. * במשנה נאמר ש"אם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר", ואם בכל זאת שלח ביד אחר - לדעת ריש לקיש: הגט חל, לדעת רבי יוחנן: יש מקרים בהם הגט לא חל. דף כט עמוד ב * שליח המביא גט ממדינת הים וחלה יכול למנות שליח אחר במקומו בפני בית דין (ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם), ושליח זה יכול אף הוא למנות שליח אחר במקומו בפני בית דין. * שליח המביא גט בארץ ישראל יכול למנות שליח אחר, ושליח זה יכול למנות שליח אחר וכן הלאה (וכל זה לא צריך להתבצע בפני בית דין) - וכל עוד הבעל בחיים, לא בטלה השליחות. * הגמרא מביאה שני מקרים בהם עלתה הטענה: "והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא". * בארוסה לא חוששים "שמא פייס".
דף ל עמוד א * כשהשליח נאנס ומוסר דבריו לפני בית דין ובית דין ממנים שליח אחר במקומו - הם לא צריכים לעשות זאת בפני השליח שנאנס. * יש מחלוקת אם מועילה טענת אונס בתנאי הגט (שנתן גט על תנאי ולא התקיים התנאי בגלל אונס). * המלוה מעות לכהן/לוי/עני - יכול להתנות מראש שיגבה את חובו מן התרומות והמעשרות שמגיע להם מפירותיו (בגמרא מובאים שלושה אופנים לבאר כיצד זה מתאפשר, שהרי בפועל הם לא קיבלו ממנו את פירותיו אלו). * בברייתא מובאים דינים שונים בעניין "המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן", והגמרא דנה ומבארת דינים אלו. דף ל עמוד ב * אם יאמרו לך שמת חברך - תאמין, אבל אם יאמרו לך שחברך התעשר - אל תאמין, כי עשירות לא מצויה. * אם התנה שיגבה את חובו מן התרומות והמעשרות - נחלקו האמוראים אם יכול לגבות מהיורשים יותר מדמי הקרקע שירשו. * בברייתא נאמר: "ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו כור מעשר יש לך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו", והגמרא מביאה שלושה פירושים של אמוראים לברייתא זו (ורק השלישי לא נדחה). * 'חברים' לא נחשדו להפריש תרומה 'שלא מן המוקף' (=כשאין הפירות כולם סמוכים זה לזה בשעת ההפרשה).
