דף ג עמוד א * הגמרא (מאמצע העמוד הקודם) מבררת מדוע לדעת רבה ולדעת רבא לא צריך שני עדים שיאמרו "בפני נכתב ובפני נחתם". * הגמרא מבארת, שלדעת רבה ולדעת רבא, חכמים לא מצריכים שני עדים (ומסתפקים בעד אחד) כדי להקל על האשה להינשא. * עדים החתומים על השטר - מדין תורה, נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין והתקבלה (אך חכמים מצריכים לקיים את השטרות על ידי שני עדים). * הגמרא מבררת מדוע רבה ורבא נחלקו בטעם הדין שהמביא גט ממדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. דף ג עמוד ב * הגמרא מנסה לברר [בשיטת רבה] מי הוא התנא שסובר שצריך כתיבת הגט לשמה וחתימה על הגט לשמה, ומסקנת הגמרא מובאת בעמוד הבא. * לדעת רבי מאיר: צריך רק חתימה לשמה (ולא צריך כתיבה לשמה אפילו לא מדרבנן), ולדעת רבי אלעזר: צריך רק כתיבה לשמה (ולא צריך חתימה לשמה אפילו לא מדרבנן).
דף ד עמוד א * למסקנת הגמרא (בדעת רבה): התנא שסובר שצריך כתיבת הגט לשמה וחתימה על הגט לשמה הוא רבי אלעזר (הסובר שגט שמזוייף מתוכו פסול), ולדעת רב אשי: התנא הוא רבי יהודה (שסובר כך במפורש). * הגמרא מקשה פעמיים מהמשנה שלנו, שנראה ממנה שמחלוקת רבה ורבא היא למעשה מחלוקת תנאים, אך הגמרא מיישבת קושיה זו (בשתי הפעמים) הן לשיטת רבה והן לשיטת רבא. דף ד עמוד ב * הגמרא ממשיכה להקשות (ולתרץ) על שיטת רבה ועל שיטת רבא מהמשנה. * למסקנת הגמרא: רבה סובר שהטעם שהמביא גט ממדינת הים צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" זה גם בגלל הטעם של רבא (שאין עדים מצויין לקיימו) ובנוסף לטעם שלו (שאין בקיאין לשמה). (והגמרא מביאה שני מקרים בהם יהיה הבדל בדין בין הטעמים הללו).
דף ה עמוד א * הגמרא מקשה בעמוד זה (מסוף העמוד הקודם) שלוש קושיות על שיטת רבה ממקורות שונים, ומתרצת. * הבעל שמביא את גיטו ממדינת הים - לא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם (כי אין חשש שיבוא לערער על כשרות הגט). דף ה עמוד ב * אמוראי ארץ ישראל נחלקו גם הם, כמו אמוראי בבל (רבה ורבא), מה טעם התקנה שהמביא גט ממדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם (לדעת רבי יוחנן: בגלל שאין עדים מצויין לקיימו, לדעת רבי יהושע בן לוי: בגלל שאין בקיאין לשמה). * המביא גט ממדינת הים - לדעת רבי יוחנן: צריך למסור לאשה את הגט בפני שנים, לדעת רבי חנינא: בפני שלשה. (והגמרא מבררת את טעם המחלוקת). * בדיני דרבנן - עד נעשה דיין. * לדעת רבי מאיר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר.
דף ו עמוד א * נחלקו רב ושמואל אם המביא גט ממדינה למדינה בבבל צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם או לא. (והגמרא מבררת את טעם המחלוקת). * בבל שוכנת לצפונה של ארץ ישראל. * נחלקו האמוראים עד היכן נחשב שטחה של בבל (למי שסובר שדין בבל כדין ארץ ישראל לענין שלא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם). דף ו עמוד ב * במקום שלא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אם בכל זאת אמר, הרי שהועיל בכך שאם יבוא הבעל ויערער לא ישגיחו בדבריו. * לדעת רבי אביתר: גיטין הבאים מבבל לארץ ישראל לא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. * נחלקו הדעות אם מותר לכתוב שתים או שלוש מילים מהתורה בלא שרטוט. * לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל. * כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סופו שבא לידי שלוש עבירות: גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת.
דף ז עמוד א * הקב"ה שומר על הצדיקים שלא ייכשלו באכילת איסור (ע"פ ביאור תוס'). * אם רשעים מצערים אותך - השכם והערב עליהן לבית המדרש והם כלים מאליהם. * אסור לשורר בבית המשתאות (גם בפה ללא כלי), והגמרא מביאה את המקור לכך. * כל שיש לו קנאה (כעס) על חבירו ודומם - שוכן עדי עד עושה לו דין. * אסור לעשות עטרות חתנים לאחר החורבן, ונחלקו האמוראים אם האיסור הוא מדרבנן או מהתורה. * אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים יעשה מהן צדקה, וכל שכן כשהם מרובים. * כל הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה - ניצל מדינה של גיהנם. דף ז עמוד ב * אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה. * למסקנת הגמרא: עכו נמצאת לצפונה של ארץ ישראל. * בברייתא אחת נאמר שהמביא גט שנכתב בספינה דינו כמביא בארץ ישראל ובברייתא שניה נאמר שדינו כמביא גט מחוצה לארץ - בגמרא מובאים שלושה תירוצים (אחד בעמוד הבא) ליישב את הסתירה הזו.
דף ח עמוד א * בעמוד זה מובא תירוץ שלישי ליישוב הסתירה בין שתי הברייתות שבעמוד הקודם בנוגע לדינו של המביא גט שנכתב בספינה אם דינו כמביא בארץ ישראל או לא. * רבי יהודה וחכמים נחלקו היכן הוא גבול ארץ ישראל בצד המערבי. * בשלושה דרכים דין סוריא כדין חו"ל: עפרה טמא כחו"ל, והמוכר עבדו לסוריא כמוכר בחו"ל (שהעבד יצא לחירות), והמביא גט מסוריא כמביא מחו"ל. דף ח עמוד ב * בשלושה דרכים דין סוריא כדין ארץ ישראל: חייבת במעשר ובשביעית, והרוצה ליכנס לה בטהרה (בשידה תיבה ומגדל) נכנס ואינו נטמא בכך, והקונה שדה בסוריא מותר לו בשבת לומר לגוי לכתוב שטר מכירה, משום מצות ישוב ארץ ישראל. * לדעת רבא: עבד שהביא גיטו וכתוב בו "כל נכסיי קנויין לך" - קנה העבד את עצמו (אם אמר בפני נכתב ובפני נחתם) אך לא קנה את הנכסים (והטעם: פלגינן דיבורא כדעת רבי שמעון).
דף ט עמוד א * רבי יוסי קרא על רבי שמעון (הסובר שהכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כל שהוא יצא לחירות) את המקרא הזה: "שפתים ישק משיב דברים נכוחים", ואעפ"כ פסק רב נחמן כרבי מאיר החולק עליו. * אין ערער פחות משנים. * המביא שטר שחרור לעבד ממדינת הים - צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, כמו המביא גט אשה. דף ט עמוד ב * בברייתא מבואר שלדעת חכמים גיטי נשים ושחרורי עבדים שווים זה לזה בשלושה דינים ולדעת רבי מאיר בארבעה דינים. (והגמרא מבררת מדוע בברייתא לא מובאים דינים נוספים בהם הם שווים). * אם הבעל/האדון מתו קודם הנתינה לא נותנים את הגט/השטר, ודין זה נוהג גם בשטר מתנה. ("אין שטר לאחר מיתה"). * שטר שחרור דינו כדין גט לענין זה שיש לכתוב אותו "לשמה" ולענין זה שהוא פסול אם נכתב על דבר המחובר לקרקע (ופסולים אלו הם מהתורה).
דף י עמוד א * במשנה נאמר, שגט אשה ושטר שחרור לעבד, שחתום עליהם עד כותי (אחד בלבד) - כשרים. (ובניגוד לשאר שטרות). * מעמד הכותי - לדעת ת"ק: אינו חשוד לעבור על מצוות המפורשות בתורה, לדעת רבי אלעזר: כן חשוד, לדעת רשב"ג: כל מצוה שהחזיקו בה ונהגו לקיימה, הרי הם מדקדקים בה לקיימה יותר מישראל. (והגמרא מבררת כאיזו דעה סוברת המשנה). דף י עמוד ב * רב פפא מדייק מהמשנה שעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה, מגזירת חכמים ("משום כולכם"). * לדעת רבא (החולק על אביי): רבן גמליאל מכשיר גט אפילו אם חתומים עליו שני עדים כותים. * שטר מתנה שנעשה בערכאות של גוים וחתומים עליו גוים - נחלקו הדעות אם הוא כשר (בגלל "דינא דמלכותא דינא") או לא. * רבי שמעון (במשנה) סובר כדעת רבי אלעזר ש"עדי מסירה כרתי". (ולכן גיטי נשים ושחרורי עבדים העולים בערכאות של עובדי כוכבים אע"פ שחותמיהם עובדי כוכבים כשרים).
דף יא עמוד א * לדעת רבי שמעון: מודים רבי עקיבא וחכמים (שקדמו לרבי שמעון) ששטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, ואפילו גיטי נשים ושחרורי עבדים, אע"פ שחותמיהן עובדי כוכבים, כשרים. * שטר חוב הכתוב בלשון לעז וחתומים עליו עדים גוים הדיוטות ונמסר בפני עדים ישראלים - ניתן לגבות באמצעותו מנכסים בני חורין בלבד. דף יא עמוד ב * גיטין הבאים ממדינת הים ועדים חתומים עליהם - אע"פ ששמותיהם כשמות עובדי כוכבים, כשרים, מפני שרוב ישראל שבחו"ל שמותיהם כשמות עובדי כוכבים. * אדם זר התופס לבעל חוב מנכסי הלוה - קנה עבורו, ואין הלוה יכול להתנגד (אך אם נגרם בעקבות כך חוב לאחרים - לא קנה לדעת רבי יוחנן).
דף יב עמוד א * לדעת רבי אליעזר: עני שיש לו שדה חייב להניח בה פאה עבור העניים. * הגמרא מנסה לברר האם יכול האדון לומר לעבדו: עשה עמי (מלאכתי) ואעפ"כ אינני נותן לך מזונות. * נחלקו התנאים אם יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת "או פרנסני או הוציאני לחירות" או לא יכול לומר זאת. דף יב עמוד ב * למסקנת הגמרא: רב סובר שהאדון לא יכול לומר לעבדו "עשה עמי ואיני זנך", ורבי יוחנן חולק. * לדעת רבי יוחנן: הקוטע יד עבדו של חברו נותן שבתו ורפואתו לרבו ואותו העבד ניזון מן הצדקה. * הגמרא מביאה ברייתא המבארת את מחלוקת רבי מאיר וחכמים שבמשנה האם זכות הוא לעבד להשתחרר לחירות.
דף יג עמוד א * במשנה נאמר ש"האומר... תנו מנה לאיש פלוני ומת יתנו לאחר מיתה" - ולדעת רב מדובר רק אם המנה צבור ומונח בקרן זוית, ונחלקו רב זביד ורב פפא אם מדובר בבריא או בשכיב מרע. * "דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין" (דברי חולה הנוטה למות שמצוה ליתן דבר מנכסיו לאיש פלוני, נעשו דבריו כאילו כתבם בשטר וכאילו כבר נמסר הדבר לידי המקבל וזכה בו). * לדעת רב: האומר לחברו "מנה לי בידך תנהו לפלוני", אם אמר זאת כשעמדו שלשתן יחדיו - קנה. * לדעת רב: שכיב מרע שאמר תנו מנה זה לפלוני מנכסי - נותנין, שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי - אין נותנין. דף יג עמוד ב * נחלקו האמוראים אם דברי רב (שאמר שהאומר לחברו "מנה לי בידך תנהו לפלוני", אם אמר זאת כשעמדו שלשתן יחדיו - קנה) אמורים רק בפיקדון או גם בהלואה. * רבי מאיר סובר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אך זה רק בתנאי שמקנה זאת לדבר שישנו בעולם.
דף יד עמוד א * שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאשתו - אמדו חכמים את דעתו שלא היתה כוונתו להוריש לה את כל נכסיו אלא רק למנות אותה להיות אפוטרופוסית על נכסיו. * המשיא אשה לבנו גדול בבית (בית מיוחד שאינו דר בו אלא עשאו לו לבית חתנות) - קנאו. * האומר לחברו "הולך מנה לפלוני שאני חייב לו" - חייב המשלח באחריותו אם יאנסו מיד השליח, ונחלקו האמוראים אם יכול לחזור המשלח משליחותו זו. דף יד עמוד ב * הגמרא מנסה (פעמיים) להציע שנחלקו התנאים אם "הולך כזכי דמי" (שהאומר לשלוחו 'הולך מנה לפלוני' הרי זה כמי שאמר לו 'זכה במנה זה לפלוני') או לא, אך דוחה זאת. * לדעת רבי אלעזר: דינו של שכיב מרע לגבי קניינים הרי הוא כדין אדם בריא, וחכמים חולקים.
