דף מג עמוד א * מי שחציו עבד וחציו בן חורין וקידש בת חורין - הגמרא מסתפקת אם הקידושין חלים. * המקדש חצי אשה - אינה מקודשת. * חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה - נחלקו האמוראים אם מקודשת או לא. * אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. * חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה בחייו לשמעון אחיו ומתו שניהם מתייבמת ללוי. דף מג עמוד ב * חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון - נחלקו האמוראים בדעת רב נחמן אם פקעו קדושי ראשון או גמרו קדושי ראשון. * לדעת רבי יוחנן בן ברוקה גם אשה מצווה בפריה ורביה. * המוכר עבדו לעובדי כוכבים או לישראל שדר בחו"ל - יצא העבד לחירות (וצריך גט שחרור מרבו ראשון). * "לוה עליו מן העובד כוכבים כיון שעשה לו עובד כוכבים נמוסו יצא לחירות", והגמרא מבררת מה הכוונה "נמוסו".
דף מד עמוד א * גבה הנכרי את העבד מיד רבו ישראל בתמורה לחוב שהיה חייב לו, או שגבה אותו כפדיון נפש - לא יצא העבד לחירות (כי לא מכר אותו לרצונו). * המוכר עבדו לפרהנג (=מציק) עובד כוכבים - יצא לחירות (כי היה יכול לפייס אותו בדבר אחר). * עבד כנעני של ישראל שהפיל עצמו לגדוד חיילים גוים ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני גוים - מותר ליטול את דמיו וכותב ומעלה בערכאות של גוים מפני שהוא כמציל מידם. * המוכר עבדו לגוי - הגמרא דנה עד איזה סכום קונסים אותו לפדות את עבדו ממנו. דף מד עמוד ב * מכר עבדו לגוי ומת - הגמרא מבררת האם קונסים את בנו לפדותו. * טימא טהרות של חברו ומת - לא קנסו חכמים את בנו לשלם על כך. * המוכר עבדו לחו"ל - יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני. * בן בבל שנשא אשה בא"י והכניסה לו עבדים ושפחות ודעתו לחזור לבבל - הגמרא מסתפקת האם העבד יצא לחירות (כדין עבד שנמכר לישראל שגר בחו"ל) או לא. * יצא העבד אחר רבו לסוריא ומכרו רבו שם: אם דעת רבו לחזור - כופים אותו להוציאו לחירות, ואם אין דעת רבו לחזור - אין כופים אותו.
דף מה עמוד א * המקדש את אחותו (והרי אדם יודע שאין קידושין אלו תופסים) - נחלקו רב ושמואל אם כוונתו היתה לתת את המעות בפיקדון או במתנה. * "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" - לא העכבר הגונב את האוכל הוא הגנב אלא החור שבכותל שלתוכו הוא בורח וניצול מרודפיו הוא הגנב. * "לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו" - ארבע דעות מובאות בגמרא לבאר במי עוסק הפסוק. * אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. (והגמרא מסתפקת אם זה כדי שלא יהיה דוחק על הציבור לפדותו או כדי שלא יבואו לשבות עוד אנשים). * אין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם (ולדעת רשב"ג: מפני תקנת השבויין). דף מה עמוד ב * הגמרא עוסקת בדין ספר תורה שנמצא או נכתב ע"י מין או גוי. * מי שלא מחוייב להניח תפילין - איננו כשר לכתוב תפילין. * למרות שבמשנה (בעמוד א) נאמר ש"אין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן העובדי כוכבים יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם", הברייתא מלמדת שמותר לקנות במחיר שגבוה במעט.
דף מו עמוד א * במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שלדעת ת"ק המגרש את אשתו משום שם רע או משום נדר, לא יחזיר - ונחלקו האמוראים (בעמוד הנוכחי) אם הטעם הוא מחשש קלקול (שבעלה עלול לקלקלה לאחר שתינשא לאחר ולטעון שגירשה בטעות) או כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים. * לדעת רבי יהודה (במשנה) נדר שהודר ברבים אין לו הפרה, ונחלקו האמוראים בסוגייתנו כמה זה "רבים" (שלושה או עשרה). דף מו עמוד ב * הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו הקריב עליו קרבן. * המגרש את אשתו כי התברר לו שאיננה יכולה ללדת - רבי יהודה סובר שלא יכול להחזירה (אם יתחרט) וחכמים חולקים [והגמרא דנה בסתירה שיש לכאורה בין משנה זו למשנה שבדף הקודם]. * המוכר את עצמו ובניו לעובדי כוכבים - אין פודים אותו אם רגיל בכך.
דף מז עמוד א * מסופר על ריש לקיש, שמכר עצמו לידי אומה שאוכלים בני אדם והצליח להערים ולהינצל מהם. * מסופר על ריש לקיש, שכשנפטר השאיר אחריו מעט מאוד ירושה והצטער על כך שהשאיר אחריו ירושה. * המוכר את שדהו לגוי - לוקח ומביא ממנו בכורים מפני תיקון העולם (שלא יהא רגיל למכור קרקע בא"י לגוי). * האמוראים נחלקו אם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר או לא. (והגמרא דנה במחלוקת זו). דף מז עמוד ב * המוכר שדהו לפירות (שיאכל הקונה פירות לכמה שנים ואח"כ תחזור הקרקע לבעליה) בזמן שאין היובל נוהג - נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם הקונה קורא מקרא ביכורים כשמביא את הביכורים או לא. (נחלקו אם קנין פירות כקנין הגוף או לא). * לדעת רבי יוסי בר חנינא: אם בעל הקרקע בצר את הפירות ושלח אותם בידי שליח ומת השליח בדרך וחזר והביאן הוא בעצמו - מביא בעל הקרקע את הפירות ולא קורא מקרא ביכורים.
דף מח עמוד א * המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג: רבי יוחנן סובר שמביא וקורא מקרא ביכורים, וריש לקיש סובר שמביא ואינו קורא (ושורש מחלוקתם הוא אם קנין פירות נחשב כקנין הגוף או לא). * לדעת רב חסדא: ביובל הראשון שהיה בהיסטוריה לדברי הכל מביא וקורא מקרא ביכורים. * הגמרא דוחה את האפשרות לטעון שהתנאים נחלקו אם קנין פירות כקנין הגוף. דף מח עמוד ב * הבעל צריך הרשאה מאשתו אם בא לדון עם מישהו על גוף הקרקע שלה. * המשנה הראשונה בפרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת תקנות נוספות שתיקנו מפני תיקון העולם. * רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו אם המזיק את חברו משלם לפי "מיטב שדהו" של הניזק או של המזיק. (וסובר אביי שדין המשנה "הניזקין שמין להן בעידית" הוא כדעת רבי ישמעאל הסובר שמפני תיקון העולם שמין לפי המזיק).
דף מט עמוד א * אם למזיק יש קרקע עידית וזיבורית, והזיבורית שלו שווה פחות מהעידית של הניזק - רבי ישמעאל מודה שמשלם לו מהעידית שלו (של המזיק). * לדעת ר"ש בן מנסיא: שור של הקדש שנגח לשור של הדיוט - פטור, ושל הדיוט שנגח לשור של הקדש - בין תם ובין מועד משלם נזק שלם. דף מט עמוד ב * רבינא סובר שדין המשנה "הניזקין שמין להן בעידית" הוא מדין תורה ולא מתקנת חכמים, והמשנה שנקטה "מפני תיקון העולם" היא כדעת רבי שמעון, הדורש "טעמא דקרא" וסובר שזהו הטעם לדין התורה. * לדעת רבי יהודה: כתובת אשה דינה בזיבורית (גובה מהקרקע הזולה של הבעל), והטעם הוא מפני שיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא. * במשנה בתחילת הפרק נאמר ש"כתובת אשה בזיבורית", ומחדש מר זוטרא בריה דרב נחמן שדין זה הוא רק כאשר נתאלמנה וגובה מן היתומים, אך אם התגרשה וגובה ממנו דינה בבינונית. (והגמרא דוחה את דבריו בעמוד הבא).
דף נ עמוד א * הגמרא מכריעה להלכה שערב של כתובה (אף אם יש נכסים לבעל) לא משתעבד (ואי אפשר יהיה לתבוע ממנו את תשלום הכתובה). * מלוה התובע את בניו של הלווה (שנפטר) - למרות שכתוב בשטר שהלווה מתחייב לפרוע את החוב מקרקע עידית שלו, אינו רשאי לגבות אלא מן הזיבורית, לדעת רב נחמן, אך רבא חולק. דף נ עמוד ב * במשנה (בתחילת הפרק) נאמר ש"אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית" - ומכריעה הגמרא להלכה שמדובר גם על יתומים גדולים. (וכך גם לגבי הדין שהבא להיפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה). * במשנה (בתחילת הפרק) נאמר ש"אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין" - הגמרא מסתפקת האם גם במקבל מתנה קיים הכלל הזה (שאין נפרעים ממנו במקום שיש נכסים ללוה).
דף נא עמוד א * בעמוד הקודם נחלקו האמוראים מה הטעם לדין המשנה ש"אין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדים" (לפי שאין כתובין או לפי שאין קצובין) - הגמרא בעמוד זה מסיקה שזוהי למעשה מחלוקת תנאים. * לדעת רבי יצחק: האומר לחברו "שני כיסין קשורין מצאת לי" והלה אומר "לא מצאתי אלא אחד" - נשבע, האומר "שני שוורים קשורין מצאת לי" והלה אומר "לא היה אלא אחד" - אינו נשבע, האומר "שני שוורין קשורין מצאת" והלה אומר "מצאתי והחזרתי לך אחד מהן" - נשבע. דף נא עמוד ב * אין נשבעים על טענת חרש שוטה וקטן. * בגמרא מבואר מדוע "מודה במקצת הטענה ישבע". * לדעת רבי אליעזר בן יעקב (ורבי יצחק סובר כמותו): משיב אבידה שיש למאבד טענת 'ברי' נגדו (אפילו אם זה לא 'ברי' גמור), צריך להישבע.
דף נב עמוד א * הדף עוסק בדיני אפוטרופוס של יתומים. * מותר לאפוטרופוס לעשר את פירות היתומים אם רוצה מיד להאכיל אותם את הפירות. * דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין - ולכן רבי מאיר לא הניח לאפוטרופוס היתומים שבשכונתו למכור קרקע ולקנות עבדים, ובניגוד לדברי החלום. * אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי, אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי (שכל צרכי הבית על ידה נעשים והיא עיקר הבית וכן שור עיקרו של שדה). * לדעת רב חנילאי: נכסי יתומים הרי הן כהקדש ונקנים באמצעות כסף. * לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. דף נב עמוד ב * לפרוע למלך מס גולגולת עבור היתומים, ולמזון האשה והבנות והיתומים, ולקבורת המת או היתומים - מוכרים את נכסי היתומים בלא הכרזה (כי אין אפשרות להמתין). * אפוטרופוס שמפסיד את היתומים - הגמרא מכריעה להלכה שניתן לסלק אותו מתפקידו. * שמואל פוסק להלכה כאבא שאול שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים - לא ישבע (כשיגדלו היתומים שאין לו בידו כלום משלהם), ושמינוהו בית דין - ישבע. (ולא כדעת ת"ק הסובר הפוך, ולא כדעת רבי אליעזר בן יעקב הסובר שבשני המקרים ישבע). * במשנה נאמר "המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב" - ונחלקו רב ושמואל בביאור "מנסך" אם הכוונה למנסך ממש או למערב יין נסך ביין כשר של חברו.
דף נג עמוד א * נחלקו האמוראים אם בחיובי קנס ניתן ללמוד דין דבר אחד מדין חברו. * לדעת חזקיה: היזק שאינו ניכר נחשב להיזק, אך חכמים פטרו את המזיק בשוגג כדי שיודיע לניזק על הנזק שנעשה. * לדעת רבי יוחנן: היזק שאינו ניכר לא נחשב להיזק, אך חכמים חייבו את המזיק במזיד כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני. דף נג עמוד ב * רב פפא מוכיח ממשנה במסכת בבא קמא כדעה הסוברת שהיזק שאינו ניכר לא נחשב להיזק. * הגמרא דוחה את האפשרות שרבי מאיר ורבי יהודה נחלקו אם היזק שאינו ניכר נחשב להיזק או לא נחשב להיזק. * רבי מאיר קונס בדיני דרבנן את השוגג (משום מזיד) אך לא בדיני דאורייתא (חוץ ממנסך ושביעית), ורבי יהודה סובר בדיוק הפוך.
דף נד עמוד א * במקומו של רבי יהודה היתה חמורה עליהם שמיטה, ומי שרצה לבזות חברו היה אומר לו: אני לא אכלתי פירות שביעית כמותך. * הגמרא מקשה מארבעה מקורות על שיטתו של רבי מאיר שסובר שקונסים שוגג משום מזיד בדיני דרבנן, ומתרצת שכאשר מוכח שכוונתו היתה לטובה לא קונס רבי מאיר בשוגג. דף נד עמוד ב * הגמרא מקשה מברייתא על שיטתו של רבי יהודה שסובר שלא קונסים שוגג משום מזיד בדיני דרבנן, ומתרצת שכאשר יש חשש להערמה רבי יהודה כן קונס בשוגג. * אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת. * היה עושה עמו בטהרות ואמר לו "טהרות שעשיתי עמך נטמאו" - נאמן, אבל אמר לו "טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו" - אינו נאמן (ונחלקו אביי ורבא לבאר את סיבת ההבדל). * אמר "ספר תורה שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתים לשמן" והספר ביד הלוקח - נאמן להפסיד שכרו ולא נאמן להפסיד ספר תורה. * אמר "ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עיבדתים לשמן" והספר ביד הלוקח - נאמן להפסיד את שכרו ואת ספר התורה.
