דף נב עמוד א
* הדף עוסק בדיני אפוטרופוס של יתומים.
* דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין - ולכן ר' מאיר לא הניח לאפוטרופוס היתומים שבשכונתו למכור קרקע ולקנות עבדים, ובניגוד לדברי החלום.
* אמר ר' יוסי: מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי, אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי (שכל צרכי הבית על ידה נעשים והיא עיקר הבית וכן שור עיקרו של שדה).
* לדעת רב חנילאי: נכסי יתומים הרי הן כהקדש ונקנים באמצעות כסף.

דף נב עמוד ב
* לפרוע למלך מס גולגולת עבור היתומים, ולמזון האשה והבנות והיתומים, ולקבורת המת או היתומים - מוכרים את נכסי היתומים בלא הכרזה (כי אין אפשרות להמתין).
* שמואל פסק להלכה כאבא שאול שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים - לא ישבע (כשיגדלו היתומין שאין לו בידו כלום משלהן), ושמינוהו ב''ד - ישבע.

דף נג עמוד א
* נחלקו האמוראים אם בחיובי קנס ניתן ללמוד דין דבר אחד מדין חבירו.
* לדעת חזקיה היזק שאינו ניכר נחשב להיזק, אך חכמים פטרו את המזיק בשוגג כדי שיודיע לניזק על הנזק שנעשה.
* לדעת רבי יוחנן היזק שאינו ניכר לא נחשב להיזק, אך חכמים חייבו את המזיק במזיד כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני.

דף נג עמוד ב
* רב פפא הוכיח ממשנה בבא קמא כדעה הסוברת שהיזק שאינו ניכר לא נחשב להיזק.
* רבי מאיר קונס בדיני דרבנן את השוגג אך לא בדיני דאורייתא (חוץ ממנסך ושביעית), ורבי יהודה סובר בדיוק הפוך.

דף נד עמוד א
* במקומו של רבי יהודה היתה חמורה עליהם שמיטה, ומי שרצה לבזות חבירו היה אומר לו: אני לא אכלתי פירות שביעית כמותך.
* הגמרא מקשה מ-4 מקורות על שיטתו של רבי מאיר שסובר שקונסים שוגג משום מזיד בדיני דרבנן, ומתרצת שכאשר מוכח שכוונתו היתה לטובה לא קונס רבי מאיר בשוגג.

דף נד עמוד ב
* הגמרא מקשה מברייתא על שיטתו של רבי יהודה שסובר שלא קונסים שוגג משום מזיד בדיני דרבנן, ומתרצת שכאשר יש חשש להערמה אז כן קונס רבי יהודה בשוגג.
* היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו - נאמן, אבל אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו - אינו נאמן (ונחלקו אביי ורבא לבאר את סיבת ההבדל).

דף נה עמוד א
* חכמים תיקנו שמי שגזל קורה ובנה אותה בבית גדול - לא צריך להחזיר את הקורה אלא רק את שוויה הכספי, משום תקנת השבים, שלא ימנע מלעשות תשובה (כך דעת ב"ה, וב"ש חולקים).
* נחלקו האמוראים אם 'יאוש כדי קני' (אם יאוש לבדו בלא שינוי רשות אחר היאוש אם מחשיב את הבהמה כשייכת לגזלן ויוכל להביאה כקרבן).

דף נה עמוד ב
* בתקופת חורבן בית שני היו יהודים שנתנו לגוים הרצחנים את קרקעותיהם כדי לשחדם שלא יהרגום, ודין הקונה קרקע זו מהם מקחו קיים.
* מסוף עמוד זה (ולמשך 2 דפים וחצי) מובאות אגדות החורבן (קמצא ובר קמצא ועוד). נהוג ללמוד אגדות אלו בתשעה באב.

דף נו עמוד א
* ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס (שסבל את בר קמצא ולא הרגו) החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
* הגמרא מתארת את הויכוח והשתלשלות העניינים בויכוח בין הבריונים לחכמים אם להשלים או להילחם ברומאים.

דף נו עמוד ב
* רבן יוחנן בן זכאי שהצליח לצאת מהעיר ביקש מאספסיינוס: תן לי את יבנה וחכמיה ושושלת רבן גמליאל ורופא לרבי צדוק.
* הגמרא מתארת את המשך החורבן שנעשה על ידי טיטוס.
* הגמרא מתארת את עונשו של טיטוס (יתוש שניקר במוחו 7 שנים עד שמת טיטוס).

דף נז עמוד א
* כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת (וכך הוא דינו של יש"ו בעוה"ב).
* בא וראה כמה גדולה כחה של בושה שהרי סייע הקב''ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו.
* ארץ ישראל - בזמן שישראל יושבים עליה הרי היא מרווחת, ובזמן שאין יושבים עליה הרי היא מתכווצת ולא יכולה להכיל כמות גדולה של אנשים.

דף נז עמוד ב
* נעמן גר תושב היה, נבוזראדן גר צדק היה, מבני בניו של המן (יש גורסים: נעמן) למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים, מבני בניו של סנחריב (=שמעיה ואבטליון) למדו תורה ברבים.
* 5 אפשרויות מובאות בגמרא על מה נאמר הפסוק "כי עליך הורגנו כל היום" (אחד מהם: על אשה ושבעה בניה שנהרגו ביום אחד).
* אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם.

דף נח עמוד א
* לדעת רבי אסי 4 קבין מוח (ולדעת עולא: 9) נמצאו (בחורבן בית ראשון) על אבן אחת.
* 400 בתי כנסיות היו בכרך ביתר ובכל אחת ואחת היו בה 400 מלמדי תינוקות וכל אחד ואחד היו לפניו 400 תינוקות של בית רבן וכשגבר אויב ולכדום כרכום בספריהם והציתום באש.
* מסופר על צפנת בת פניאל בתו של כהן גדול שנתעלל בה שבאי.

דף נח עמוד ב
* מי שקונה קרקע מגוי שאנס את ישראל משום חוב או שגזל את ישראל - מחזיר לבעלים את הקרקע בחינם אפילו אם שהתה בידי הגוי יותר מ12 חודש.
* מה שתקנו חכמים שהלוקח מסיקריקון מקחו קיים אלא שנותן לבעלים "רביע" - נחלקו האמוראים אם הכוונה לרבע מהעלות ששילם לסיקריקון או שליש (שזה למעשה רבע מהסך הכולל).

דף נט עמוד א
* מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד (משעמד בגדולה), וכן מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.
* חכמים תיקנו ש"הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין" כדי שאנשים ימכרו לו אוכל וכדו'.
* המשנה בסוף העמוד (וכך עד סוף הפרק) מונה דברים שתיקנו חכמים מפני דרכי שלום.

דף נט עמוד ב
* "וקדשתו" (לכהנים) - לכל דבר שבקדושה: לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון.
* כהן עולה לתורה ראשון ואח"כ לוי ואח"כ ישראל, אך אם אין שם כהן "נתפרדה החבילה" (ולא עולה הלוי).
* אם אין לוי, אז אותו כהן עולה שוב לתורה במקום הלוי.

דף ס עמוד א
* ר' יוחנן ור''ש בן לקיש עיינו בספר אגדה - הגמרא מבארת שלמרות שאסור לכתוב תורה שבעל פה, הרי שמשום עת לעשות לה' הפרו תורתך, מותר (ולכן היה לפניהם ספר אגדה).
* נחלקו האמוראים אם התורה ניתנה מגילה מגילה או ניתנה חתומה.
* 8 פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן (פרשת כהנים, פרשת לוים, פרשת טמאים, פרשת שילוח טמאים, פרשת אחרי מות, פרשת שתויי יין, פרשת נרות, פרשת פרה אדומה).

דף ס עמוד ב
* נחלקו האמוראים אם התורה רובה בכתב ומיעוטה בע"פ או להיפך.
* דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב.
* לא כרת הקב''ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה.
* שדות שעל שפת הנהר - נחלקו האמוראים אם העליונים רשאים לסכור את הנהר ולמושכו לשדותם או התחתונים.

דף סא עמוד א
* מי שלקח מחרש שוטה וקטן את המציאה שמצאו - ניתן להוציא זאת ממנו באמצעות דיינים, לדעת ר' יוסי.
* מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל - מפני דרכי שלום.
* מותר להשאיל לאשה החשודה על השביעית נפה וכברה וריחים ותנור, אבל אסור לסייע לה במלאכתה.

דף סא עמוד ב
* מותר להפקיד תרומה אצל ישראל עם הארץ, אך לא אצל כהן עם הארץ כיון שהוא רגיל בתרומה ועלול לגעת בה ולטמאה.
* הנותן מעיסתו לחמותו או לבעלת האכסניה שלו כדי שיאפו לו אותה וכדומה - הרי הן חשודות להחליף את העיסה בעיסה טובה יותר (ולכן צריך לעשר מה שנותן לה ומה שנוטל ממנה).

דף סב עמוד א
* אין עודרין עם העכו''ם בשביעית ואין כופלין שלום לעובד כוכבים (כי מפני דרכי שלום מספיק פעם אחת).
* לא יכנס אדם לביתו של עובד כוכבים ביום חגו ויתן לו שלום, מצאו בשוק נותן לו בשפה רפה ובכובד ראש.
* אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו.

דף סב עמוד ב
* פרק שישי (המתחיל בעמוד זה) חוזר לעסוק בענייני שליחות בגט.
* הגמרא מסיקה שלא ניתן ללמוד מהמשנה שבתחילת הפרק אם האומר לחבירו 'הולך' אם הריהו כאומר 'זכה'.
* למסקנת הגמרא, גם איש וגם אשה יכולים להיות שליח להולכה או שליח לקבלה.

דף סג עמוד א
* הגמרא הקשתה 3 קושיות (ותירצה) על שיטת רב נחמן מסוף העמוד הקודם [אשה שאמרה לשלוחה להיות שליח להולכה (אם הבעל יסכים) והלך השליח ואמר לבעלה שמונה להיות שליח לקבלה והבעל אמר 'הילך כמה שאמרה' - אינה מגורשת)]
* אשה שאמרה לשלוחה 'התקבל לי גיטי' וכך אמר השליח לבעל, והבעל אמר 'הולך ותן לה' - נחלקו התנאים אם יכול לחזור בו כל עוד לא הגיע הגט לידה.

דף סג עמוד ב
* אשה שאמרה לשלוחה 'התקבל לי גיטי' וכך אמר השליח לבעל, ואמר לו הבעל 'הילך הגט' - לדעת רבי נתן נחשב הדבר כאילו אמר לו הילך כמו שאמרה וזכה לה בגט.
* נחלקו האמוראים אם אשה יכולה לעשות שליח שיקבל את גיטה מיד שליח בעלה.