דף יב עמוד א * אישה מתקדשת בפרוטה - לדעת אביי (בניגוד לרב יוסף) אין הכוונה שבכל דור יקדשו במטבע הנקרא באותו הדור "פרוטה", אלא מדובר באופן קבוע על שווי של שמינית איסר האיטלקי שבדורו של משה. * לדעת שמואל: מי שמקדש אישה בתמר (או בכל חפץ אחר) השווה פחות מפרוטה - האישה מקודשת מספק, כי חוששים שמא במדי (במקום רחוק) זה שוה לפרוטה, אך רב חסדא חולק על כך. דף יב עמוד ב * קידש אישה בחפץ שאינו שוה פרוטה - לדעת רב חסדא: לא חוששים לעדים הנמצאים במקום אחר ויודעים שהיה שוה פרוטה, ואביי ורבא חולקים. * לדעת הראשונה בגמרא: רב היה מלקה (משום פריצות) את מי שהיה מקדש אישה בשוק ואת מי שהיה מקדש אישה בביאה ואת מי שהיה מקדש אישה בלי לדבר עימה לפני כן. * לדעת רבא: אישה שקיבלה חפץ ששווה פחות מפרוטה ולאחר מכן נודע לה שבתוך החפץ היתה פרוטה ושתקה האישה - אינה מקודשת, כי שתיקה לאחר מתן מעות לא נחשבת.
דף יג עמוד א * אם גזל מהאישה חפץ וקידש אותה בחפץ זה ושתקה - מקודשת אם דיבר איתה קודם לכן והסכימה להתקדש לו (ושתקה משום שמחלה לו על הגזלה). * גם אישה וגם קרקע לא נקנים בפחות משוה פרוטה. * כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהן, ואלו שאינם בקיאים ואף על פי כן דנים בהם - קשים לעולם יותר מדור המבול. דף יג עמוד ב * נחלקו האמוראים אם "שיעבודא דאורייתא" (=מה שאמרו חכמים שנכסיו של אדם משועבדים לחובותיו הוא מהתורה) או לא. * רב פפא פסק שמלוה על פה גובה מן היורשין (כי שיעבודא דאורייתא) אך לא גובה מן הלקוחות (כדי שלא יפסידו). * הגמרא מבררת מה המקור לדין המשנה שאישה קונה את עצמה במיתת הבעל (ולא נשארת אסורה).
דף יד עמוד א * הגמרא מבררת את המקורות לכך שהיבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם. * חליצה צריכה להתבצע בבית דין של ישראל ולא בבית דין של גרים. * הנמצאים בשעת החליצה צריכים לומר "חלוץ הנעל". * לא ניתן לגרש אישה באמצעות חליצה, ולא ניתן לגרש שומרת יבם באמצעות גט. (והגמרא מבררת את המקורות לכך). * לא חייבים לבצע את החליצה דוקא באמצעות הנעל של החולץ, אך הנעל צריכה להתאים למידה שלו. דף יד עמוד ב * עבד עברי הנמכר לגוי, אמה העבריה, עבד עברי הנמכר על ידי בית דין לישראל (בגלל שגנב), והמוכר עצמו לישראל להיות עבד - הגמרא מבררת את המקורות לכך שהם נקנים באמצעות כסף. * הגמרא מנסה לברר (החל מעמוד זה ועד סוף הדף הבא) מי הוא התנא שלא לומד את הגזירה שוה של "שכיר" "שכיר". * לדעת ת"ק יש ארבעה הבדלים בין מי שמוכר עצמו להיות עבד לבין מי שמכרוהו בית דין לעבדות (מוכר עצמו יכול למכור עצמו ליותר משש שנים, ואינו נרצע, ולא זכאי להענקה, ורבו לא מוסר לו שפחה כנענית), ורבי אלעזר חולק וסובר שאין הבדל ביניהם. (והגמרא מבררת את טעמי המחלוקת).
דף טו עמוד א * רציעת אוזנו של עבד עברי המעוניין להיות עבד עולם נעשית באוזן ימין. * עבד עברי המעוניין להיות עבד עולם צריך לומר זאת לפני תום שש שנות עבדותו. * האדון רשאי למסור שפחה כנענית לעבדו גם בעל כורחו. * כל סוגי עבד עברי (מוכר עצמו, עבד עולם, מכרוהו בית דין) יוצאים לחופשי ביובל. דף טו עמוד ב * עבד עברי הנמכר לגוי - לא יוצא לחופשי לאחר שש שנים (לדעת רבי). * עבד עברי הנמכר לגוי - רבי יוסי הגלילי סובר שאם נגאל על ידי קרובי משפחה הרי הוא משוחרר ואם נגאל על ידי אחרים הרי הוא משועבד להם, ורבי עקיבא סובר להיפך, וחכמים (=רבי) סוברים שבשני המקרים הללו הוא משוחרר. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף טז עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לכך שעבד עברי נקנה בשטר. * נחלקו האמוראים מי כותב את שטר קניין אמה העבריה - הקונה או המוכר (=אבא שלה). * הגמרא מביאה את המקורות לדין המשנה (שבדף יד ע"ב) שעבד עברי קונה עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף, ומביאה ברייתא שנאמר בה שעבד עברי קונה את עצמו גם בשוה כסף ובשטר. * לדעת ריש לקיש: אמה העבריה משתחררת מרשות האדון שלה כאשר אבא שלה נפטר. דף טז עמוד ב * הגמרא דוחה את דברי ריש לקיש (תיובתא מברייתא). * אין אדם מוריש זכות בתו לבנו. * הזכאים ל"הענקה" (=מענק שחרור): היוצא בשנים וביובל ובמיתת אדון, ואמה העבריה בסימנין, ולדעת רבי מאיר גם היוצא בגרעון כסף, אך עבד שברח לדעת כולם לא זכאי להענקה.
דף יז עמוד א * עבד עברי שהיה חולה מעל שלוש שנים מתוך שש שנות העבדות חייב להשלים את התקופה שחיסר. * התנאים נחלקו מה שווי המענק שנותנים לעבד עברי כשהוא משתחרר: חמישה עשר, שלושים או חמישים סלעים. (והגמרא מבררת את המקורות לשיטות השונות). * לדעת רבי שמעון: אין לתת כסף עבור "הענקה", ולדעת רבי אליעזר בן יעקב: אין לתת פרדות עבור "הענקה". דף יז עמוד ב * התנאים נחלקו אם עבד עברי מקבל "הענקה" רק אם בית אדוניו נתברך בגללו (בתקופת עבדותו) או שבכל מקרה מקבל. * עבד עברי - עובד את הבן של אדוניו לאחר מיתתו ואינו עובד את הבת. אמה עבריה, הנרצע והנמכר לעובד כוכבים - אינם עובדים לא את הבן ולא את הבת. (והגמרא מבררת את המקורות לכך). * גוי יורש את אביו מדין תורה, אך גר לא יורש את אביו הגוי מדין תורה אלא רק מדברי סופרים (ותיקנו זאת מהטעם "שמא יחזור לסורו").
דף יח עמוד א * אם האדון ייעד (=קידש) את אמתו העבריה - הרי היא נידונת כאשת איש ואינה יוצאת ממנו אלא בגט. * אדם שגנב ממון בשווי מסוים ואינו שוה במכירתו אלא חצי מכך - הרי הוא נמכר לעבד וחוזר ונמכר, אך אם גנב ממון בשווי מסוים ושוה במכירתו יותר מכך - אינו נמכר כלל לעבד, ולדעת רבי אליעזר בשני המקרים אינו נמכר לעבד. * אם יש לאביה של אמה עבריה כסף - כופים אותו לפדותה, משום פגם משפחה. דף יח עמוד ב * רבי אליעזר סובר שאדם לא מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות, אך כן לשפחות אחר אישות, ורבי עקיבא סובר להיפך, ורבי שמעון סובר שלא מוכר את בתו לאישות אחר שפחות ולא לשפחות אחר שפחות. * רבה מסתפק אם יעוד (שמייעד האדון את האמה לו לאישה) עושה נישואין או רק אירוסין.
דף יט עמוד א * אדם לא יכול לייעד את אמתו העבריה לבנו הקטן לאישה אלא רק לבנו הגדול. * כשמייעד את אמתו העבריה לאישה, צריך להודיע לה על כך. * אב יכול לומר לבתו הקטנה "צאי וקבלי כסף קידושיך". * המקדש אישה במלוה (במחילת הלוואה שהלוה לה) שיש עליה משכון (אצלו) - מקודשת. דף יט עמוד ב * לדעת חכמים: ניתן לייעד את אמתו העבריה לאישה אפילו בסוף שש שנות העבדות שלה סמוך לשקיעת החמה, אך לדעת רבי יוסי ברבי יהודה ניתן רק אם נותר זמן לעשות מלאכה בשווי פרוטה. * המוכר את בתו והלך וקידשה לאחר - לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: שיחק באדון ומקודשת לשני, וחכמים חולקים. * המוכר את בתו ופסק על מנת שלא לייעד - לדעת רבי מאיר התנאי קיים, וחכמים חולקים. * לדעת חכמים: מותר למכור את בתו לאמה לפסולים (=ממזר ונתין), ולדעת רבי אליעזר: מותר אף למוכרה לקרובי משפחתו.
דף כ עמוד א * לדעת ת"ק: עבד עברי לא יוצא לחירות אם אדונו הפיל את שינו או סימא את עינו, בניגוד לעבד כנעני. * עבד עברי היוצא לחירות ב"גרעון כסף" - אם השווי שלו השתנה משעת המכירה, מחשבים לפי השווי הנמוך מבין השנים. (והגמרא מבררת את המקור לכך). * "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" - אסור לאדון לאכול ולשתות ולישון בתנאים טובים יותר מאשר העבד. * "בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית". * כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - נעשית לו כהיתר. דף כ עמוד ב * המוכר "שדה אחוזה" לא יכול לגאול אותה לחצאין (=לא יכול לשלם רק כנגד מקצת מהשנים שנשארו עד היובל), אך המקדיש כן יכול. * לדעת רב ששת: עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים לא נגאל לחצאין (=לא יכול לתת חצי מדמיו תמורת חצי מהשנים שנותרו לו לעבוד). * לדעת רב ששת: ממדרשו של רבי שמעון ניתן ללמוד שהמוכר בית בבתי ערי חומה גואל לחצאין (אם נתן חצי דמיו בתוך השנה הראשונה למכירתו - נפדה חצי הבית).
דף כא עמוד א * לדעת רב ששת: המוכר בית בבתי ערי חומה - אינו נגאל על ידי הקרובים על כורחו של הקונה. * "וגאל את ממכר אחיו" – רבי יהושע ורבי אליעזר נחלקו אם דין זה הוא רשות או חובה. * בשדה אחוזה ובבתי החצרים שלא נתפרש בהם אלא שאחד מאחיו יגאלנו - הדין הוא שמי שקרוב יותר קודם יותר לגאול. * לדעת רבי: עבד עברי הנמכר לישראל - לא נגאל על ידי הקרובים על כורחו של הקונה. דף כא עמוד ב * לדעת חכמים: עבד עברי הנמכר לישראל - הגמרא נשארת בספק אם נגאל על ידי הקרובים על כורחו של הקונה או לא (לאחר שני ניסיונות להוכיח שכן). * הגמרא מביאה את המקורות לכך ש"הנרצע נקנה ברציעה וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון". * לדעת רבי: הרציעה מתבצעת באמצעות כלי מתכת, ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה: רציעה מותרת בכל דבר למעט באמצעות סם. * נחלקו התנאים היכן באוזן מתבצעת הרציעה (באליה של האוזן או בגובה של האוזן). * למסקנת הגמרא: האדון של עבד עברי כהן יכול למסור לו שפחה כנענית. * רב ושמואל נחלקו אם כהן מותר ביפת תואר. (ונחלקו הלישנות בגמרא אם המחלוקת היא בביאה ראשונה או בביאה שניה).
דף כב עמוד א * עבר עברי נרצע רק אם אומר פעמיים שהוא לא מעוניין לצאת לחופשי (ובברייתא ובגמרא מבואר מתי עליו לומר זאת). * עבד עברי יכול להירצע ולהיות עבד עולם בהתקיים התנאים הבאים: (1) רק אם יש גם לו וגם לרבו אישה ובנים. (2) רק אם הוא אוהב את רבו ורבו אוהב אותו. (3) שאין אחד מהם חולה והשני בריא. (והגמרא מסתפקת מה הדין אם שניהם חולים). * אדונו של העבד חייב במזונות בניו של העבד ובמזונות אשתו של העבד. דף כב עמוד ב * אמר הקב"ה: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע. * אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע בפניהם. * עבד כנעני - נקנה בכסף ובשטר ובחזקה (=משנה) ובחליפין (=ברייתא) ובמשיכה (=שמואל) ובהגבהה (=רבי שמעון). * קראו לעבד כנעני (גדול) ובא אצלו - לא קנאו (לא נחשב למשיכה).
דף כג עמוד א * גר שמת - לדעת חכמים: העבדים שלו יוצאים לחירות, אך לדעת אבא שאול: העבדים הקטנים שלו לא יוצאים לחירות אלא כל המחזיק בהם זוכה בהם. * עבד כנעני קונה את עצמו לחירות - לדעת רבי מאיר: בכסף על ידי אחרים, בשטר על ידי עצמו, לדעת רבי שמעון בן אלעזר: בכסף ובשטר על ידי אחרים, לדעת חכמים: בכסף ובשטר בין על ידי אחרים ובין על ידי עצמו. דף כג עמוד ב * לדעת רבי שמעון בן אלעזר: עבד כנעני יכול לעשות שליח שיקבל את גיטו מיד רבו. * הכוהנים שמקריבים עבורנו את הקורבנות נחשבים לשליחי הקב"ה ולא לשליחים שלנו (ולכן מותר לכוהן להקריב קורבנות גם עבור מישהו שמודר ממנו הנאה). * מובאות שלוש אפשרויות לביאור מחלוקת רבי מאיר וחכמים שבמשנה האם עבד כנעני יכול לקנות את עצמו בכסף שנתנו לו אחרים במתנה (שאלת הגמרא, רבה, רבי אלעזר).
