דף יז עמוד א * עבד עברי שהיה חולה מעל שלוש שנים מתוך שש שנות העבדות חייב להשלים את התקופה שחיסר. * התנאים נחלקו מה שווי המענק שנותנים לעבד עברי כשהוא משתחרר: חמישה עשר, שלושים או חמישים סלעים. (והגמרא מבררת את המקורות לשיטות השונות). * לדעת רבי שמעון: אין לתת כסף עבור "הענקה", ולדעת רבי אליעזר בן יעקב: אין לתת פרדות עבור "הענקה". דף יז עמוד ב * התנאים נחלקו אם עבד עברי מקבל "הענקה" רק אם בית אדוניו נתברך בגללו (בתקופת עבדותו) או שבכל מקרה מקבל. * עבד עברי - עובד את הבן של אדוניו לאחר מיתתו ואינו עובד את הבת. אמה עבריה, הנרצע והנמכר לעובד כוכבים - אינם עובדים לא את הבן ולא את הבת. (והגמרא מבררת את המקורות לכך). * גוי יורש את אביו מדין תורה, אך גר לא יורש את אביו הגוי מדין תורה אלא רק מדברי סופרים (ותיקנו זאת מהטעם "שמא יחזור לסורו").
דף יח עמוד א * אם האדון ייעד (=קידש) את אמתו העבריה - הרי היא נידונת כאשת איש ואינה יוצאת ממנו אלא בגט. * אדם שגנב ממון בשווי מסוים ואינו שוה במכירתו אלא חצי מכך - הרי הוא נמכר לעבד וחוזר ונמכר, אך אם גנב ממון בשווי מסוים ושוה במכירתו יותר מכך - אינו נמכר כלל לעבד, ולדעת רבי אליעזר בשני המקרים אינו נמכר לעבד. * אם יש לאביה של אמה עבריה כסף - כופים אותו לפדותה, משום פגם משפחה. דף יח עמוד ב * רבי אליעזר סובר שאדם לא מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות, אך כן לשפחות אחר אישות, ורבי עקיבא סובר להיפך, ורבי שמעון סובר שלא מוכר את בתו לאישות אחר שפחות ולא לשפחות אחר שפחות. * רבה מסתפק אם יעוד (שמייעד האדון את האמה לו לאישה) עושה נישואין או רק אירוסין.
דף יט עמוד א * אדם לא יכול לייעד את אמתו העבריה לבנו הקטן לאישה אלא רק לבנו הגדול. * כשמייעד את אמתו העבריה לאישה, צריך להודיע לה על כך. * אב יכול לומר לבתו הקטנה "צאי וקבלי כסף קידושיך". * המקדש אישה במלוה (במחילת הלוואה שהלוה לה) שיש עליה משכון (אצלו) - מקודשת. דף יט עמוד ב * לדעת חכמים: ניתן לייעד את אמתו העבריה לאישה אפילו בסוף שש שנות העבדות שלה סמוך לשקיעת החמה, אך לדעת רבי יוסי ברבי יהודה ניתן רק אם נותר זמן לעשות מלאכה בשווי פרוטה. * המוכר את בתו והלך וקידשה לאחר - לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: שיחק באדון ומקודשת לשני, וחכמים חולקים. * המוכר את בתו ופסק על מנת שלא לייעד - לדעת רבי מאיר התנאי קיים, וחכמים חולקים. * לדעת חכמים: מותר למכור את בתו לאמה לפסולים (=ממזר ונתין), ולדעת רבי אליעזר: מותר אף למוכרה לקרובי משפחתו.
דף כ עמוד א * לדעת ת"ק: עבד עברי לא יוצא לחירות אם אדונו הפיל את שינו או סימא את עינו, בניגוד לעבד כנעני. * עבד עברי היוצא לחירות ב"גרעון כסף" - אם השווי שלו השתנה משעת המכירה, מחשבים לפי השווי הנמוך מבין השנים. (והגמרא מבררת את המקור לכך). * "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" - אסור לאדון לאכול ולשתות ולישון בתנאים טובים יותר מאשר העבד. * "בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית". * כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - נעשית לו כהיתר. דף כ עמוד ב * המוכר "שדה אחוזה" לא יכול לגאול אותה לחצאין (=לא יכול לשלם רק כנגד מקצת מהשנים שנשארו עד היובל), אך המקדיש כן יכול. * לדעת רב ששת: עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים לא נגאל לחצאין (=לא יכול לתת חצי מדמיו תמורת חצי מהשנים שנותרו לו לעבוד). * לדעת רב ששת: ממדרשו של רבי שמעון ניתן ללמוד שהמוכר בית בבתי ערי חומה גואל לחצאין (אם נתן חצי דמיו בתוך השנה הראשונה למכירתו - נפדה חצי הבית).
דף כא עמוד א * לדעת רב ששת: המוכר בית בבתי ערי חומה - אינו נגאל על ידי הקרובים על כורחו של הקונה. * "וגאל את ממכר אחיו" – רבי יהושע ורבי אליעזר נחלקו אם דין זה הוא רשות או חובה. * בשדה אחוזה ובבתי החצרים שלא נתפרש בהם אלא שאחד מאחיו יגאלנו - הדין הוא שמי שקרוב יותר קודם יותר לגאול. * לדעת רבי: עבד עברי הנמכר לישראל - לא נגאל על ידי הקרובים על כורחו של הקונה. דף כא עמוד ב * לדעת חכמים: עבד עברי הנמכר לישראל - הגמרא נשארת בספק אם נגאל על ידי הקרובים על כורחו של הקונה או לא (לאחר שני ניסיונות להוכיח שכן). * הגמרא מביאה את המקורות לכך ש"הנרצע נקנה ברציעה וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון". * לדעת רבי: הרציעה מתבצעת באמצעות כלי מתכת, ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה: רציעה מותרת בכל דבר למעט באמצעות סם. * נחלקו התנאים היכן באוזן מתבצעת הרציעה (באליה של האוזן או בגובה של האוזן). * למסקנת הגמרא: האדון של עבד עברי כהן יכול למסור לו שפחה כנענית. * רב ושמואל נחלקו אם כהן מותר ביפת תואר. (ונחלקו הלישנות בגמרא אם המחלוקת היא בביאה ראשונה או בביאה שניה).
דף כב עמוד א * עבר עברי נרצע רק אם אומר פעמיים שהוא לא מעוניין לצאת לחופשי (ובברייתא ובגמרא מבואר מתי עליו לומר זאת). * עבד עברי יכול להירצע ולהיות עבד עולם בהתקיים התנאים הבאים: (1) רק אם יש גם לו וגם לרבו אישה ובנים. (2) רק אם הוא אוהב את רבו ורבו אוהב אותו. (3) שאין אחד מהם חולה והשני בריא. (והגמרא מסתפקת מה הדין אם שניהם חולים). * אדונו של העבד חייב במזונות בניו של העבד ובמזונות אשתו של העבד. דף כב עמוד ב * אמר הקב"ה: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע. * אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע בפניהם. * עבד כנעני - נקנה בכסף ובשטר ובחזקה (=משנה) ובחליפין (=ברייתא) ובמשיכה (=שמואל) ובהגבהה (=רבי שמעון). * קראו לעבד כנעני (גדול) ובא אצלו - לא קנאו (לא נחשב למשיכה).
דף כג עמוד א * גר שמת - לדעת חכמים: העבדים שלו יוצאים לחירות, אך לדעת אבא שאול: העבדים הקטנים שלו לא יוצאים לחירות אלא כל המחזיק בהם זוכה בהם. * עבד כנעני קונה את עצמו לחירות - לדעת רבי מאיר: בכסף על ידי אחרים, בשטר על ידי עצמו, לדעת רבי שמעון בן אלעזר: בכסף ובשטר על ידי אחרים, לדעת חכמים: בכסף ובשטר בין על ידי אחרים ובין על ידי עצמו. דף כג עמוד ב * לדעת רבי שמעון בן אלעזר: עבד כנעני יכול לעשות שליח שיקבל את גיטו מיד רבו. * הכוהנים שמקריבים עבורנו את הקורבנות נחשבים לשליחי הקב"ה ולא לשליחים שלנו (ולכן מותר לכוהן להקריב קורבנות גם עבור מישהו שמודר ממנו הנאה). * מובאות שלוש אפשרויות לביאור מחלוקת רבי מאיר וחכמים שבמשנה האם עבד כנעני יכול לקנות את עצמו בכסף שנתנו לו אחרים במתנה (שאלת הגמרא, רבה, רבי אלעזר).
דף כד עמוד א * רבי מאיר וחכמים נחלקו אם אישה פודה מעשר שני בלא חומש, והאמוראים נחלקו באיזה מקרה בדיוק מדובר (מעשר שני של בעלה וכסף שהקנה לה אחר על מנת לפדות בו את המעשר או מעשר שני שירשה מאביה). * עבד כנעני יוצא לחירות אם אדונו הפיל את שינו או סימא את עינו או אם השחית אחד משאר עשרים וארבעה ראשי אברים שאינם חוזרים ומתרפאים לאחר שנפלו. דף כד עמוד ב * כשרבו השחית אחד מעשרים וארבעה ראשי אברים הנ"ל של עבדו - נחלקו התנאים אם יוצא לחירות אך צריך גט שחרור או לא צריך גט שחרור או שרק בשן ועין לא צריך אך בשאר אברים כן צריך. * המבעית את חברו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. * הכהו על עינו וכהתה, על שינו ונדדה, ולא יכול להשתמש בהן עכשיו - עבד יוצא בהן לחירות. * נחלקו התנאים אם עבד יוצא לחירות בראשי אברים רק אם רבו התכוון להשחית את האבר.
דף כה עמוד א * היתה לעבד אצבע יתירה בידו (העומדת בשורה אחת עם כל האצבעות) וחתכה האדון - העבד יוצא לחירות. * עבד שסרסו רבו בביצים או שקצץ לו את הלשון - נחלקו התנאים אם העבד יוצא לחירות. * אם הלשון של אדם נגעה בטומאה - האדם נטמא. * כשאדם טובל במקווה - המים לא צריכים לגעת בלשון. * הזאה על הלשון של הטמא - נחלקו התנאים אם מועילה לטהרו. דף כה עמוד ב * בהמה גסה - לדעת רבי מאיר ורבי אליעזר במשנה: נקנית במסירה, לדעת חכמים בברייתא (וכך סובר רב): נקנית במשיכה, ולדעת רבי שמעון בברייתא: נקנית בהגבהה. * בהמה דקה - לדעת רבי מאיר ורבי אליעזר במשנה ולדעת רבי שמעון בברייתא: נקנית בהגבהה, לדעת חכמים במשנה ובברייתא: נקנית במשיכה. * בגמרא מובאות ארבע אפשרויות כיצד ניתן לקנות פיל לדעת רבי שמעון (שהרי בלתי אפשרי להגביה את הפיל).
דף כו עמוד א * קרקעות נקנות באמצעות כסף, שטר או חזקה. (והגמרא מביאה את המקורות לכך). * לדעת רב: במקום שרגילים לכתוב שטר מכירה לא ניתן לקנות את הקרקע באמצעות כסף. * לדעת שמואל: ניתן לתת קרקע במתנה באמצעות שטר, אך למכור קרקע לא ניתן באמצעות שטר (עד שייתן כסף). * מטלטלים נקנים באמצעות משיכה (אך לדעת רבי יוחנן: זו תקנה מדרבנן, כי מדין תורה נקנים באמצעות כסף). דף כו עמוד ב * במשנה (בעמוד א) נאמר שניתן לקנות מטלטלים אגב קרקעות בכסף, שטר או חזקה - והגמרא (בעמוד זה ובתחילת העמוד הבא) מביאה כמה נסיונות לברר האם במקרה זה המטלטלים צריכים להיות מונחים על אותו הקרקע או לא. * לדעת חכמים: "דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו" (=דבריו קיימים בדיבור ולא צריך קניין), אך רבי אליעזר חולק.
דף כז עמוד א * במשנה (בדף הקודם) נאמר שניתן לקנות מטלטלים אגב קרקעות בכסף, שטר או חזקה - ומסקנת הגמרא (בעמוד הנוכחי) שהמטלטלים לא צריכים להיות מונחים על אותו הקרקע, אך כן צריך לומר לו "קנה קרקע וקנה מטלטלין אגבה". * קניין אגב מועיל גם כאשר המקרקעין ניתנים במכר והמטלטלים ניתנים במתנה. * בקניין אגב - אם שילם רק על חלק מהמטלטלים אז רק חלק זה נקנה אגב המקרקעין. דף כז עמוד ב * לדעת שמואל (והברייתא בסוף העמוד הקודם מסייעת לכך): אם מכר לו עשר שדות בעשר מדינות - כיון שהחזיק באחת מהן קנה את כולם [אך רב אחא בריה דרב איקא בלישנא השניה בגמרא חולק על כך]. * מדין השבעת הסוטה לומדים דין "גלגול שבועה" באיסורים (שאפשר להטיל על אדם שבועה על דבר שאין בו שבועה מצד עצמו אגב חיובו בשבועה אחרת).
דף כח עמוד א * דין "גלגול שבועה" בממונות נלמד בקל וחומר מכך שבסוטה יש דין "גלגול שבועה". * דין "גלגול שבועה" נאמר גם כשרוצים לגלגל שבועה על "טענת שמא" (טענת ספק). (והגמרא מביאה את המקור לכך). * הקורא לחברו "עבד" - יהא בנידוי, "ממזר" - סופג את הארבעים (מכת מרדות), "רשע" - יורד עמו לחייו. * לדעת רבא: ניתן לגלגל שבועה ולומר "הישבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי". דף כח עמוד ב * הגמרא מבארת שלא ניתן לדייק מהמשנה (שבסוף העמוד הקודם) שמטבע נעשה חליפין, וכן מבארת כיצד ניתן לפרש את המשנה אם מטבע נעשה חליפין. * האמוראים נחלקו אם ניתן לעשות קניין חליפין בפירות או רק בכלים. * האמוראים נחלקו אם מעות קונות מטלטלין מן התורה או לא (אלא רק משיכה). * אמירתו של אדם ליתן דבר להקדש מקנה את הדבר להקדש כהקנאתו להדיוט ועליו לקיים דבריו. * דרך הקניין לצורך הקדש מבוצעת באמצעות כסף, ודרך קניין מטלטלים בין אדם לחברו מבוצעת באמצעות משיכה.
