דף לה עמוד א
* לדעת רבי יוחנן בן ברוקא גם נשים מצוות בפרו ורבו.
* לדעה הסוברת ש"שני כתובים הבאים כאחד מלמדין" ו"תפילין מצות עשה שהזמן גרמא" - המקור לכך שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא וחייבות במצות עשה שאין הזמן גרמא הוא מהיקש מדין תפילין.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שנשים חייבות במצוות לא תעשה, ומביאה שלושה מקורות לכך ומסבירה את הצורך בשלושת המקורות.

דף לה עמוד ב
* הגמרא מבררת ומביאה את המקורות לכך שנשים פטורות מבל תקיף (פאת הראש) ובל תשחית (את הזקן) ובל תטמא למתים (אם היא כוהנת).
* לדעת איסי: נשים פטורות גם מבל יקרחו.

דף לו עמוד א
* הגמרא מביאה בעמוד זה שתי דעות נוספות (בנוסף לדעה שבעמוד הקודם) למקור לדעתו של איסי שנשים פטורות מבל יקרחו.
* "בנים אתם לה' א-להיכם" – לדעת רבי יהודה: בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרואים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים, לדעת רבי מאיר: בין כך ובין כך אתם קרואים בנים.
* המשנה מונה שמונה מצוות שבמקדש שנשים פטורות מהן (סמיכה, תנופה, הגשה, קמיצה, הקטרה, מליקה, קבלה והזאה). (והגמרא מבררת את המקורות לכך).

דף לו עמוד ב
* מנחת סוטה ונזירה - הבעלים עצמם (הסוטה והנזירה) מניפים את המנחה ביחד עם הכהן. (והגמרא מביאה את המקורות לכך).
* כל מצוה שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ חוץ מן הערלה וכלאים (ולדעת רבי אליעזר: אף החדש).

דף לז עמוד א
* המקור לכך שכל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ הוא באמצעות "דבר הלמד מעניינו" מדין איבוד עבודת כוכבים שבו נאמר שנוהג אף בחוץ לארץ.
* למסקנת הגמרא רבי אליעזר במשנה מחמיר וסובר שגם איסור חדש (בנוסף לאיסור ערלה וכלאים) נוהג גם בחוץ לארץ.

דף לז עמוד ב
* רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו האם בני ישראל נתחייבו להקריב נסכים במדבר על קורבנות היחיד.
* הגמרא מבררת ומבארת מדוע נאמר "בכל מושבותיכם" בדיני שבת, חלב, דם ומצה (שהרי הם מצוות הגוף וברור שנוהגות גם בחוץ לארץ).
* על מצות תפילין נאמר "עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ".

דף לח עמוד א
* בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן.
* עוגות שהוציאו בני ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן.
* בשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד.
* הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש.
* שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ: חדש, כלאים, ערלה.

דף לח עמוד ב
* לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, לאחר כניסתן לארץ - אינה נוהגת אלא בארץ (חוץ מהשמטת כספים ושילוח עבדים).
* במשנה במסכת ערלה נאמר "החדש אסור מן התורה בכל מקום ערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים" - ונחלקו האמוראים לגבי ערלה אם הכוונה להלכות מדינה (מנהג) או להלכה למשה מסיני.

דף לט עמוד א
* ישנה מחלוקת אמוראים אם דין ערלה נוהג בחוץ לארץ או לא.
* לדעת רבי יוחנן: דין ערלה נוהג בחוץ לארץ מהלכה למשה מסיני, אך ההלכה קבעה שבמקרה של ספק אין דין ערלה נוהג בחוץ לארץ.
* לדעת רבי יוחנן: לוקים על הרכבת אילן בחוץ לארץ.

דף לט עמוד ב
* כל העושה מצוה אחת (יתירה על זכויותיו) מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ.
* לדעת רבי יעקב: אין שכר על המצוות בעולם הזה.
* מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה (למעט מחשבה של עבודה זרה).
* שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן, אלא אם כן מצוי היזק.
* אם בא דבר עבירה לידו וניצול הימנה - נותנים לו שכר כעושה מצוה.

דף מ עמוד א
* כל הבא דבר ערוה לידו וניצל הימנו - עושין לו נס.
* אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.
* חמורה עבודת כוכבים, שכל הכופר בה כמודה (=ככופר) בכל התורה כולה.
* נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא.
* כל שלא חס על כבוד קונו (המסתכל בקשת / העובר עבירה בסתר על אף שיכול לכוף את יצרו) - ראוי לו שלא בא לעולם.
* האמוראים נחלקו מהי כוונת המשנה במסכת אבות "אין מקיפין בחילול השם".

דף מ עמוד ב
* יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי - עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות.
* אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה והתחרט על כל הטובות שעשה - איבד את הראשונות, ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה - אין מזכירים לו שוב רשעו.
* הקב"ה מביא יסורים על צדיקים בעולם הזה כדי שיירשו העולם הבא.
* נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא אם מעשה גדול או תלמוד גדול, ולבסוף נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה.
* אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה.
* האוכל בשוק - הרי זה דומה לכלב, ויש אומרים: פסול לעדות.

דף מא עמוד א
* כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ - דור הנאה ממנו.
* המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדיני שליחות בקידושין.
* מצוה בו יותר מבשלוחו (ולכן עדיף לאישה להתקדש שלא באמצעות שליח / ולכן מסופר על אמוראים שהכינו בעצמם את צרכי השבת).
* אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו.
* אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר "בפלוני אני רוצה".

דף מא עמוד ב
* הגמרא מבררת באריכות (מסוף העמוד הקודם ועד העמוד הבא) מנין לומדים דין שליחות.
* לדעת רבי יהושע בן קרחה: המקור לכך שיש שליחות בקודשים (=שלוחו של אדם כמותו) הוא מהפסוק "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים".
* המקור לכך שיש שליחות בדין תרומה הוא מ"בנין אב" מגירושין ומקודשים (שבהם יש לימוד מיוחד ששלוחו של אדם כמותו).
* אין העבד נעשה שליח לקבל גט מיד בעלה של אישה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין.

דף מב עמוד א
* כל ישראל יכולים לצאת בקרבן פסח אחד (אע"פ שאין בו כזית לכל אחד, כי אכילת פסחים לא מעכבת אלא רק זריקת הדם).
* יש מחלוקת אם ניתן לשחוט את קרבן הפסח עבור אדם יחיד (ללא חבורה).
* יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, בית דין מעמידים להם אפוטרופוס ובוררים להם חלק יפה, וכאשר היתומים גדלו לדעת שמואל הם יכולים למחות ולבטל את החלוקה אך רב נחמן חולק.

דף מב עמוד ב
* האחים שחלקו הרי הן כלקוחות: פחות משתות - נקנה מקח, יתר על שתות - בטל מקח, שתות - קנה ומחזיר אונאה.
* אחים שחילקו את נכסי אביהם על ידי שליח וטעה השליח ונתן לאחד יותר מאחיו - מה שעשה בטל אפילו אם הטעות בפחות משיעור שישית.
* אין אונאה לקרקעות.
* אין שליח לדבר עבירה, מכיון ש"דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים?".
* בדין מעילה, ובדין שליחות יד בפיקדון - לדעת בית הלל יש שליח לדבר עבירה.

דף מג עמוד א
* בדין טביחה ומכירה - יש שליח לדבר עבירה (אם שלח אדם שליח לטבוח או למכור את הגניבה שגנב הוא בעצמו, הגנב חייב ולא השליח).
* האומר לשלוחו "צא הרוג את הנפש" - לדעת שמאי המשלח חייב (לאחד התירוצים בגמרא - חייב רק בדיני שמים).
* אוריה החתי היה מורד במלכות.
* הגמרא פוסקת להלכה ש"שליח נעשה עד" (אדם שנשלח לעשות דבר, יכול להעיד עליו לאחר זמן) בקידושין בגירושין ובדיני ממונות.

דף מג עמוד ב
* לדעת רב נחמן: המלוה את חברו בעדים - אין צריך לפורעו בעדים.
* נערה המאורסה - לדעת רבי יהודה רק אביה יכול לקבל את גיטה, ולדעת חכמים גם היא יכולה.
* נחלקו האמוראים (בדעת חכמים) אם נערה יכולה לקדש את עצמה או רק אביה יכול לקדש אותה (ולדעת רבי יהודה רק אביה יכול).

דף מד עמוד א
* העושה מאמר ביבמתו (קידושי דרבנן של יבם ביבמתו) שלא מדעתה - לדעת רבי: קנה, ולדעת חכמים: לא קנה. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
* הגמרא מקשה על דעתו של ריש לקיש (הסובר שלדעת חכמים גם נערה יכולה לקדש את עצמה ולא רק אביה), ומתרצת.
* מסופר בגמרא שחכמי בית המדרש הכריעו שהלכה כרבי יוחנן החולק על ריש לקיש (וסובר שלדעת חכמים נערה לא יכולה לקדש את עצמה אלא רק אבא שלה).

דף מד עמוד ב
* לדעת רב נחמן (בדעת חכמים): נערה לא יכולה לעשות שליח שיקבל את גיטה (כשאביה חי).
* קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה - צריכה גט וצריכה מיאון (לדעת רב ושמואל, וקרנא חולק), ולדעת רב נחמן ועולא בלישנא הראשונה מדובר רק כאשר 'שידכו' לפני כן.

דף מה עמוד א
* קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ומת בעלה ונפלה לפני אחיו ליבום - אם היבם עשה בה 'מאמר' צריכה גט וחליצה ומיאון, ואם לא עשה בה 'מאמר' ניתרת בחליצה בלבד.
* אחות גרושה - אסורה מהתורה, אחות חלוצה - אסורה מדברי סופרים.

דף מה עמוד ב
* אין אדם מחציף את פניו באביו וממנה אותו לשליח לעשות ולפעול במקומו, ולכן אין לחשוש שמא קידש האב אישה לבנו בשליחות בנו.
* נתקדשה (לכהן) לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת (ללא דעתו) - נחלקו האמוראים אם אוכלת בתרומה (כל עוד לא בא אביה ומחה), אך כולם מודים שאם מתה אינו יורשה.
* נתקדשה (לכהן) לדעת אביה וניסת שלא לדעתו ואביה כאן - נחלקו האמוראים אם אוכלת בתרומה.
* נתקדשה (לכהן) שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת אביה ואביה כאן - נחלקו האמוראים אם אוכלת בתרומה.

דף מו עמוד א
* קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה - אביה יכול לבטל את הקידושין, ונחלקו האמוראים אם גם היא יכולה לבטל את הקידושין לפני שישמע האב ויתרצה.
* האומר לאישה "התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בתמרה זו" ונתן לה שתי תמרות - רק אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת, אך אם אמר לה "התקדשי לי בזו ובזו" - מקודשת אם שתיהן יחד שוות פרוטה (וחילוק זה הוא על פי דעת רבי שמעון).
* האמוראים נחלקו על מה מוסב הדין האחרון שבמשנה.
* רבא לומד מדברי רבי אמי שהמקדש במלוה אינה מקודשת ושהמקדש במלוה ופרוטה דעתה על הפרוטה.

דף מו עמוד ב
* המקדש אחותו (והרי אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו) - לדעת רב: כוונתו היתה לתת לה את המעות לפיקדון, ולדעת שמואל: כוונתו היתה לתת לה את המעות במתנה.
* מי שמפריש הפרשת חלה מן הקמח (קודם שנעשה עיסה) - לא עשה כלום.
* המפריש תרומה מפירות רעים על פירות יפים - תרומתו תרומה.