דף ו עמוד א * הגמרא מבררת לגבי לשונות מסוימים שאומר האיש לאישה אם משמעותם היא לקידושין או לא. * הביטוי "יהודה ועוד לִקְּרָא?" מובא בסוגייתנו ופירושו שאין צורך בהוכחה הנוספת כאשר הראשונה חזקה יותר (=וכי המקרא צריך סיוע ממנהג שביהודה?). [בהשאלה משמש הביטוי כמעין הצהרת ענווה בעת הצטרפות ותמיכה בדעתם של אחרים, ומשמעותו היא כי דעת האומר אינה בעלת משמעות לאחר שחשובים יותר ממנו כבר הביעו את דעתם בנדון והוא רק מצטרף לדברי קודמיו]. * היה מדבר עם אישה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה בלי לומר לה כלום - לדעת רבי יוסי (וכך פסק שמואל): מקודשת, לדעת רבי יהודה: לא מקודשת. (ונחלקו התנאים אם דין זה של רבי יוסי הוא רק כאשר עסוקים באותו עניין או אף כאשר עסוקים מעניין לעניין באותו עניין). * כל דיין שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין - לא יהא לו עסק עמהם. דף ו עמוד ב * נתן גט לאשתו ואמר לה "הרי את בת חורין" - אין זה גט, אמר לה "הרי את לעצמך" - הרי זה גט. * אמר לעבדו "אין לי עסק בך" - הרי הוא משוחרר. * המקדש במלוה (במלוה שהלויתי לך) - אינה מקודשת, בהנאת מלוה - מקודשת (ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית). * לא ניתן לקדש אישה ב"מתנה על מנת להחזיר" (כי זה דומה למקדש בחליפין).
דף ז עמוד א * אישה שאמרה לאיש "תן מנה לפלוני ואקדש לך" - מקודשת. * איש שאמר לאישה "הילך מנה והתקדשי לפלוני" - מקודשת. * אישה שאמרה לאיש "תן מנה לפלוני ואקדש אני לו" - מקודשת. * אישה שאמרה לאיש "הילך מנה ואקדש אני לך" - אם הוא אדם חשוב, מקודשת (כי נהנית בכך שמוכן לקבל ממנה מתנה ובתמורה לכך מקנה את עצמה). * איש שאמר לאישה "התקדשי לי לחציי" - מקודשת, "חצייך מקודשת לי" - אינה מקודשת. דף ז עמוד ב * רבא מסתפק האם במקרים הבאים חלים הקידושין: חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה, חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה, חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר, שני חצייך בפרוטה, שתי בנותיך לשני בני בפרוטה. * רב פפא מסתפק האם במקרה הבא חלים הקידושין: בתך ופרתך בפרוטה. * רב אשי מסתפק האם במקרה הבא חלים הקידושין: בתך וקרקעך בפרוטה. * אמר לאישה "התקדשי לי בחמישים זוז" ונתן לה חפץ כלשהוא השווה חמישים זוז אך לא שמו אותו בקיאים קודם לכך - נחלקו רבה ורב יוסף אם צריך לשום את החפץ לפני הקידושין. * נתן לאישה חפץ השווה יותר מפרוטה אך לא ידוע מה שוויו ואמר לה "התקדשי לי בו כמו שהוא" - לפי הלישנא הראשונה בגמרא לא צריך לשום את שווי החפץ, ולפי הלישנא השניה בגמרא יש בכך מחלוקת אמוראים.
דף ח עמוד א * רב יוסף מביא שתי הוכחות לשיטתו שגם חפץ ששווה יותר מפרוטה יש צורך לשום אותו כשמקדש בחפץ זה אישה. * אמר לאישה "התקדשי לי במנה" ונתן לה רק דינר - הרי זו מקודשת (כעת) וישלים (אחר כך). * אמר לאישה "התקדשי לי במנה" והיה מונה והולך (את סכום הכסף כדי להגיע למנה) - רצה אחד מהן לחזור, אפילו בדינר האחרון, הרשות בידו. (לפי דעה אחת בגמרא מדובר שאמר לה "התקדשי לי במנה זו"). * אמר לאישה "התקדשי לי במנה" והניח לה משכון עליה במקום לתת לה את המנה עצמו - אינה מקודשת. דף ח עמוד ב * אמר לאישה "התקדשי לי במנה" ונטלתו וזרקתו לפניו או לים או לאור או לכל דבר האבד - אינה מקודשת. * אמר לאישה "התקדשי לי במנה" ואמרה לו "תנם לאבא / לאביך / לפלוני" - אינה מקודשת, ואם אמרה לו "על מנת שיקבלום לי" - מקודשת. * אמר לאישה "התקדשי לי במנה" ואמרה לו "תנם על גבי סלע" - אינה מקודשת, ואם היה סלע שלה - מקודשת. * אמר לאישה "התקדשי לי בככר" ואמרה לו "תנהו לכלב / לעני" - אינה מקודשת.
דף ט עמוד א * הגמרא מביאה מקרים בהם יש לפרש את כוונת הבעל שאין כוונתו לקידושין, ומקרים בהם יש ספק מה כוונתו. * בקידושי שטר - גם אם השטר לא שוה פרוטה, הרי היא מקודשת. * בקידושין - הקונה (הבעל) כותב את השטר, בשונה ממכירת שדה שבה המוכר כותב את השטר (לדעת רבא דין זה הוא הלכה למשה מסיני, אך יש דעה שזה נלמד מפסוקים). דף ט עמוד ב * שטר קידושין צריך להיכתב "לשמה", כמו שבגירושין הגט צריך להיכתב "לשמה". * שטר קידושין שנכתב לשמה אך שלא מדעתה (קודם הכתיבה לא נמלך בה ורק אחר כך הודיע לה) - נחלקו האמוראים אם כשר. * הגמרא מבררת את המקור לכך שניתן לקדש אישה בביאה (לדעת רבי יוחנן: נלמד מהפסוק "בעולת בעל", ולדעת רבי: נלמד מהפסוק "כי יקח איש אישה ובעלה").
דף י עמוד א * "כל הבועל דעתו על גמר ביאה" - ולכן "סוף ביאה" קונה את האישה (בקניין קידושין). * המקדש אישה על ידי ביאה ונתכוון שהביאה תהא גם לשם נישואין - הגמרא מסתפקת האם אכן קניין ביאה זה מועיל גם לנישואין. דף י עמוד ב * בגמרא מובאים (מסוף העמוד הקודם) שלושה נסיונות (שנדחים) לפשוט את ספק הגמרא הנ"ל - שני הנסיונות הראשונים מנסים להוכיח ש"ביאה אירוסין עושה", והנסיון השלישי מנסה להוכיח ש"ביאה נישואין עושה". * מדין תורה בת ישראל המאורסת לכהן אוכלת בתרומה, אלא שחכמים אסרו (שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותיה או משום שמא ימצא בה מום ונמצאו קידושי טעות).
דף יא עמוד א * לדעת בן בג בג: אין מקרה שבו מום מבטל את המקח בעבדים. * הגמרא מביאה ארבעה טעמים להסבר דעת בית שמאי שאישה מתקדשת בשווי של מינימום דינר: (1) לדעת רבי זירא: שכן אישה מקפדת על עצמה ואין מתקדשת בפחות מדינר. (2) לדעת רב אסי: כל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי (ובצורי אין מטבע של נחושת ולכן לא מתקדשת בפרוטה) - טעם זה נדחה (בעמוד ב). דף יא עמוד ב * (3) לדעת רבי שמעון בן לקיש: נלמד מהפסוק "והפדה" ("שמגרעת מפדיונה ויוצאה"). (4) לדעת רבא (בעמוד הבא): תקנת חכמים כדי שלא יהיו בנות ישראל כהפקר. * למסקנת הגמרא: רב אסי (שאמר שכל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה) התכוון לכל כסף קצוב (שנאמר בו הסכום) האמור בתורה וכו'.
דף יב עמוד א * אישה מתקדשת בפרוטה - לדעת אביי (בניגוד לרב יוסף) אין הכוונה שבכל דור יקדשו במטבע הנקרא באותו הדור "פרוטה", אלא מדובר באופן קבוע על שווי של שמינית איסר האיטלקי שבדורו של משה. * לדעת שמואל: מי שמקדש אישה בתמר (או בכל חפץ אחר) השווה פחות מפרוטה - האישה מקודשת מספק, כי חוששים שמא במדי (במקום רחוק) זה שוה לפרוטה, אך רב חסדא חולק על כך. דף יב עמוד ב * קידש אישה בחפץ שאינו שוה פרוטה - לדעת רב חסדא: לא חוששים לעדים הנמצאים במקום אחר ויודעים שהיה שוה פרוטה, ואביי ורבא חולקים. * לדעת הראשונה בגמרא: רב היה מלקה (משום פריצות) את מי שהיה מקדש אישה בשוק ואת מי שהיה מקדש אישה בביאה ואת מי שהיה מקדש אישה בלי לדבר עימה לפני כן. * לדעת רבא: אישה שקיבלה חפץ ששווה פחות מפרוטה ולאחר מכן נודע לה שבתוך החפץ היתה פרוטה ושתקה האישה - אינה מקודשת, כי שתיקה לאחר מתן מעות לא נחשבת.
דף יג עמוד א * אם גזל מהאישה חפץ וקידש אותה בחפץ זה ושתקה - מקודשת אם דיבר איתה קודם לכן והסכימה להתקדש לו (ושתקה משום שמחלה לו על הגזלה). * גם אישה וגם קרקע לא נקנים בפחות משוה פרוטה. * כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהן, ואלו שאינם בקיאים ואף על פי כן דנים בהם - קשים לעולם יותר מדור המבול. דף יג עמוד ב * נחלקו האמוראים אם "שיעבודא דאורייתא" (=מה שאמרו חכמים שנכסיו של אדם משועבדים לחובותיו הוא מהתורה) או לא. * רב פפא פסק שמלוה על פה גובה מן היורשין (כי שיעבודא דאורייתא) אך לא גובה מן הלקוחות (כדי שלא יפסידו). * הגמרא מבררת מה המקור לדין המשנה שאישה קונה את עצמה במיתת הבעל (ולא נשארת אסורה).
דף יד עמוד א * הגמרא מבררת את המקורות לכך שהיבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם. * חליצה צריכה להתבצע בבית דין של ישראל ולא בבית דין של גרים. * הנמצאים בשעת החליצה צריכים לומר "חלוץ הנעל". * לא ניתן לגרש אישה באמצעות חליצה, ולא ניתן לגרש שומרת יבם באמצעות גט. (והגמרא מבררת את המקורות לכך). * לא חייבים לבצע את החליצה דוקא באמצעות הנעל של החולץ, אך הנעל צריכה להתאים למידה שלו. דף יד עמוד ב * עבד עברי הנמכר לגוי, אמה העבריה, עבד עברי הנמכר על ידי בית דין לישראל (בגלל שגנב), והמוכר עצמו לישראל להיות עבד - הגמרא מבררת את המקורות לכך שהם נקנים באמצעות כסף. * הגמרא מנסה לברר (החל מעמוד זה ועד סוף הדף הבא) מי הוא התנא שלא לומד את הגזירה שוה של "שכיר" "שכיר". * לדעת ת"ק יש ארבעה הבדלים בין מי שמוכר עצמו להיות עבד לבין מי שמכרוהו בית דין לעבדות (מוכר עצמו יכול למכור עצמו ליותר משש שנים, ואינו נרצע, ולא זכאי להענקה, ורבו לא מוסר לו שפחה כנענית), ורבי אלעזר חולק וסובר שאין הבדל ביניהם. (והגמרא מבררת את טעמי המחלוקת).
דף טו עמוד א * רציעת אוזנו של עבד עברי המעוניין להיות עבד עולם נעשית באוזן ימין. * עבד עברי המעוניין להיות עבד עולם צריך לומר זאת לפני תום שש שנות עבדותו. * האדון רשאי למסור שפחה כנענית לעבדו גם בעל כורחו. * כל סוגי עבד עברי (מוכר עצמו, עבד עולם, מכרוהו בית דין) יוצאים לחופשי ביובל. דף טו עמוד ב * עבד עברי הנמכר לגוי - לא יוצא לחופשי לאחר שש שנים (לדעת רבי). * עבד עברי הנמכר לגוי - רבי יוסי הגלילי סובר שאם נגאל על ידי קרובי משפחה הרי הוא משוחרר ואם נגאל על ידי אחרים הרי הוא משועבד להם, ורבי עקיבא סובר להיפך, וחכמים (=רבי) סוברים שבשני המקרים הללו הוא משוחרר. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף טז עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לכך שעבד עברי נקנה בשטר. * נחלקו האמוראים מי כותב את שטר קניין אמה העבריה - הקונה או המוכר (=אבא שלה). * הגמרא מביאה את המקורות לדין המשנה (שבדף יד ע"ב) שעבד עברי קונה עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף, ומביאה ברייתא שנאמר בה שעבד עברי קונה את עצמו גם בשוה כסף ובשטר. * לדעת ריש לקיש: אמה העבריה משתחררת מרשות האדון שלה כאשר אבא שלה נפטר. דף טז עמוד ב * הגמרא דוחה את דברי ריש לקיש (תיובתא מברייתא). * אין אדם מוריש זכות בתו לבנו. * הזכאים ל"הענקה" (=מענק שחרור): היוצא בשנים וביובל ובמיתת אדון, ואמה העבריה בסימנין, ולדעת רבי מאיר גם היוצא בגרעון כסף, אך עבד שברח לדעת כולם לא זכאי להענקה.
דף יז עמוד א * עבד עברי שהיה חולה מעל שלוש שנים מתוך שש שנות העבדות חייב להשלים את התקופה שחיסר. * התנאים נחלקו מה שווי המענק שנותנים לעבד עברי כשהוא משתחרר: חמישה עשר, שלושים או חמישים סלעים. (והגמרא מבררת את המקורות לשיטות השונות). * לדעת רבי שמעון: אין לתת כסף עבור "הענקה", ולדעת רבי אליעזר בן יעקב: אין לתת פרדות עבור "הענקה". דף יז עמוד ב * התנאים נחלקו אם עבד עברי מקבל "הענקה" רק אם בית אדוניו נתברך בגללו (בתקופת עבדותו) או שבכל מקרה מקבל. * עבד עברי - עובד את הבן של אדוניו לאחר מיתתו ואינו עובד את הבת. אמה עבריה, הנרצע והנמכר לעובד כוכבים - אינם עובדים לא את הבן ולא את הבת. (והגמרא מבררת את המקורות לכך). * גוי יורש את אביו מדין תורה, אך גר לא יורש את אביו הגוי מדין תורה אלא רק מדברי סופרים (ותיקנו זאת מהטעם "שמא יחזור לסורו").
