דף סב עמוד א
* פת פורני (=פת גדולה) חריבה (=יבישה) במלח ובצלים - קשים לגוף כחרבות.
* הגמרא מקשה בעמוד זה שלוש קושיות מפסוקים (קושיה אחת על רבי מאיר הסובר שצריך לכפול את התנאי, ושתי קושיות על רבי חנינא בן גמליאל הסובר שלא צריך לכפול את התנאי), ומתרצת.
* לדעת רבי יוחנן: כל דבר שבידו של האדם לעשותו, אף אם עדיין לא נעשה, אינו נחשב למחוסר מעשה. (ולכן לדעתו אם אמר "פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים (או להיפך) לכשיתלשו" ונתלשו - התרומה חלה).

דף סב עמוד ב
* גוי הרוצה להתגייר צריך להתגייר בפני שלושה דיינים.
* הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה "הרי את מקודשת לי לאחר שאשחרר אותך" - אינה מקודשת.
* הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה "הרי את מקודשת לי לאחר שאגרש אותך" - אינה מקודשת.
* רבי אושעיא מסתפק מה הדין במקרה שנותן שתי פרוטות לאשתו, באחת אמר לה "התקדשי לי היום" ובאחת אמר לה "התקדשי לי לאחר שאגרשיך".
* האומר לחברו "אם תלד אשתך בת הרי אותה בת מקודשת לי" - אם אשתו מעוברת הרי שדבריו קיימין (לדעת רבי חנינא).
* לדעת רבי אליעזר בן יעקב, רבי ורבי מאיר: אדם יכול להקדיש דבר שעדיין לא בא לעולם ואינו בידו לעשותו.

דף סג עמוד א
* האומר לאישה "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר / לאחר שתתגיירי / לאחר שימות בעלך" וכדומה - נחלקו התנאים אם מקודשת.
* האומר לאישה הרי את מקודשת לי בשכר זה שאדבר עליך לשלטון או שארכיבך על החמור (או כל פעולה אחרת) - לדעת התנא של הברייתא מקודשת (אם שווי הפעולה הוא פרוטה), אך לדעת התנא של המשנה אינה מקודשת.

דף סג עמוד ב
* כאשר במשנה מסוימת יש קושיה בין תחילת המשנה לסופה - רבי ינאי מעדיף להידחק ולבאר שהמשנה עוסקת בשני אופנים שונים מאשר לטעון שהמשנה מורכבת משתי דעות של תנאים.
* אבא שאמר "קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה" ובא אחד ואמר "אני קידשתיה" - לדעת רב: נאמן אותו אחד לתת לה גט ולהתירה להינשא לכל העולם אך לא נאמן לשאת אותה לאישה בעצמו, ולדעת רב אסי: נאמן אף לשאת אותה בעצמו.
* אבא שאמר "קדשתי את בתי" ועדי הקידושין לא לפנינו וזינתה – נחלקו רב ורב אסי אם סוקלים אותה כדין נערה המאורסה שזינתה.

דף סד עמוד א
* האב נאמן לומר שקידש את בתו הקטנה או הנערה (ונאמן לומר זאת כשהיא טרם בגרה), אך לא נאמן לומר שהיא נשבתה. (דין זה נלמד מהפסוק "את בתי נתתי לאיש הזה").
* במשנה נאמר ש"מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים (ולכן לא תזדקקי ליבום אם אמות) - נאמן, יש לי אחים (ולכן כן תזדקקי ליבום אם אמות ללא בנים) - אינו נאמן", ורבא ואביי מסבירים כיצד ניתן לפרש את המשנה גם לפי שיטת רבי נתן.

דף סד עמוד ב
* אדם אינו מניח מלקיים מצוה המוטלת עליו ועושה במקומה מצוה שאינה מוטלת עליו.
* לדעת רבי מאיר: אדם עשוי לעשות מעשה שאינו ברור, אפילו שהוא נכנס מחמתו למצב מסופק, ורבי יוסי חולק.

דף סה עמוד א
* היא אומרת "קדשתני", והוא אומר "לא קדשתיך" - הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, ומבקשים ממנו לתת לה גט, ואם נתן לה גט ללא שביקשו ממנו הרי שגילה דעתו שאכן באמת קידשה ולכן כופים אותו לתת לה כתובה.
* המקדש אישה בעד אחד - אין חוששים לקידושיו (ואפילו שניהם מודים לדברי העד, לדעת שמואל).

דף סה עמוד ב
* הגמרא ממשיכה לעסוק בסוגיית "המקדש בעד אחד" ומביאה מחלוקת אמוראים אם הקידושין חלים או לא.
* בדיני ממונות: הודאת בעל דין כמאה עדים.
* בדיני ממונות: אם שניהם מודים, נאמנים ללא עדים. ("לא איברו סהדי אלא לשקרי").
* אמר לו עד אחד "אכלת חלב" והלה שותק - נאמן, אמר לו עד אחד "נטמאו טהרותיך" והלה שותק - נאמן.

דף סו עמוד א
* אמר לו עד אחד "שורך נרבע" והלה שותק - נאמן.
* אמר לו עד אחד שאשתו זינתה והלה שותק (לא הכחיש ולא הודה) - אביי ורבא חולקים אם העד נאמן בדבריו לאוסרה על בעלה.
* אביי מביא שתי ראיות לשיטתו (שהעד נאמן), אך רבא דוחה ראיות אלו.
* אלעזר בן פועירה אמר לינאי המלך שיהרוג את החכמים שביזו אותו (על יחוסו) ואין לו מה לדאוג על התורה שתשתכח כי התורה נשארת כרוכה ומונחת בקרן זוית וכל הרוצה ללמוד יבוא וילמד.

דף סו עמוד ב
* רבא מביא ראיה לשיטתו (שהעד לא נאמן), אך אביי דוחה ראיה זו.
* בן גרושה/חלוצה שעבד במקדש - עבודתו כשרה. (והגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים לגבי המקור לדין זה).
* בעל מום שעבד במקדש - עבודתו פסולה. (והמקור לכך הוא מהפסוק "הנני נותן לו את בריתי שלום").
* כל מקום שיש קידושין ואין עבירה - הולד הולך אחר הזכר.

דף סז עמוד א
* הגמרא מבררת אם הכלל האמור במשנה בעמוד הקודם ("כל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר") הוא גורף.
* רבי יוסי ורבי יהודה נחלקו אם לגר מותר לשאת ממזרת (ואם נשא - הולד ממזר).
* כהן חלל שנשא בת ישראל - יש מחלוקת אם הבת שלהם כשרה להינשא לכהן.
* ישראל שנשא חללה - בתו כשרה לכהונה.
* מצרי שני (=בנו של גר מצרי) שנשא מצרית ראשונה (=אישה מצרית שהתגיירה) - יש מחלוקת אם הבן שלהם נחשב למצרי שלישי (ומותר לישא בת ישראל) או מצרי שני (ואסור).

דף סז עמוד ב
* "באומות הלך אחר הזכר" - היינו: שאצל הגויים מייחסים את הולד לאביו, שאם אביו משאר אומות (ולא משבע אומות) מותר לקנותו כעבד ולהחיותו, ואם אביו משבע אומות אסור להחיותו.
* המקור לכך שאין קידושין תופסים באישה האסורה בכרת נלמד למסקנת הגמרא ב"היקש" (ולא ב"במה מצינו") מדין אחות אישה (שבה יש פסוק מפורש שלא תופסים בה קידושין).

דף סח עמוד א
* הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר.
* לדעת רב אחא בר יעקב: המקור לכך שאין קידושין תופסים באישה האסורה בכרת הוא מקל וחומר מיבמה (שיבמה בלאו ולא תופסים בה קידושין, וכל שכן שבחייבי מיתות וחייבי כריתות לא יתפסו קידושין).

דף סח עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לכך שקידושין לא תופסים בין ישראל לשפחה כנענית או לנוכרית, ואת המקור לכך שהולד שנולד מישראל הבא על שפחה כנענית או נוכרית דינו כמוה (עבד כנעני או נוכרי).
* עובד כוכבים או עבד הבא על בת ישראל - הולד לא כשר (אלא הוא ישראל ממזר או ישראל פסול).

דף ע עמוד א
* כל הנושא אישה שאינה הוגנת לו - מעלה עליו הכתוב כאילו חרשו לכל העולם כולו וזרעו מלח.
* כל הנושא אישה לשום ממון - יהיו לו בנים שאינם מהוגנים.
* כל הנושא אישה שאינה הוגנת לו - אליהו כופתו והקב"ה רוצעו.
* כל הפוסל (אחרים) - במומו פוסל (היינו, שהוא עצמו יש לו מום זה).
* כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור - אסור בעשיית מלאכה בפני שלושה (כי זה לא מכובד למעמדו).
* אין משתמשים באישה.
* קול באישה ערוה.

דף ע עמוד ב
* אין שואלים בשלום אישה (שאינה אשתו) כלל (כיון שמרגיל לבה ודעתה אצלו).
* רב היה מלקה את מי שציער את שליח בית דין.
* לדעת רבי אלעזר: אם ראית כוהן שנוהג בעזות מצח - אל תהרהר אחריו שמא יש פסול במשפחתו, כיון שדרכם של הכוהנים לנהוג בעזות.
* כל הנושא אישה שאינה הוגנת לו - כשהקב"ה משרה שכינתו, מעיד על כל השבטים (שהם משלו) ואין מעיד עליו.
* כשהקב"ה משרה שכינתו - אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל.
* קשים גרים לישראל כספחת.

דף עא עמוד א
* בימי רבי ובימי רבי פנחס ביקשו לקבוע שהדין יהיה הפוך - שבבל תהיה עיסה לארץ ישראל, וכל בן ארץ ישראל שירצה לישא אישה ממשפחת בבל יצטרך לבדוק אחר יחוסה - אך הם מנעו זאת.
* מדין תורה אין עוף צריך שחיטה כדי להתירו באכילה (אלא די בשפיכת דמו).
* משפחה שנטמעה (מחמת שלא נודע פסולה) - נטמעה.
* הגמרא מפרטת את מי מלמדים חכמים את הקריאה הכתיבה והפירוש של שם השם שבן ארבע אותיות שתים עשרה אותיות וארבעים ושתים אותיות.

דף עא עמוד ב
* הגמרא מספרת על אמוראים שלא נשאו אישה מחשש לייחוסם.
* משפחה בבבל ששותקת (ולא רבה) הרי זה סימן שהיא משפחה כשרה.
* אם ראית שני בני אדם (או שתי משפחות) שמתגרים זה בזה - שמץ פסול יש באחד מהם ואין מניחים אותו להידבק אחד בחברו.
* בבל - בריאה (מיוחסת ונקייה), מישון - מתה (ממזרים גמורים כולם), מדי - חולה (רובם כשרים ומיעוטם פסולים), עילם - גוססת (רובם פסולים ומיעוטם כשרים).
* הגמרא מבררת עד היכן הם הגבולות של בבל (לעניין דיני יוחסין).

דף עב עמוד א
* נחלקו האמוראים אם גבולות בבל לעניין גיטין (שהמביא גט מארץ ישראל לבבל לא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם) הם כגבולות בבל לעניין יוחסין או לא.
* נחלקו האמוראים אם "חלזון ניהוונד" דינה כדין בבל לעניין יוחסין או לא.
* פרסיים - אוכלים ושותים כדוב, ומסורבלים כדוב, ומגדלים שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב.
* ישמעאלים - דומים לשעירים של בית הכסא, תלמידי חכמים שבבבל - דומים למלאכי השרת.

דף עב עמוד ב
* כשמת רבי עקיבא נולד רבי, כשמת רבי נולד רב יהודה, כשמת רב יהודה נולד רבא, כשמת רבא נולד רב אשי, ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו.
* "מישון" - לא חשו לה לא משום עבדות ולא משום ממזרות, אלא כוהנים שהיו בה לא הקפידו על הגרושות.
* חכמים (לפי דעה אחת בגמרא) חולקים על רבי מאיר וסוברים שכל הארצות בחזקת מיוחסות (ולא רק בבל).
* נחלקו רבי יוסי ורבי מאיר אם ממזרים ונתינים טהורים הם לעתיד לבוא (והלכה כרבי יוסי שהם טהורים).
* נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה אם מותר לגר לשאת ממזרת. (והגמרא מבררת את טעם המחלוקת בעמוד הבא).

דף עג עמוד א
* לא הוזהרו כוהנות כשרות מלהינשא לפסולים (גר, עבד משוחרר, חלל).
* הגמרא מכריעה להלכה שלגר מותר להינשא לכוהנת וכן לממזרת.
* מדין תורה "שתוקי" ו"אסופי" כשרים להינשא לישראל, אלא ש"מעלה עשו ביוחסים" ואסרו עליהם להינשא לישראל.

דף עג עמוד ב
* הגמרא מביאה כמה דוגמאות בהם תינוק שנמצא לא נחשב ל"אסופי" כי יש הוכחה לכשרותו.
* שלושה נאמנים לאלתר (ולא לאחר זמן): אסופי, חיה ופוטרת חברותיה מן הטומאה.
* התנאים נחלקו עד מתי המיילדת נאמנת לומר על תאומים מי נולד ראשון.
* שני אנשים החלוקים ביניהם מי מהם קנה חפץ מסוים - נאמן המוכר לומר למי מכר את החפץ כל עוד החפץ ברשותו.