סקר
עם סיום מסכת עירובין






 
מספר צפיות: 7
דף יב עמוד א
* אין חבין לאדם אלא בפניו; זכין לאדם שלא בפניו.
* אדם שנותן במתנה צבי או גוזלות לחבירו והן נמצאות בחצר חבירו - זכה חבירו בהם אף אם לא יכול לרוץ ולתופסם קודם שיברחו מחצירו (בניגוד למציאה שזוכה בהם רק אם יכול לרוץ ולתופסם קודם שיברחו מחצירו).
* במשנה מובא שמציאת בנו ובתו הקטנים שייכת לאבא, והטעם לכך הוא כיון שקטן אינו זוכה במציאה מהתורה אלא רק מדרבנן וחכמים תיקנו שיזכה בה לאביו בגלל שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואינו משהה אותה לעצמו.

דף יב עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן: בן שאביו מפרנסו (סמוך על שולחן אביו) - מציאתו לאביו, גם אם הוא גדול (משום איבה).
* אשה שהיא ספק מגורשת ("מגורשת ואינה מגורשת", וחייב לזון אותה) - מציאתה לעצמה ולא לבעלה.
* מצא שטר חוב שיש בו אחריות נכסים והלוה מודה שעדיין לא פרעו - לא יחזיר למלוה, מחשש שהשטר מוקדם (ויבוא לפרוע לקוחות שלא כדין).
מספר צפיות: 4
דף יג עמוד א
* במשנה (בבא בתרא) נאמר שכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו - מדוע לא חוששים שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי (ויבוא לטרוף לקוחות שלא כדין)? לדעת רב אסי: המשנה עוסקת בשטר בו נעשית הקנאה בזמן החתימה על שעבוד הנכסים (גם אם לא תהיה הלואה לבסוף), ולדעת אביי: עדיו של הלוה בעצם חתימתם זוכים למלוה את הכתוב בשטר (ואפילו לא ניתנו המעות עדיין), וזה בתנאי שלאחר זמן יגיע השטר ליד המלוה.

דף יג עמוד ב
* במשנה (יב עמוד ב) מובאת מחלוקת ר' מאיר וחכמים אם כאשר מצא שטר חוב שאין בו אחריות נכסים יחזיר למלוה או לא - בסוגייתנו מובא שרבי אלעזר סובר שהמחלוקת היא כאשר אין הלווה מודה בחובו אלא טוען שהשטר מזוייף (ואם הוא מודה אז לדעת כולם יחזיר למלוה), ורבי יוחנן סובר שהמחלוקת היא כאשר הלווה מודה בחובו (ואם הוא לא מודה אז לדעת כולם לא יחזיר למלוה) [ובסוגיה מבוארים טעמי מחלוקתם].
מספר צפיות: 3
דף יד עמוד א
* הטעם לכך שחכמים סוברים שאף אם לא נכתב בשטר שהלווה משעבד את נכסיו לפרעון החוב, המלוה יכול לגבות מהם - זה מכיוון ש"אחריות טעות סופר הוא" (הסופר בטעות לא כתב בשטר אחריות נכסים אך ודאי שההלוואה היתה רק על מנת כן).
* סברא זו של "אחריות טעות סופר" נאמרה רק בשטר הלואה אך לא בשטר מקח וממכר.

דף יד עמוד ב
* מכר שדה לחבירו והחזיק בה הלוקח ויצאו עליה עוררין הטוענים לבעלות על הקרקע ורוצה הלוקח לחזור בו מהמכירה - לפי ה"איכא דאמרי" אפילו אם מכר לו באחריות, המוכר לא חייב להחזיר לו את הכסף, כל עוד אין פסק מבית דין שהערעור נכון.
* המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו - לדעת רב: המוכר חייב לשלם ללוקח את דמי הקרקע ואת השבח שהשביחה השדה לאחר המכירה, ולדעת שמואל: חייב לשלם רק את דמי הקרקע.
מספר צפיות: 7
דף טו עמוד א
* שמואל סובר שהלוקח מגזלן, שבא הנגזל ונטל את הקרקע עם הפירות וחזר הלוקח לגבות את דמי מקחו מידי המוכר, אינו תובע מהמוכר דמי השבח שגבה ממנו הנגזל - אלא אם יש למוכר קרקע אחרת ובה פורע את התשלום ואינו מחזיר ללוקח מעות, או אם בשעת המכר התחייב המוכר בקנין ללוקח שיתן לו את השבח.
* לדעת שמואל בעל חוב הבא לגבות את חובו מקרקעות שמכר הלוה לאחרים - גובה אף את השבח שהשביח הלוקח בקרקע.

דף טו עמוד ב
* הכיר הלוקח בקרקע שנמכרה לו שאינה של המוכר אלא שהיא גזולה בידו ובכל זאת קנאה ממנו ושילם בעבורה ואח"כ הגיע הנגזל והוציא ממנו את הקרקע - לדעת רב רשאי הלוקח לגבות מהמוכר את המעות (כי כוונתו היתה להפקיד אצלו את מעותיו) ולדעת שמואל לא רשאי (כי כוונתו היתה לתת לו את המעות במתנה).
* גזלן שמכר שדה שגזל ואח"כ קנה את הקרקע מן הנגזל - השדה תישאר בידי הקונה (כי קנה זאת מהנגזל בכדי שתישאר השדה בידי הקונה).
מספר צפיות: 6
דף טז עמוד א
* בעמוד הקודם למדנו שגזלן שמכר שדה שגזל ואח"כ קנה את הקרקע מן הנגזל, השדה תישאר בידי הקונה (כי קנה זאת מהנגזל בכדי שתישאר השדה בידי הקונה) - ובסוגייתנו הגמרא מביאה 3 דעות עד מתי אנו תולים ואומרים שהטרחה שטרח הגזלן בקניית השדה מוכיחה שכוונתו היא לקנות את השדה ללוקח בכדי שיעמוד באמונתו.
* האומר לחבירו "מה שאירש מאבא מכור לך" לא אמר כלום, אך אם אמר "מה שאירש מאבא היום" דבריו קיימים, וזה בגלל כבוד אביו (שגוסס וצריך מעות לקבורה ולתכריכים).

דף טז עמוד ב
* האומר לחבירו "שדה שאני עתיד לקנות הריני מתחייב לך שכאשר אקנה אותה בפועל תהיה קנויה לך מעכשיו ולא אוכל לחזור בי" - קנה (ולמסקנת הגמרא דין זה הוא אף כאשר אמר "שדה זו").
* לדעת שמואל: המוצא שטר הקנאה (בו מקנה הלוה למלוה את שיעבוד נכסיו, ואף אם לא ילוה בסופו של דבר) - יחזירו למלוה (ואין חוששים שכבר נפרע), אך למסקנת הסוגיה לא יחזירו למלוה.
מספר צפיות: 2
דף יז עמוד א
* היה חייב לחברו שבועה בבית דין, ולאחר זמן אמר "נשבעתי", והעדים מעידים אותו שלא נשבע - הוחזק כפרן לאותה שבועה (אינו נאמן בדבריו עד שישבע בבית דין).
* לדעת רבי יוחנן: המוצא שטר חוב וכתוב בו הנפק (אישור בית הדין שנתקיים השטר בפניהם), ותאריך השטר הוא מהיום - יחזירו לבעלים (ואין חוששים שנפרע החוב כבר ביום ההלואה), ולדעת רב כהנא דין זה הוא רק כאשר הלוה מודה שעדיין לא פרעו.

דף יז עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן (וכך המשנה בכתובות): מעשה בית דין (=חיוב ממון החל על פי תקנת חכמים) גובים אותו כאילו כתוב בשטר (ולכן הנתבע אינו נאמן לומר "פרעתי" אם אין לו עדים).
* מדברי אביי עולה שאלמנה מן האירוסין זכאית לתשלום כתובה, אך הגמרא (בעמוד זה ובעמוד הבא) לא מוצאת לכך מקור.
מספר צפיות: 3
דף יח עמוד א
* במשנה נאמר ש"מצא גיטי נשים... הרי זה לא יחזיר, שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא לתנן", ומכך דייקה הגמרא שאם הבעל אמר, אפילו לאחר זמן רב, לתת את הגט לאשה אז נותנין - הגמרא הקשתה על כך ממשנה במסכת גיטין, ואילו רבי זירא הקשה על המשנה ממסכת גיטין מברייתא (ודעות האמוראים להלן מתרצות את הקושיה).
* לשיטת רבה, במקום שהשיירות מצויות והוחזקו שני אנשים באותו השם - מי שמצא גט אשה (או שטרות מסוגים אחרים), אין להשיב זאת לבעליו (מחשש שזה לא שלו).

דף יח עמוד ב
* יש 2 דעות חלוקות בדעת רבי זירא: או שמסכים עם רבה, או שחולק וסובר שאף אם לא הוחזקו שני אנשים באותו השם אין להשיב זאת לבעליו.
* לדעת רבי ירמיה אם העדים העידו על גט שנמצא ש"מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של שם זה ואותו חתמנו לאיש זה התובעו" - נאמנים, ואפילו אם הגט נמצא לאחר זמן רב.
* לדעת רב אשי אם העדים העידו על סימן מובהק בגט שנמצא (כגון: נקב יש בו בצד אות פלונית) - נאמנים, ואפילו אם הגט נמצא לאחר זמן רב.
מספר צפיות: 5
דף יט עמוד א
* מצא גט אשה בשוק והבעל מודה שכבר גירש בו - יחזיר לאשה את הגט, אך אם מצא שטר חוב - לא יחזיר למלוה, אף אם הלוה מודה שלא פרע חובו עדיין (והגמרא מבארת את סיבת ההבדל).
* מצא שטר שחרור של עבד כנעני בשוק - אם האדון מודה ששחרר כבר את העבד ומן העבד נפל, יחזיר לעבד.

דף יט עמוד ב
* בעמוד זה מובאים 2 תירוצים ליישב את הסתירה בין דברי המשנה לברייתא (במקרה בו מצא דייתיקי או שטר מתנה והנותן אמר תנו את השטר שנמצא למי שנכתב עבורו - לפי המשנה נותנים ולפי הברייתא לא).
* מצא שובר (שטר שכתבה אשה לבעלה ובו היא מודה שפרע לה את כתובתה) - אם האשה מודה שבעלה אכן פרע לה את הכתובה והיא מסרה לו את השובר הזה, יחזיר המוצא את השובר לבעל.
מספר צפיות: 2
דף כ עמוד א
* לדעת שמואל: מלוה המוכר שטר חוב (שיש לו על פלוני) לחבירו ואח"כ חזר המלוה (או יורשו) ומחל ללוה על חובו - מחול (ואין הלוה חייב לפרוע ללוקח).
* המשנה מפרטת שטרות מסויימים שאין לחשוש בהם לפירעון, ולכן המוצא שטרות אלו יחזיר אותם לבעליהם (ואלו הם: איגרות שום ואיגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וכל מעשה ב"ד).

דף כ עמוד ב
* העמוד שבית המדרש נשען עליו נשבר, ורב עמרם אמר שזה בגלל שרבה גידף אותו, ורבה טען שזה בגלל שרב עמרם השיב על דבריו ובייש אותו בבית המדרש.
* שובר המונח ביד המלוה ולא ביד הלוה - אע"פ שהשובר כתוב בכתב ידו של המלוה, אינו אלא כמשחק המלוה בלוה ופסול השובר (והשטר חוב שביד המלוה תקף).
מספר צפיות: 75
דף כא עמוד א
* בעמוד זה מתחיל פרק "אלו מציאות" (פרק שני) העוסק בדיני אבידה.
* במשנה נאמר שהמוצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו, ורבי יצחק (בגמרא) מבאר שהכוונה היא שמצא קב פירות המפוזר ב-4 אמות, וביאר רב עוקבא בר חמא שמדובר שמצא אותם בשעת אסיפת גרנות (וכאן דשן בעליהן ונשאו את העיקר ונותרו אלו), ומכיון שמרובה הטורח לאסף אותם (כשקב מפוזר ב-4 אמות) הפקירם בעליהם.

דף כא עמוד ב
* יאוש שלא מדעת (אבידה שנמצאה קודם שידעו בעליה שנאבדה, וכאשר יוודע לבעליה שנאבדה מן הסתם יתייאשו ממנה) - לדעת אביי לא נחשב ליאוש, ולדעת רבא כן נחשב ליאוש.
* הגמרא מביאה בעמוד זה ובדף הבא נסיונות הוכחה מרובים להוכיח כדעת אביי או רבא.
* המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן.
מספר צפיות: 45
דף כב עמוד א
* הגמרא ממשיכה בעמוד זה בנסיונות להוכיח כרבא או כאביי האם "יאוש שלא מדעת" נחשב ליאוש או לא.
* שליח יכול לתרום תרומה עבור הבעלים רק אם מינוהו הבעלים שליח.

דף כב עמוד ב
* לאחר קושיה ללא תירוץ שהביאה הגמרא על דעת רבא, מכריעה הגמרא להלכה שהלכה כאביי שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש (הלכה כאביי ביע"ל קג"ם - והאות י' מסמלת את סוגיית יאוש שלא מדעת).
* רבה ורבא נחלקו אם "סימן העשוי לידרס" (=חפץ שיש בו סימן, שאבד במקום שיכול להידרס בקלות) נחשב לסימן המחייב בהשבה או לא.
מספר צפיות: 24
דף כג עמוד א
* בלישנא הראשונה בגמרא, הגמרא ניסתה להעמיד את מחלוקת רבה ורבא (שנחלקו אם "סימן העשוי לידרס" נחשב לסימן) במחלוקת תנאים, אך דחתה אפשרות זו.
* בלישנא השניה בגמרא, הגמרא ניסתה לטעון שנחלקו התנאים אם "אין מעבירין על האוכלין" (=המוצא דבר מאכל אינו רשאי לעבור ולהמשיך בדרכו עד שיגביהנו - רש"י) או לא, אך דחתה אפשרות זו.
* כלל באבידה: משעה שבעל האבידה אמר "ווי לה לחסרון כיס" - נתייאש לו ממנה ומותרת למוצא.

דף כג עמוד ב
* מנין ומשקל (כשיודע המאבד לכוין את מספר הדברים שיש באבידה או את משקל האבידה, כאשר המנין והמשקל אינם סטנדרטיים) - נחשב לסימן.
* הגמרא מתלבטת ודנה האם מקום (=שהמאבד מציין את המקום בו אבדה לו האבידה) נחשב לסימן או לא.
* ב-3 דברים רגילים חכמים לשנות מן האמת: במסכת, במטה, במקום לינה.
1 2 3 4 5 6 7 8 9
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר