סקר
עם סיום מסכת עירובין






 
מספר צפיות: 2
דף כ עמוד א
* לדעת שמואל: מלוה המוכר שטר חוב (שיש לו על פלוני) לחבירו ואח"כ חזר המלוה (או יורשו) ומחל ללוה על חובו - מחול (ואין הלוה חייב לפרוע ללוקח).
* המשנה מפרטת שטרות מסויימים שאין לחשוש בהם לפירעון, ולכן המוצא שטרות אלו יחזיר אותם לבעליהם (ואלו הם: איגרות שום ואיגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וכל מעשה ב"ד).

דף כ עמוד ב
* העמוד שבית המדרש נשען עליו נשבר, ורב עמרם אמר שזה בגלל שרבה גידף אותו, ורבה טען שזה בגלל שרב עמרם השיב על דבריו ובייש אותו בבית המדרש.
* שובר המונח ביד המלוה ולא ביד הלוה - אע"פ שהשובר כתוב בכתב ידו של המלוה, אינו אלא כמשחק המלוה בלוה ופסול השובר (והשטר חוב שביד המלוה תקף).
מספר צפיות: 75
דף כא עמוד א
* בעמוד זה מתחיל פרק "אלו מציאות" (פרק שני) העוסק בדיני אבידה.
* במשנה נאמר שהמוצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו, ורבי יצחק (בגמרא) מבאר שהכוונה היא שמצא קב פירות המפוזר ב-4 אמות, וביאר רב עוקבא בר חמא שמדובר שמצא אותם בשעת אסיפת גרנות (וכאן דשן בעליהן ונשאו את העיקר ונותרו אלו), ומכיון שמרובה הטורח לאסף אותם (כשקב מפוזר ב-4 אמות) הפקירם בעליהם.

דף כא עמוד ב
* יאוש שלא מדעת (אבידה שנמצאה קודם שידעו בעליה שנאבדה, וכאשר יוודע לבעליה שנאבדה מן הסתם יתייאשו ממנה) - לדעת אביי לא נחשב ליאוש, ולדעת רבא כן נחשב ליאוש.
* הגמרא מביאה בעמוד זה ובדף הבא נסיונות הוכחה מרובים להוכיח כדעת אביי או רבא.
* המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן.
מספר צפיות: 45
דף כב עמוד א
* הגמרא ממשיכה בעמוד זה בנסיונות להוכיח כרבא או כאביי האם "יאוש שלא מדעת" נחשב ליאוש או לא.
* שליח יכול לתרום תרומה עבור הבעלים רק אם מינוהו הבעלים שליח.

דף כב עמוד ב
* לאחר קושיה ללא תירוץ שהביאה הגמרא על דעת רבא, מכריעה הגמרא להלכה שהלכה כאביי שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש (הלכה כאביי ביע"ל קג"ם - והאות י' מסמלת את סוגיית יאוש שלא מדעת).
* רבה ורבא נחלקו אם "סימן העשוי לידרס" (=חפץ שיש בו סימן, שאבד במקום שיכול להידרס בקלות) נחשב לסימן המחייב בהשבה או לא.
מספר צפיות: 24
דף כג עמוד א
* בלישנא הראשונה בגמרא, הגמרא ניסתה להעמיד את מחלוקת רבה ורבא (שנחלקו אם "סימן העשוי לידרס" נחשב לסימן) במחלוקת תנאים, אך דחתה אפשרות זו.
* בלישנא השניה בגמרא, הגמרא ניסתה לטעון שנחלקו התנאים אם "אין מעבירין על האוכלין" (=המוצא דבר מאכל אינו רשאי לעבור ולהמשיך בדרכו עד שיגביהנו - רש"י) או לא, אך דחתה אפשרות זו.
* כלל באבידה: משעה שבעל האבידה אמר "ווי לה לחסרון כיס" - נתייאש לו ממנה ומותרת למוצא.

דף כג עמוד ב
* מנין ומשקל (כשיודע המאבד לכוין את מספר הדברים שיש באבידה או את משקל האבידה, כאשר המנין והמשקל אינם סטנדרטיים) - נחשב לסימן.
* הגמרא מתלבטת ודנה האם מקום (=שהמאבד מציין את המקום בו אבדה לו האבידה) נחשב לסימן או לא.
* ב-3 דברים רגילים חכמים לשנות מן האמת: במסכת, במטה, במקום לינה.
מספר צפיות: 18
דף כד עמוד א
* מר זוטרא חסידא ראה מישהו שרחץ ידיו וניגב אותן בבגדו של חברו והסיק שמכך שלא אכפת לו ליהנות מממונם של אחרים הרי שהוא זה שגנב לו כוס של כסף.
* לדעת ר"ש בן אלעזר המוצא מציאה בכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן.
* הגמרא מתלבטת האם ההיתר של ר"ש בן אלעזר הוא רק במקום שבו רוב האנשים המצויים בו הם נכרים או אף במקום שהרוב הם ישראל, וכן מתלבטת האם חכמים חולקים עליו ועל מה חולקים וכמי ההלכה.

דף כד עמוד ב
* מר שמואל פסק שהמוצא מעות בשוק הרי אלו שלו, אך אם בא אדם ונתן בהן סימן הרי שלפנים משורת הדין יש להחזיר לו אותן.
* בשר שנתעלם מן העין (בשר שבמשך זמן מה לא ראהו ישראל) - אסור (מחשש שהוחלף בבשר איסור).
* הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ולא ידוע אם נשחטו כהלכה - נחלקו התנאים אם מותר באכילה או לא.
מספר צפיות: 14
דף כה עמוד א
* מהמשנה משמע שהמוצא כלי ולפניו פירות או כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו, אך מהברייתא משמע שצריך להכריז - בגמרא מובאות 4 אפשרויות לתרץ סתירה זו.
* במשנה נאמר שהמוצא שלשה מטבעות זה על גב זה חייב להכריז, וביאר רבי יצחק מגדלאה שזה רק אם עשויין כמגדלין (=שהמטבע התחתנה רחבה מהאמצעית והאמצעית רחבה מהעליונה).

דף כה עמוד ב
* המוצא מטבע בשוק ומצאו חבירו ואמר לו שלי היא ונתן סימן - לא אמר כלום, ולא עוד אלא אפילו שמו כתוב עליה - לא אמר כלום, לפי שאין סימן למטבע (כי אולי הוציאה כבר מתחת ידו ונפלה מידי מישהו אחר).
* כל ספק הינוח (שספק אם הונח שם בכוונה או שנפל שם שלא בידיעת בעליו) - לכתחילה לא יטול, ואם נטל לא יחזיר.
מספר צפיות: 11
דף כו עמוד א
* בדברים שאין צורת הנחתם מוכיחה מי הניחם שם: אם נמצאה בכותל חדש בחצי הכותל הפנימי - שייך לבעל הבית, ואם נמצאה בחצי כותל החיצוני - הרי זה של המוצא.
* במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר שאם היה משכיר את ביתו לאחרים ומצא מציאה בתוך הבית הרי אלו שלו - ובסוגייתנו מבואר שזה רק כאשר השכיר את הבית ל-3 אנשים (כי אי אפשר לברר מאיזה מן השוכרים נאבד ומשום כך הבעלים התייאשו), אך אם השכיר כל פעם לאדם אחד אז זה שייך לשוכר האחרון.

דף כו עמוד ב
* ראה מטבע שנפלה - נטלה לפני שהתייאשו בעליה על מנת לגוזלה: עובר משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם.
* מי שראה שנפלו מטבעות מחבירו בין החולות והוא עצמו מצא את המטבעות ולקח אותם - לא חייב להחזירם לבעליהם כי הם התייאשו.
* במשנה נאמר שהמוצא מעות לפני השולחן המפסיק בין השולחני ובין הבאים להחליף, הרי אלו שלו, וחידש רבי אלעזר בגמרא שדין זה הוא אף אם היו מצאן על גבי השולחן עצמו.
מספר צפיות: 14
דף כז עמוד א
* אין חיוב השבת אבידה על חפץ ששוה פחות מפרוטה.
* אבידת גוי מותרת (ואינו חייב להשיב לו אבידתו).
* אבידה ששטפה נהר מותרת למוצא.

דף כז עמוד ב
* מה שמחזירים חפץ על פי סימנים שנותן בהם המאבד - הגמרא הביאה 3 נסיונות להוכיח שדין זה הוא מהתורה ודחתה הוכחות אלו ואח"כ הביאה נסיון אחד להוכיח שדין זה הוא מדרבנן ודחתה הוכחה זו.
* הגמרא הציעה שישנה מחלוקת תנאים אם "סימנין דאורייתא או דרבנן", אך דחתה הצעה זו.
מספר צפיות: 9
דף כח עמוד א
* לדעת רבא: "סימנין - דאורייתא" (מה שמחזירים חפץ על פי סימנים שנותן בהם המאבד הוא דין מהתורה).
* לדעת רבי מאיר: על המוצא להכריז שמצא אבידה עד שישמעו על כך שכני המקום שנמצאת בו האבידה.
* רבינא מדייק (מדברי רבי יהודה שבמשנה) שכשמכריז המוצא על אבידתו עליו להזכיר את שם החפץ שמצא, אך רבא טוען שדיוק זה לא הכרחי וייתכן שעליו רק להכריז שמצא אבידה מבלי להזכיר את שם החפץ. [ויש בכך מחלוקת אמוראים בעמוד ב]

דף כח עמוד ב
* משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזים על מציאת אבידה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (ולא בבית המקדש), ומשרבו האנסים (שאונסים את מוצאי האבידות ולוקחים אותן מהם) התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו ודיו.
* בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימנים ונוטלה, משרבו הרמאים התקינו שיהיו אומרים לו צא והבא עדים שאתה לא רמאי ורק לאחר מכן תיטול את האבידה.
מספר צפיות: 9
דף כט עמוד א
* דינו של שומר אבידה - לדעת רבה: כשומר חינם, לדעת רב יוסף: כשומר שכר.
* במשנה (בעמוד הקודם) נחלקו ר"ט ור"ע במקרה שמצא אבידה "שאינו עושה ואוכל" ומכרה, אם רשאי המוצא להשתמש בכסף ואם חייב באחריותן - והגמרא (בעמוד שלנו) מבארת רב יוסף יבאר את מחלוקתם כדי שלא יהיה קשה על שיטתו.

דף כט עמוד ב
* אין השואל רשאי להשאיל (מה ששאל) ואין השוכר רשאי להשכיר (מה ששכר), ואף אם שאל ספר תורה מחבירו אינו רשאי להשאילו (למרות שנוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו).
* שתיית מים פושרים מזיקה לגוף, כשהוחמו בכלי מתכת ולא רתחו כל צרכם ולא נתן בהם עשבים/תבלין שרגילים לתת במשקה.
מספר צפיות: 9
דף ל עמוד א
* הגמרא מתלבטת האם מותר למוצא כסות להשתמש בכסות שמצא לצרכו בשעה שהוא שוטח אותה לצורך הכסות (ודוחה 3 נסיונות לפשוט את ההתלבטות).
* ישנם מקרים בהם מותר למוצא האבידה להתעלם מהאבידה ולא לקחת אותה (כהן והאבידה בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו לטרוח באבידה זו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו).

דף ל עמוד ב
* המבקר חולה שהוא בן גילו - נוטל מהחולה אחד מששים בחליו, ואעפ"כ כן צריך ללכת ולבקרו.
* לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין.
* המשנה נותנת כלל ואומרת שכל דבר שניכר בו שהוא נמצא כאן שלא מדעת הבעלים הרי הוא אבידה.
מספר צפיות: 7
דף לא עמוד א
* לדעת רבא חייב אדם להציל אף את קרקע חבירו שלא תינזק (ולא רק ממון/מטלטלים של חבירו).
* מהמילה "השב" לומדים שחייב להחזיר את האבידה אפילו 100 פעם (אם החזירה וברחה החזירה וברחה).
* הכל (=גנב וגזלן ו-4 שומרים המשיבים חפץ לבעלים) צריכין דעת בעלים (=צריכים להודיע לבעל החפץ שהחזירו לו את החפץ), חוץ מהשבת אבידה.

דף לא עמוד ב
* הגמרא דורשת את כפל המילים הבאות: "מות יומת","הכה תכה", "השב תשיב", "חבל תחבול", "פתח תפתח", "נתן תתן", הענק תעניק", "העבט תעביטנו" (ובסוף העמוד הקודם: "השב תשיבם", "שלח תשלח", "הוכח תוכיח", "עזוב תעזוב", "הקם תקים").
* יש תנאים הסוברים ש"דברה תורה כלשון בני אדם" ואינם דורשים דרשה מכפילות המילים.
1 2 3 4 5 6 7 8 9
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר