דף כה עמוד א * מהמשנה משמע שהמוצא כלי ולפניו פירות או כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו, אך מהברייתא משמע שצריך להכריז - הגמרא מביאה ארבע אפשרויות לתרץ סתירה זו. * לא ניתן לדייק מהמשנה אם מנין נחשב לסימן או מקום נחשב לסימן. * במשנה נאמר שהמוצא שלושה מטבעות זה על גב זה חייב להכריז, וביאר רבי יצחק מגדלאה שזה רק אם עשויין כמגדלין (=שהמטבע התחתונה רחבה מהאמצעית והאמצעית רחבה מהעליונה). (וכך גם סובר רבי חנינא, ורבי יוחנן חולק). דף כה עמוד ב * המוצא מטבע בשוק ומצאו חברו ואמר לו "שלי היא" ונתן סימן - לא אמר כלום, ולא עוד אלא אפילו שמו כתוב עליה - לא אמר כלום, לפי שאין סימן למטבע (כי אולי הוציאה כבר מתחת ידו ונפלה מידי מישהו אחר). * כל ספק הינוח (שספק אם הונח שם בכוונה או שנפל שם שלא בידיעת בעליו) - לכתחילה לא יטול, ואם נטל לא יחזיר. * מצא כלי מכוסה באשפה - במשנה נאמר שלא יגע בו ובברייתא נאמר שנוטל ומכריז, והגמרא מביאה תירוץ של רב זביד ותירוץ של רב פפא.
דף כו עמוד א * בדברים שאין צורת הנחתם מוכיחה מי הניחם שם: אם נמצאה בכותל חדש בחצי הכותל הפנימי - שייך לבעל הבית, ואם נמצאה בחצי כותל החיצוני - הרי זה של המוצא. * במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר שאם היה משכיר את ביתו לאחרים ומצא מציאה בתוך הבית הרי אלו שלו - והגמרא מבארת שזה רק כאשר השכיר את הבית לשלושה אנשים (כי אי אפשר לברר מאיזה מן השוכרים נאבד ומשום כך הבעלים התייאשו), אך אם השכיר כל פעם לאדם אחד אז זה שייך לשוכר האחרון. (ונחלקו האמוראים אם דוקא שלושה עובדי כוכבים או אף שלושה ישראל). דף כו עמוד ב * ראה מטבע שנפל משנים - חייב להחזיר, ראה מטבע שנפל משלושה - אינו חייב להחזיר. * ראה מטבע שנפל ונטלו לפני שהתייאשו בעליו על מנת לגוזלו: עובר משום "לא תגזול" ומשום "השב תשיבם" ומשום "לא תוכל להתעלם". * מי שראה שנפלו מטבעות מחברו בין החולות והוא עצמו מצא את המטבעות ולקח אותם - לא חייב להחזירם לבעליהם כי הם התייאשו. * במשנה נאמר שהמוצא מעות לפני השולחן המפסיק בין השולחני ובין הבאים להחליף, הרי אלו שלו, וחידש רבי אלעזר בגמרא שדין זה הוא אף אם מצאן על גבי השולחן עצמו.
דף כז עמוד א * הגמרא מבררת מדוע נאמר בפסוקי השבת אבדה שור חמור שה ושמלה. * אין חיוב השבת אבדה על חפץ ששווה פחות מפרוטה. (ובברייתא מובאות שתי דעות מה המקור לכך והגמרא דנה בביאור דבריהם). * אבדת גוי - מותרת (ואינו חייב להשיב לו אבדתו). * אבדה ששטפה נהר - מותרת למוצא. דף כז עמוד ב * מה שמחזירים חפץ על פי סימנים שנותן בהם המאבד - הגמרא מביאה שלושה ניסיונות להוכיח שדין זה הוא מהתורה ודוחה הוכחות אלו ואחר כך מביאה נסיון אחד להוכיח שדין זה הוא מדרבנן ודוחה הוכחה זו. * הגמרא מציעה שישנה מחלוקת תנאים אם "סימנין דאורייתא או דרבנן", אך דוחה הצעה זו.
דף כח עמוד א * לדעת רבא: "סימנין - דאורייתא" (מה שמחזירים חפץ על פי סימנים שנותן בהם המאבד הוא דין מהתורה). * לדעת רבי מאיר: על המוצא להכריז שמצא אבדה עד שישמעו על כך שכני המקום שנמצאת בו האבדה. * במשנה נאמר שלוקח שלושה ימים ללכת מהמקדש עד לבית הכי רחוק, והגמרא מקשה על כך ממשנה במסכת תענית בה נאמר שלוקח חמישה עשר יום, ומביאה כמה תירוצים. * רבינא מדייק (מדברי רבי יהודה שבמשנה) שכשמכריז המוצא על אבדתו עליו להזכיר את שם החפץ שמצא, אך רבא טוען שדיוק זה לא הכרחי וייתכן שעליו רק להכריז שמצא אבדה מבלי להזכיר את שם החפץ. (ויש בכך מחלוקת אמוראים בעמוד ב). דף כח עמוד ב * משחרב בית המקדש התקינו שיהיו מכריזים על מציאת אבדה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (ולא בבית המקדש), ומשרבו האנסים (שאונסים את מוצאי האבדות ולוקחים אותן מהם) התקינו שיהיו מודיעים לשכניו ולמיודעיו ודיו. * בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה היה נותן סימנים ונוטלה, משרבו הרמאים התקינו שיהיו אומרים לו צא והבא עדים שאתה לא רמאי ורק לאחר מכן תיטול את האבדה. * במשנה נאמר "כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל" ,ובגמרא מפורט עד מתי עליו לשמור על אבדה מסוג זה (ומסוגים נוספים) ולא למוכרה.
דף כט עמוד א * דינו של שומר אבידה - לדעת רבה: כשומר חינם, לדעת רב יוסף: כשומר שכר. * במשנה (בעמוד הקודם) נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא במקרה שמצא אבידה "שאינו עושה ואוכל" ומכרה, אם רשאי המוצא להשתמש בכסף ואם חייב באחריותן - והגמרא מבארת כיצד רב יוסף יבאר את מחלוקתם כדי שלא יהיה קשה על שיטתו. דף כט עמוד ב * הלכה כרבי טרפון (שבמקרה שמצא אבידה "שאינו עושה ואוכל" ומכרה - רשאי המוצא להשתמש בכסף). * מי שמצא חפץ, או שאל מחבירו חפץ, או הפקידו אצלו חפץ - במשנה ובגמרא מבואר באיזה אופן ינהג כדי לשמור עליהם שלא יתקלקלו. * אין השואל רשאי להשאיל (מה ששאל) ואין השוכר רשאי להשכיר (מה ששכר), ואף אם שאל ספר תורה מחבירו אינו רשאי להשאילו (למרות שנוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו). * שתיית מים פושרים מזיקה לגוף - כשהוחמו בכלי מתכת ולא רתחו כל צרכם ולא נתן בהם עשבים/תבלין שרגילים לתת במשקה.
דף ל עמוד א * הגמרא מסתפקת האם מותר למוצא כסות להשתמש בכסות שמצא לצורכו בשעה שהוא שוטח אותה לצורך הכסות (ודוחה שלושה ניסיונות לפשוט את הספק). * הברייתא מפרטת אלו שימושים יש לעשות באבידות מסוגים שונים, כדי שלא יתקלקלו, ואלו שימושים אסור לעשות. * ישנם מקרים בהם מותר למוצא האבידה להתעלם מהאבידה ולא לקחת אותה (כהן והאבידה בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו לטרוח באבידה זו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו). דף ל עמוד ב * הגמרא מפרטת דינים שונים לגבי "זקן ואינה לפי כבודו". * המבקר חולה שהוא 'בן גילו' - נוטל מהחולה אחד משישים בחוליו, ואעפ"כ צריך ללכת ולבקרו. * לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין. * במקרה שלא ברור אם הבהמה אבדה או לא - במשנה ובגמרא מבואר מתי נחשב לאבידה ומתי לא.
דף לא עמוד א * לדעת רבא: חייב אדם להציל אף את קרקע חברו שלא תינזק (ולא רק ממון/מטלטלים של חברו). * הגמרא מביאה שני תירוצים ליישב את הסתירה בין הרישא לסיפא שבמשנה (שבעמוד הקודם). * מהמילה "השב" לומדים שחייב להחזיר את האבידה אפילו מאה פעם (אם החזירה וברחה החזירה וברחה). * הכל (=גנב וגזלן וארבעה סוגי השומרים המשיבים חפץ לבעלים) צריכים דעת בעלים (=צריכים להודיע לבעל החפץ שהחזירו לו את החפץ), חוץ מהשבת אבידה. דף לא עמוד ב * הגמרא דורשת את כפל המילים הבאות: "מות יומת","הכה תכה", "השב תשיב", "חבל תחבול", "פתח תפתח", "נתן תתן", הענק תעניק", "העבט תעביטנו" (ובסוף העמוד הקודם: "השב תשיבם", "שלח תשלח", "הוכח תוכיח", "עזוב תעזוב", "הקם תקים"). * יש תנאים הסוברים ש"דברה תורה כלשון בני אדם" ואינם דורשים דרשה מכפילות המילים.
דף לב עמוד א * מצא את הבהמה ברפת - אין חייב בה בהשבה, מצא את הבהמה ברשות הרבים - חייב בהשבה. (ונחלקו הלישנות בגמרא בדעת רבי יצחק אם דין זה אמור כשמצאה דוקא בתוך התחום או דוקא מחוץ לתחום). * אם אמר לו אביו של הכהן היטמא כדי להשיב אבידה או שאמר לו אל תחזיר אבידה הנמצאת במקום המותר לו בכניסה - לא ישמע לו, שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה'" כולכם חייבין בכבודי. * לדעת חכמים: מצות פריקה יש לעשותה בחנם, אבל מצות טעינה אין חיוב לעשותה בחינם אלא רק בשכר, ולדעת רבי שמעון: גם מצות טעינה יש חיוב לעשותה בחינם. (והגמרא מבררת את טעמי המחלוקת). דף לב עמוד ב * רבא סובר שחכמים ורבי שמעון סוברים שאיסור צער בעלי חיים הוא מהתורה (אך רבי יוסי הגלילי סובר שהוא מדרבנן). * הגמרא מביאה מספר ניסיונות לברר אם צער בעלי חיים הוא מהתורה או מדרבנן.
דף לג עמוד א * אדם מחויב במצות פריקה כאשר נמצא עד מרחק של ריס מהחמור שרובץ תחת המשא. * לאחר שהטעין את המשא מדדה עמו עד פרסה (שמא יחזור ויפול). * במשנה נאמר: אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא, ובברייתא נחלקו באיזה רב מדובר (לדעת רבי מאיר: רבו שלימדו חכמה ולא רבו שלימדו מקרא ומשנה, לדעת רבי יהודה: כל שרוב חוכמתו הימנו, לדעת רבי יוסי: אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת). * תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעים זה על זה. * רב חסדא ישב ארבעים תעניות בגלל שהחליש את דעתו של רב הונא, ורב הונא ישב ארבעים תעניות בגלל שחשד ברב חסדא. * העוסקים במקרא - מדה ואינה מדה (=דרך טובה היא מעט), במשנה - מדה ונוטלים עליה שכר, גמרא - אין לך מדה גדולה מזו, ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן גמרא. דף לג עמוד ב * תלמידי חכמים - שגגות נעשות להם כזדונות (העבירות שעברו בשגגה מחמת שלא ידעו את ההלכה בבירור נחשבות כעבירות שעברו בזדון כיון שהיה עליהם ללמוד כראוי), ולעמי הארץ - זדונות נעשות להם כשגגות. * פרק שלישי ("המפקיד") המתחיל בעמוד זה עוסק בדיני פקדון ובחיוביו של השומר. * במשנה נאמר "המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים..." - והגמרא מבררת מדוע המשנה נקטה גם בהמה וגם כלים.
דף לד עמוד א * במשנה (בעמוד הקודם) מובא שאם השומר שילם ולא רצה להישבע שנגנב ממנו החפץ, הרי שאם יימצא הגנב הוא יקבל את תשלומי הכפל - והגמרא מבררת כיצד יכולים הבעלים להקנות לשומר כפל זה שעדיין לא נתחייב בו הגנב, והרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. * במשנה (בעמוד הקודם) מובא שאם השומר שילם ולא רצה להישבע שנגנב ממנו החפץ, הרי שאם יימצא הגנב הוא יקבל את תשלומי הכפל - ומחדש רבי יוחנן (והגמרא מביאה ברייתא כמותו) שהוא הדין אם אמר "הריני משלם" ואף שלא שילם עדיין בפועל. * במקרה ששואל אמר "הריני משלם" על הבהמה שהושאלה לו ונגנבה ונמצא הגנב - יש שתי לישנות בדעת רב פפא אם זכאי בתשלומי הכפל אם יימצא הגנב. דף לד עמוד ב * הגמרא מביאה אחד עשר מקרים בהם יש להסתפק אם השומר זכאי בכפל. * מהמשנה (בדף הקודם) עולה ששומר שנגנב ממנו החפץ רשאי לשלם במקום להישבע על כך שהחפץ נגנב - ומחדש רב הונא שמכל מקום חייב הוא להישבע שהחפץ אינו ברשותו (מחשש שמא חשק בחפץ ולכן חפץ לשלם). (והגמרא מקשה על דבריו ממשנה במסכת שבועות, ומתרצת בעמוד הבא).
דף לה עמוד א * הגמרא ממשיכה לדון בדעת רב הונא (שאמר לגבי דין המשנה, ששומר שנגנב ממנו החפץ רשאי לשלם במקום להישבע על כך שהחפץ נגנב, שמכל מקום חייב הוא להישבע שהחפץ אינו ברשותו). * "תמת ישרים תנחם" - אם ראית אדם שנתעשר מן השמים, תדע שאדם נאמן הוא, שאלמלא זאת לא זכה לכך. (ע"פ רש"י). * לדעת רב נח מן: שומר שאינו יודע היכן הניח את הפקדון, נחשב הדבר כפשיעה. * הגמרא מכריעה להלכה ש"שומא" חוזרת לעולם (=קרקע שהעריכו את שוויה ונטלוה מאדם החייב ממון לחברו על מנת לפרוע בה את חובו, חוזרת היא אליו, גם לאחר זמן רב, אם השיג ממון ובא לפדותה), שנאמר: "ועשית הישר והטוב". (והגמרא דנה לאחר מכן במקרים שונים של שומא). דף לה עמוד ב * קרקע שגבו לו בית דין עבור חוב שחייבים לו - יש שלוש דעות של אמוראים מאימתי היא קנויה לו לאכול את פירותיה. * השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה - ישבע השוכר למשכיר, כדי להפיס את דעתו, שמתה כדרכה, וייפטר (כי שוכר פטור באונס), והשואל ישלם לשוכר (כי שואל חייב באונס), ורבי יוסי חולק וסובר שהשואל ישלם לבעלים. * רבי זירא מתאר מקרה מורכב בו הבעלים משלמים כמה פרות לשוכר.
דף לו עמוד א * שבועת שקר שנפטר על ידה מחיוב ממון - חייב בקרבן אשם, שבועת ביטוי שפתים לחוד (שאין בה כפירת ממון) - חייב בקרבן חטאת. (ועל פי עקרונות אלו רבי ירמיה מפרט אופני חיוב שונים לגבי השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר). * רבי אמי סובר שכל שבועה שהדיינים משביעים אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי, ורבי ירמיה חולק עליו. * שומר שמסר את הפקדון לשומר אחר ואירע לבהמה נזק - לדעת רב פטור השומר הראשון מכל מה שהיה נפטר אילו היה הדבר קורה אצלו, ולדעת רבי יוחנן חייב. (ואביי מבאר שדין זה הוא בין אם מדובר בשומר חינם ובין אם מדובר בשומר שכר). דף לו עמוד ב * רבא סובר ששומר שמסר לשומר חייב, בגלל שהמפקיד יכול לומר לשומר הראשון שהוא מאמין רק לו בשבועה ולא לזה שמסר לו (ואילו אביי סובר בעמוד הקודם שהטעם הוא בגלל שהמפקיד יכול לומר לשומר הראשון ש"אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר"). * פשע בבהמה שנמסרה לו לשמור (שלא נעל בפניה כראוי) ויצאה מביתו לאגם ומתה לבסוף כדרכה - נחלקו אביי ורבא אם רבה מחייב או פוטר. (והגמרא מביאה קושיה על רבא ומתרצת, ומביאה קושיא על אביי ומתרצת). * שמואל פסק שהלכה כדעת רבי יוסי (שבמשנה שבדף הקודם).
