דף לז עמוד א
* במשנה (בתחילת הפרק) מובא שאם השומר שילם ולא רצה להישבע שנגנב ממנו החפץ, הרי שאם יימצא הגנב הוא יקבל את תשלומי הכפל - ונחלקו האמוראים בסוגייתנו אם רבי יוסי חולק על כך או לא.
* הגמרא דנה באלו מקרים של ספק מוציאים ממון מהמוחזק בממון ובאלו מקרים לא (ומבדילה בין גזל לבין פקדון, וכן בחילוקים נוספים).
* "גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן גזל, זה אומר אותי גזל וזה אומר אותי גזל, מניח גזילה ביניהם ומסתלק" - ונחלקו האמוראים אם הגזלן שתק או צווח בתגובה לטענתם.

דף לז עמוד ב
* מצא אבידה שאין בה סימן במקום שיש ספק שמא הונחה שם מדעת הבעלים - לכתחילה לא יטול, ואם נטל ובא אדם ואמר שהיא שלו ולא נתן בה סימן לא יחזיר לו.
* דעת רבי עקיבא היא שבמקרה של ספק מוציאים ממון מהמוחזק בממון רק במקרה של "ברי ושמא", אך במקרה של "שמא ושמא" לא מוציאים ממון אלא אם כן בא לצאת ידי שמים.
* הגמרא מבארת מדוע המשנה (בעמוד א) נקטה גם דוגמא של מטבעות וגם דוגמא של כלים.

דף לח עמוד א
* לדעת חכמים: מי שהפקידו אצלו פירות אפילו הם אבודים לא יגע בהם, והטעם לכך - לדעת רב כהנא: אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו, לדעת רב נחמן בר יצחק: מחשש שהמפקיד עשאם תרומה ומעשר על מקום אחר.
* רבי יוחנן סובר שת"ק מודה לרשב"ג שאם הפירות אבודים יותר מכדי חסרונם שימכרם בבית דין (מפני שהוא כמשיב אבדה לבעלים).
* גבאי צדקה בזמן שאין להם עניים לחלק פורטים לאחרים ואין פורטים לעצמם (כדי שלא יחשדו שלקחו לעצמם).

דף לח עמוד ב
* נחלקו האמוראים אם הלכה כדעת חכמים או כדעת רשב"ג (שחלק על חכמים ואמר שמוכרם בפני בית דין מפני שהוא כמשיב אבדה לבעלים).
* שבוי שנשבה ולא שמעו בו שמת - לדעת רב: אין מורידים קרוב לנכסיו כדי לעובדם ולשומרם, ולדעת שמואל: כן מורידים. [וגם התנאים נחלקו בכך]. (ואם שמעו בו שמת לדעת כולם כן מורידים).
* שבוי שנשבה ולא שמעו בו שמת - לדעת כולם אין מתירים ליורשים למכור את נכסי אביהם.

דף לט עמוד א
* היורד לנכסי "נטושים" - לדעת רבן גמליאל: אם יבואו הבעלים הם משלמים לו כמו לאריס.
* שבוי שנשבה - מורידים קרוב לנכסיו (שיטפל בנכסיו) (לדעת רב נחמן: כך גם דינו של מי שברח מחמת שהרג את הנפש), יצא לדעת - אין מורידים קרוב לנכסיו.
* שבוי שנשבה והניח תבואה הראויה לקצור - בית דין מעמידים אפוטרופוס שידאג לקצירה ואחר כך מורידים קרוב לנכסיו.
* אין מורידים קטן לנכסי שבוי, כיון שעלול להפסידם ולא לדאוג להם כראוי, ואין מורידים קרוב לנכסי קטן.

דף לט עמוד ב
* הגמרא מביאה מקרה בו באים לידי ביטוי הכללים הבאים: מורידים קרוב לנכסי שבוי (כדעת רשב"ג), אין מורידים קרוב לנכסי קטן, אין מורידים קטן לנכסי שבוי.
* "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" - מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן.
* המוציא מחברו עליו הראיה - אך במקרה שהמוחזק ברכוש הוא אלים (ויראים להעיד נגדו) אז על המוחזק להביא ראיה שהרכוש שלו.

דף מ עמוד א
* המשניות בעמוד זה עוסקות בפקדון שדרכו הולך להיות הולך ונחסר, כגון פירות (ועירב פירות אלו בתוך פירותיו), כיצד מחשבים קלקול זה כאשר השומר מחזיר את הפקדון.
* אורז קלוף נחסר פחות מאשר אורז שאינו קלוף, והמשנה עוסקת באורז קלוף.

דף מ עמוד ב
* המשתכר (בדברים שיש בהם חיי נפש) - אל ישתכר יותר על שתות.
* המוכר לחברו שמן סתם והשמן מזוקק - אביי מבאר שרבי יהודה סובר שמותר למוכר לערב את השמרים עם השמן ולתת לקונה שמן עם שמרים, וחכמים חולקים, ורב פפא מבאר שמסתבר להיפך.
* לדעת רבי ישמעאל: כאשר אדם מחזיר דבר שגנב, אינו צריך להודיע לבעל החפץ שהוא מחזיר לו.

דף מא עמוד א
* האפשרות הראשונה המובאת בגמרא לביאור המשנה שבסוף העמוד הקודם ("חבית") היא שהרישא היא כדעת רבי ישמעאל והסיפא היא כדעת רבי עקיבא, ועל כך אמר רבי יוחנן שמי שיצליח לבאר את המשנה כולה כדעת תנא אחד הוא יוביל כליו לבית המרחץ, ובהמשך הסוגיה שלושה אמוראים ביארו את המשנה כולה כדעת רבי ישמעאל.
* רב ולוי נחלקו אם שליחות יד צריכה חסרון (=שומר השולח יד בפקדון מתחייב באונסים רק אם החסיר ממנו) או לא.

דף מא עמוד ב
* הגמרא מביאה שתי אפשרויות לבאר את המקור לדעתו של לוי הסובר ששליחות יד אינה צריכה חסרון.
* שומר חינם שטוען שהפקדון נגנב ולאחר מכן נמצא שהוא עצמו גנבו - חייב תשלומי כפל רק אם כבר נשבע על טענתו.

דף מב עמוד א
* אם השומר לא שמר כדרך השומרים - חייב.
* לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו.
* לעולם ישליש אדם את מעותיו שליש בקרקע ושליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו.
* אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין / אלא בדבר שאין העין שולטת בו.
* לדעת שמואל: כספים אין להם שמירה אלא בקרקע (בעומק טפח).
* הגמרא מכריעה להלכה שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב.

דף מב עמוד ב
* כל המפקיד - על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד (=על דעת שלא יהא שומר נמנע מלמוסרם לאנשי ביתו הגדולים).
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה שלושה מקרים בהם התלבטו האמוראים כיצד לפסוק להלכה ("היכי נדיינו דייני להאי דינא").

דף מג עמוד א
* המפקיד מעות אצל שולחני והמעות לא קשורות בצרור, ונאנסו המעות - לדעת רב הונא: חייב השולחני באחריותן ואפילו לא נשתמש עדיין במעות, ולדעת רב נחמן: פטור (אלא אם כן אבדו ממנו שלא באונס).
* לדעת רבה: מי שגזל חבית יין מחברו, ובתחילה היתה שווה זוז אחד וכעת שווה ארבעה זוזים - אם שבר אותה או שתה את היין משלם ארבעה זוזים, ואם נשברה ממילא משלם זוז אחד. (והגמרא מקשה על כך מדעת בית הלל שבמשנה ומתרצת).

דף מג עמוד ב
* לדעת רבא: שליחות יד אינה צריכה חסרון.
* לדעת רבא: שואל שלא מדעת נחשב גזלן לשיטת חכמים.
* נחלקו התנאים אם שבח גזילה הוא של הגזלן או לא.
* שמואל (ורבי יוחנן) פוסק כרבי עקיבא הסובר שהשולח יד בפקדון משלם כשעת התביעה, ונחלקו האמוראים אם מודה רבי עקיבא במקרה שיש עדים כמה היתה שוה ביום שגזלה וראו שגזלה הימנו אם משלם כשעת הגזילה.

דף מד עמוד א
* "על כל דבר פשע" - בית שמאי לומדים מפסוק זה שהחושב לשלוח יד בפיקדון, חייב, אך בית הלל (החולקים על בית שמאי) סוברים שמפסוק זה לומדים שאם אמר לעבדו/לשלוחו לשלוח יד וכך עשה, חייב.
* פרק רביעי ("הזהב") מתחיל בעמוד זה.
* מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדבורו.

דף מד עמוד ב
* רב אשי סובר שמסתבר כפי שסבר רבי בילדותו (ולא כפי שסבר בזקנותו) שזהב נחשב ל"מטבע" והכסף נחשב ל"פירות" (במקרה בו שני אנשים קונים זה מזה כסף תמורת זהב).
* הגמרא מנסה לדייק שגם רבי חייא סובר שבמקרה הנ"ל זהב נחשב ל"מטבע" אך דוחה דיוק זה.
* רבא מביא תנא שסובר שבמקרה הנ"ל זהב נחשב ל"מטבע".
* מי שיש לו סלעים כסף מעשר שני לא יחליפם בדינר זהב להקל המשוי מעליו לדעת בית שמאי, אך בית הלל מתירים, ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם גם בפירות מעשר שני אוסרים בית שמאי להחליף בדינר זהב.

דף מה עמוד א
* לדעת רבי יוחנן: אסור ללוות דינר זהב בדינר זהב (שמא יתייקר הדינר ויבוא לידי ריבית), אבל מותר לחלל פירות מעשר שני על דינר זהב.
* לפי ה"לישנא אחרינא": לדעת בית שמאי כסף שחיללת פירות מעשר שני עליו אתה צריך לצור בידך ולהוליך לירושלים ולא ניתן לחלל אותו על כסף אחר, ובית הלל חולקים, ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם בית שמאי מודים לבית הלל שניתן לחלל פירות מעשר שני על דינר זהב או לא. (והגמרא דוחה לישנא זו).

דף מה עמוד ב
* לפי ה"אי אתמר הכי אתמר" (המובא בסוף העמוד הקודם ובתחילת עמוד זה): לדעת בית שמאי מי שיש לו סלעים של מעשר שני לא יחליפם בדינר זהב ובית הלל מתירים, ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם בית שמאי מודים לבית הלל שניתן לחלל פירות מעשר שני על דינרי זהב או לא.
* רב ולוי נחלקו אם "מטבע נעשה חליפין" (=אם נתן מטבע בתורת חליפין, כיון שמשך זה את המעות נקנה לו החפץ שלו בכל מקום שהוא) או לא.
* לדעת רב פפא: גם מי שסובר שאין מטבע נעשה חליפין, מכל מקום כן ניתן לקנות מטבע בקניין חליפין.

דף מו עמוד א
* הגמרא מוכיחה ממשנה (במסכת מעשר שני) ש"אין מטבע נקנה בחליפין" (שלא כדעת רב פפא שבסוף העמוד הקודם, ואחר כך מביאה הגמרא הוכחה שגם רב פפא חזר בו).
* גם עולא, רבי אסי ורבי יוחנן, סוברים ש"אין מטבע נעשה חליפין" [והגמרא מקשה עליהם שתי קושיות בעמוד זה וקושיה נוספת בעמוד הבא, ומתרצת].

דף מו עמוד ב
* לדעת רב ששת: ניתן לבצע קנין חליפין באמצעות פירות, אך לדעת רב נחמן לא ניתן (אלא ניתן רק באמצעות כלי).
* לדעת רבי יוחנן: מדין תורה במטלטלים הקנין חל בעת מסירת המעות אך חכמים אמרו שהקנין יחול בזמן המשיכה, ולדעת ריש לקיש: מדין תורה הקנין חל בזמן המשיכה.

דף מז עמוד א
* אמר אדם לחברו: "מכור לי חפץ שלך באלו הכספים שבידי", ולא שאל המוכר כמה כספים הם - קנה, ונחלקו האמוראים אם יש לו עליו אונאה.
* לפי מר הונא בריה דרב נחמן: רב הונא סובר ש"אין מטבע נעשה חליפין" (בניגוד לרב אשי שהסתפק מה סובר רב הונא).
* במה מתבצע קנין חליפין? - לדעת רב: בכליו של קונה, לדעת לוי: בכליו של מקנה. (וגם התנאים נחלקו בכך).
* ניתן לבצע קנין חליפין גם בכלי שאין בו שווה פרוטה.
* במה מבצעים קנין חליפין? - רב נחמן: בכלי (ולא בפירות), רב ששת: אפילו בפירות (אך בפרי שלם ולא בחצי פרי).

דף מז עמוד ב
* נחלקו התנאים אם ניתן לחלל מעשר שני על אסימון (מטבע מחוסר צורה).
* לדעת רבי יוחנן: מדין תורה במטלטלים הקנין חל בעת מסירת המעות אך חכמים אמרו שהקנין יחול בזמן המשיכה, ואילו ריש לקיש סובר שמדין תורה הקנין חל בזמן המשיכה - הגמרא מבררת את המקור לדעתם, וכן מקשה על הדעות השונות.

דף מח עמוד א
* הנושא ונותן בדברים - לא קנה, והחוזר בו - אין רוח חכמים נוחה הימנו.
* רבא מביא סיוע מפסוק ומברייתא לשיטת ריש לקיש (הסובר שמדין תורה הקנין חל בזמן המשיכה ולא בזמן נתינת המעות).
* רב נחמן סובר כרבי יוחנן (שמדין תורה מעות קונות ולא משיכה).

דף מח עמוד ב
* במשנה בתחילת הפרק נאמר שמי שנתן מעות ולא משך פירות יכול לחזור בו "אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו" - ונחלקו אביי ורבא בסוגייתנו אם מודיעים לו כך או שמקללים אותו כך.
* מי שנתן מקצת מעות מתוך הסכום המלא שחייב לשלם על רכישה - רב אמר כנגדו (כנגד הסכום ששילם) הוא קונה, ורבי יוחנן אמר כנגד כולו (כנגד הסכום כולו) הוא קונה.