דף נג עמוד א * הגמרא מביאה משנה ממסכת ביכורים המונה חומרות שיש בתרומה וביכורים ואין במעשר שני (לדוגמא: תרומה וביכורים אסורים לזרים). * הגמרא מקשה ממשנה זו על דברי חזקיה (שאמר, שמעשר שני שאין בו שווה פרוטה, אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות [שכבר חילל עליהן מעשר שני והן עדיין בידו]), ומתרצת (תירוץ אחד בעמוד א ותירוץ שני בעמוד ב). * מעשר שני מדאורייתא ומעשר שני מדרבנן אינם מצטרפים להיפדות יחד על אותה פרוטה. דף נג עמוד ב * לדעת רבי אלעזר: מעשר שני שנטמא - פודים אותו אפילו בירושלים. * אוכל שלקח בירושלים בכסף מעשר שני ונטמא האוכל - יפדה, ולדעת רבי יהודה: יקבר. * לדעת רב אמי ורבי יוחנן: אם אין במעשר עצמו שווה פרוטה - לא פודים אותו (והגמרא מקשה על כך מברייתא), ולדעת רב אסי ורבי שמעון בן לקיש: אם אין בחומשו של המעשר שווה פרוטה - לא פודים אותו.
דף נד עמוד א * החומש שעל הבעלים להוסיף כאשר פודה את המעשר שני שלו - נחלקו תנאים אם חישוב החומש הוא מלגיו (=מבפנים - מהקרן בלבד) או מלבר (=מבחוץ - מהקרן והחומש יחד). * נתינת החומש בשעת פדיון מעשר שני לא מעכבת את הפדיון (אף בדבר החייב במעשר מן התורה). * הקדש שחילל ולא הוסיף חומש - לדעת כולם מותר לאוכלו בשבת. * דין החומש (בהקדש, תרומה, מעשר שני) כדין הקרן עצמה לכל דיניה. דף נד עמוד ב * בגזל, בתרומה ובהקדש (אך לא במעשר שני) יש אופנים בהם משלם כמה פעמים חומש. * לדעת רבי יהושע בן לוי: רק על פדיית הקדש ראשון (שבאה לו הקדושה מחמת עצמו) יש להוסיף חומש, אבל על פדיית הקדש שני (אם פודה אדם חפץ שהתפיס בו קדושה עבור פדיית הקדש אחר) אין הוא מוסיף חומש.