דף פח עמוד א
* לדעת רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר (אף אחרי שנגמרה מלאכתו בשדה) עד שיראה הטבל את פני הבית (=עד שיכנס לבית הבעלים).
* לדעת רבי יוחנן אפילו החצר קובעת ומחשיבה את האכילה כאכילת קבע ומחייבת בהפרשת מעשר.
* מפני מה חרבו חנויות של "בית הינו" 3 שנים קודם ירושלים? מפני שנהגו היתר בדברים המותרים מהתורה שחכמים אסרום ופטרו את המוכר והלוקח לעשר.

דף פח עמוד ב
* הגמרא מציעה כאפשרות שדברי רבי ינאי הנ"ל נאמרו רק בנוגע לזיתים וענבים, אבל חיטין ושעורין הכנסתם לגורן מחייבתם במעשר.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שפועל רשאי לאכול אף בתלוש, וכן את המקור לכך ששור רשאי לאכול אף במחובר (כשעושה מלאכה במחובר).

דף פט עמוד א
* היתר אכילת הפועל בזמן עבודתו זה רק בגידולי קרקע (ולכן לדוגמא: החולב בהמה לא רשאי לשתות מהחלב).
* פועל המוציא בצלים קטנים שאינם עשויים לגדול יותר מבין הבצלים שעשויים לגדול, כדי להניח להם לגדול, ונותן את הקטנים לבעל הבית - אסור לו לאכול מהם.
* במלאכה שיש בה גם חיוב מעשר וגם חיוב חלה - רשאי הפועל לאכול עד שיחול החיוב המאוחר.

דף פט עמוד ב
* פועל הקוצר תבואה ורשאי לאכול ממנה - הגמרא מתלבטת (ודוחה 4 נסיונות להשיב על כך) האם מותר לאשתו ובניו לשרוף לו מעט את גרעיני התבואה באש (כדי שיתמתק טעמם) ולאוכלם כך.
* אסור לפועל לטבול את הפירות במלח ולאכול.

דף צ עמוד א
* בברייתא אחת מובא שבין בתרומה ובין במעשר אין איסור "לא תחסום" ואילו בברייתא שניה מובא שבשניהם יש איסור - והגמרא מעלה אפשרויות שונות לתרץ את הסתירה.
* בהמה שיש לה חולי מעיים ואכילת החיטים מזיקה לה - מותר לחוסמה.
* הגמרא מסתפקת האם מותר לאדם לומר לנכרי "חסום את פרתי ודוש בה בתבואה שלך".

דף צ עמוד ב
* הגמרא מסתפקת במקרים מסויימים האם הם נחשבים ל"חסימה" (לדוגמא: אם יש לבהמה קוץ בפיה ואינה יכולה לאכול - האם מותר לו לדוש בה כך או שצריך להוציא את הקוץ לפני שדש בה).
* גם אם חסם את הבהמה מבחוץ קודם שתיכנס לדוש - אסור לדוש כך וחייב להסיר את החסימה.
* חסם את הבהמה באמצעות קול (שהיה גוער בה כל פעם שרצתה לאכול) - נחלקו האמוראים אם חייב מלקות או פטור.

דף צא עמוד א
* בברייתא מובא שהחוסם את פרתו של חבירו (ששאל או שכר ממנו) ודש בה כשהיא חסומה, לוקה (משום "לא תחסום") ומשלם (לבעל הפרה את שווי האוכל שרגילה הפרה לאכול בשעת הדישה) - בגמרא מובאות 3 דעות לבאר מדוע נענש 2 עונשים על מעשה אחד.
* אסור ללוש את העיסה בחלב, ואם לש - כל הפת אסורה (מחשש שמא יאכל בשר עם הפת).
* לדעת רב פפא אסור להכניס לדיר זכר ונקבה משני מיני בהמה/חיה האסורים זה בזה משום כלאים.

דף צא עמוד ב
* רבי יוסי ברבי יהודה חולק על ת"ק וסובר שפועל רשאי לאכול מהפירות שעוסק בהם רק אם עושה מלאכה בעבורם גם בידיו וגם ברגליו ביחד - ולומד זאת משור האוכל בשעת דישה, שדש תבואה בידיו וברגליו יחד.
* פועל שעושה בגפן זו: מסתפקת הגמרא אם רשאי לאכול בגפן אחר שפירותיו יפים יותר אך אינו עוסק בהם עתה (כשאין בכך ביטול מלאכה) - הגמרא מביאה כמה נסיונות לענות אך דוחה אותן.

דף צב עמוד א
* לדעת רב אסי: אפילו לא שכרו בעל הבית את הפועל אלא כדי לבצור אשכול ענבים אחד הרי הוא רשאי לאוכלו.
* לדעת רב אסי: פועל שנשכר לכל היום, אפילו לא בצר עדיין אלא אשכול אחד הרי הוא רשאי לאוכלו.
* הגמרא מסתפקת (ומביאה לאורך כל הדף נסיונות רבים [שנדחו] לפשוט את הספק) בדין אכילת פועל האם זו תוספת שהוסיפה התורה על שכרו והרי זה חלק משכרו או שזו מתנה שציוותה התורה את בעל הבית לתת לפועל והרי היא כשאר מתנות עניים.

דף צב עמוד ב
* מובאות דעות שונות מהו השלב הנחשב לגמר מלאכה בהכנת יין לענין מעשר.
* בברייתא של רבי הושעיא מובא שאדם יכול להתנות עם בעל הבית שעבדו ושפחתו הכנענים שנשכרים לו למלאכה לא יאכלו בשעת עבודתם ובתמורה יוסיף להם על שכרם ובניגוד למשנה בהמשך המסכת שסוברת שדין זה אמור רק אם הם גדולים.

דף צג עמוד א
* העושה מעשה או יושב ושומר במחובר לקרקע שלא בשעת גמר מלאכה ("גנות ופרדסים") - לרב: אוכל מהלכות מדינה, ולשמואל: אינו אוכל כלל.
* שומר בתלוש מן הקרקע לפני שנגמרה מלאכתו למעשר ("גיתות וערימות") - לרב: אוכל מהתורה, לשמואל: אוכל מהלכות מדינה.
* המשנה מפרטת את דין 4 השומרים (שומר חינם, שומר שכר, שוכר, שואל), ולדעת התנא של המשנה דין שוכר כדין שומר שכר, אך בברייתא מובא תנא שחולק וסובר שדינו כשומר חינם.

דף צג עמוד ב
* רבה סובר ששומר שכר מחוייב לשמור רק כדרך השומרים ולא יותר מכך, ורב חסדא ורבה בר רב הונא חולקים וסוברים שעליו לשמור שמירה מעולה.
* פקדון שנגנב משומר חינם באונס ואח"כ נמצא הגנב - השומר חינם יכול או להישבע לבעלים שהפקדון נגנב ולהיפטר בכך או לשלם לבעלים וללכת ליפרע מהגנב (ונוטל הכפל לעצמו).

דף צד עמוד א
* שומר חינם יכול להתנות מראש שיהיה פטור משבועה (שלא פשע) אם הפקדון יגנב או יאבד (וכך גם בנוגע לשאר השומרים שיכולים להתנות שדינם יהיה קל יותר), וזה לא נחשב למתנה על מה שכתוב בתורה, מכיוון שכבר מתחילה כשקיבל את הפקדון לא שיעבד את עצמו להיות שומר אלא באופן זה.
* רב פסק הלכה כרבי יהודה בן תימא (ולא כחכמים) הסובר שכל תנאי שאי אפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו תנאו בטל.
* פרק שמיני ("השואל את הפרה") המתחיל בעמוד זה עוסק בדיני שואל ובדיני שכירות בתים.

דף צד עמוד ב
* הגמרא מביאה את המשנה מהדף הקודם המפרטת את דיני 4 שומרים, ומבררת בעמוד זה ובעמוד הבא את המקור מהתורה לדינים אלו.
* תוכן 3 הפרשיות בשמות פרק כ"ב העוסקות בדיני שומרים הוא כך: פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, והפרשה השניה בשומר שכר, והפרשה השלישית בשואל.

דף צה עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך ששואל חייב בגניבה ואבידה.
* הגמרא מבררת את המקור לכך ששואל פטור בגניבה ואבידה אם היו בעליו עמו.
* אם פשע אחד מן השומרים והיו בעלי החפץ עמו במלאכתו בשעת קבלת השמירה - נחלקו האמוראים אם חייב או פטור.

דף צה עמוד ב
* הגמרא מביאה 2 ראיות (אחת מהן בסוף עמוד א) לכך ששומר חייב בפשיעה אף אם היו בעליו עמו, ודוחה את הראיות.
* לדעת רב המנונא: (1) דוקא באופן שנשאל הבעלים למלאכת הבהמה עצמה נאמר פטור "בעליו עמו" ופטור השואל. (2) פטור "בעליו עמו" זה רק באופן שהבעלים נמצאים עמו משעת שאילה ועד שעה האונס - והגמרא מקשה ודוחה את 2 הדינים הללו.

דף צו עמוד א
* הגמרא מסתפקת בכמה אופני שאלה, אם חייב בהם באונס או לא (לדוגמא: אם שאל בהמה כדי שיחשבו שהוא עשיר ולא כדי להשתמש בה - האם דינו כשואל שחייב באונסים או לא). (לפי רש"י)
* הגמרא מסתפקת בכמה אופנים לגבי דין "בעליו עמו" (לדוגמא: אם שאל מ-2 שותפים ונשאל לו למלאכתו רק אחד מהם, האם נחשב ש"בעליו עמו" ופטור מחצי תשלום אונס או לא).

דף צו עמוד ב
* אשה ששכרה פרה מאדם אחר ואח"כ נשאה הבעל וזכה להשתמש בפרה השכורה - אין הבעל נחשב שואל מהאשה או שוכר מהאשה אלא לוקח מהאשה.
* השואל בהמה וכחש הבשר שלה מחמת המלאכה שעשתה או אפילו אם מתה מחמת המלאכה - פטור השואל.

דף צז עמוד א
* השואל חתול מחברו ועכברים הרגו את החתול (לפי לישנא קמא) או שהחתול אכל הרבה עכברים ומת (לפי לישנא בתרא) - נחשב הדבר למתה מחמת מלאכה ולא לפשיעה (כי לא היה עליו לחשוש שכך יקרה).
* מלמד תינוקות, נוטע כרמים עבור בני העיר, טבח, אומן המקיז דם לרפואה, ספר העיר - השואל מהם חפץ בזמן עבודתם, נחשבת השאלה מהם כ"שאלה בבעלים" ופטור השואל באונסים.

דף צז עמוד ב
* שומר שהיה גם שואל וגם שוכר וארע אונס ולא ידוע אם התרחש האונס בזמן השאלה וחייב או בזמן השכירות ופטור - במשנה מובאים 4 דינים שונים בהתאם לטענות הצדדים.
* אדם התובע את חברו בטענת ברי ("מנה לי בידך") והנתבע טוען טענת שמא ("איני יודע") - נחלקו האמוראים אם חייב או פטור.

דף צח עמוד א
* האומר לחברו "מנה לי בידך", וחברו משיב לו "אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע" - לדעת רבא: מתוך שאינו יכול להישבע (שהרי אינו נחשב למודה במקצת), ישלם הכל.
* כדי שלא יהיה קשה מהמשנה בדף צז ע"א על דעת רב נחמן, הגמרא בעמוד הקודם העמידה את הדין הראשון במשנה במקרה ש"יש עסק שבועה ביניהן" - והגמרא בעמוד שלנו מבארת כיצד יימצא האופן שיהיה ביניהם עסק שבועה.

דף צח עמוד ב
* הגמרא מעמידה את הדין האחרון שבמשנה בדף צז ע"ב כדעת סומכוס הסובר שממון המוטל בספק חולקין.
* הגמרא מביאה 4 ספקות במקרים שונים בנוגע לדין "בעליו עמו" (במקרים בהם בתחילה שאל או שכר עם הבעלים ואח"כ השתנה המצב).

דף צט עמוד א
* לדעת רב, במשנה (צח ע"ב) מדובר שהשואל פרה אמר למשאיל "הכישה במקל והיא תבוא", ולכן חייב השואל באחריותה מרגע שהכישה המשאיל במקל ואף שהמשאיל שלח עמה את עבדו הכנעני.
* לדעת רב הונא אם המשאיל רוצה לחזור בו בתוך זמן ההשאלה, הרי שאם השואל עדיין לא השתמש בחפץ יכול המשאיל לחזור בו, ורבי אמי ורבי אלעזר חולקים וסוברים שרגע המשיכה הוא הקובע, ולאחר שמשך השואל את החפץ המשאיל לא יכול לחזור בו.

דף צט עמוד ב
* 50 תמרים הדבוקים יחד, הנמכרים ב-49 פרוטות אם מוכרים אותם ביחד אך נמכרים ב-50 פרוטות אם מוכרים כל אחד מהם לבד - אם גזל מהדיוט משלם 49 פרוטות ואם גזל מהקדש משלם 50 פרוטות.
* שמואל חזר בו ממה שאמר שהדר בחצר חבירו (שאינה עומדת להשכרה) שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, ולמסקנה סובר שמואל שאין לדמות את דין ההדיוט לדין ההקדש.