דף קכד עמוד א * לדעת חכמים אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם, אך רבי חולק וסובר שאם הנכסים השתבחו מאליהם לאחר מיתת אביהם אז הבכור כן נוטל בהם פי שנים, והגמרא מבררת את המקור לדעתם. * אם אמר הבכור "איני נוטל פי שנים בירושת אבינו, ואיני נותן פי שנים בפירעון חוב אבינו" - רשאי. * לדעת רב פפא מחלוקת חכמים ורבי היא במקרה בו הושבחו הנכסים ונהיו דבר אחר והשתנה שמם. דף קכד עמוד ב * ר' חייא מסתפק אם הלכה כרבי גם מול חביריו, רב סובר שהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, רב נחמן סובר שהלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו, ורבא סובר שנאמר בבית המדרש שההלכה נוטה לדברי חכמים. * נחלקו אמוראים בשיטת חכמים הנ"ל בדין מלוה בשטר - לדעת שמואל: אין הבכור נוטל בה פי שנים, ולדעת אמוראי ארץ ישראל נוטל בה פי שנים. * יתומים שהניח להם אביהם מלוה - לדעת רבה: אם גבו מהלוה קרקע לפירעון החוב יש לו לבכור בקרקע זו פי שנים, אך אם גבו מהלוה מעות אין לו פי שנים במעות, ורב נחמן סובר להיפך.
דף קכה עמוד א * אביי מקשה שתי קושיות על דעת רבה ושתי קושיות על דעת רב נחמן שבעמוד הקודם (שנחלקו במקרה של יתומים שהניח להם אביהם מלוה - לדעת רבה: אם גבו מהלוה קרקע לפירעון החוב יש לו לבכור בקרקע זו פי שנים, אך אם גבו מהלוה מעות אין לו פי שנים במעות, ורב נחמן סובר להיפך), ורבה מתרץ את קושיותיו. דף קכה עמוד ב * מי שאמר: "נכסי לסבתא שלי ואחרי מותה ליורשיי", ובתו הנשואה מתה ואח"כ מתה סבתו - נחלקו האמוראים אם בעלה יורש את הנכסים. * רב פפא פוסק להלכה: אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה שהניח להם אביהם בין אם גבו מהלוה קרקע לפירעון החוב ובין אם גבו מעות.
דף קכו עמוד א * בכור שמיחה באחיו ואמר להם אל תשביחו את חלקי בנכסי הירושה - מועילה מחאתו ואם לא שמעו לו והשביחו (אך לא גזלו) את הנכסים בלא לחלוק, הרי הוא נוטל פי שנים בשבח (למרות שבדרך כלל אין הבכור יורש פי שנים בשבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתת אביהם). * בכור שנטל באחת משדות הירושה חלק אחד בלבד (ולא שני חלקים כדין בכור) - ויתר על חלק בכורתו ושוב אינו יכול לתובעו. (ונחלקו רב פפא ורב פפי אם ויתר בכך על חלק בכורתו באותה שדה בלבד או בכל הנכסים כולם). דף קכו עמוד ב * הגמרא מכריעה להלכה שיש לו לבכור קודם חלוקה את חלק בכורתו, והרי הוא יכול למוכרו או למחול עליו (=הלכה כרב פפי). * האומר "איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים", "איש פלוני בני לא יירש עם אחיו" - לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. (והגמרא מבארת שהמשנה יכולה להיות גם כשיטת רבי יהודה). * הגמרא מביאה מקרים שונים בנוגע לעדות על מישהו שהוא בכור ומבארת מתי מקבלים את העדות ומתי לא. * טומטום שנקרע ונמצא זכר - אינו נוטל פי שנים בירושת אביו, וכן אינו נידון כבן סורר ומורה.
דף קכז עמוד א * טומטום שנקרע ונמצא זכר - לדעת אמימר: אינו ממעט חלק בכורה, לדעת רב שיזבי: אינו נימול לשמונה, לדעת רב שרביא: אין אימו טמאה לידה. * רבא מביא ברייתא כדעתו של רבי אמי (הסובר שטומטום שנקרע ונמצא זכר - אינו נוטל פי שנים בירושת אביו). * שתי נשים שילדו שני זכרים במחבא, ולא ידוע מי מהם נולד ראשון והוא הבכור: הוכרו ולבסוף נתערבו - כותבים הרשאה זה לזה, לא הוכרו - אין כותבים הרשאה זה לזה. דף קכז עמוד ב * לדעת רבי יהודה: נאמן אדם לומר "זה בני בכור", ולדעת חכמים: אינו נאמן (אם מוחזקים במישהו אחר שהוא הבכור). * אמר "בני הוא" וחזר ואמר "עבדי הוא" - אינו נאמן, "עבדי הוא" וחזר ואמר "בני הוא" - נאמן, אך אם אמר "עבדי הוא השוה מאה זוז" וחזר ואמר "בני הוא" - אינו נאמן.
דף קכח עמוד א * בדף זה מובאים 7 פסקי הלכה ששלח רבי אבא לרב יוסף בר חמא (4 בעמוד א, 3 בעמוד ב). (ובסוף עמוד ב מובא שרב שימי בר אשי פסק הלכה כמותו בכל פסקי ההלכה הללו). * בעל חוב שמת - לדעת רב נחמן לא ניתן לגבות את החוב מעבדי היתומים (ואין דינם כקרקעות). * לדעת רבי אבא: "שלישי בשני כשר", ורבא מוסיף ש"אף בראשון", ומר בר רב אשי הכשיר לעדות אף אם מעיד לאבי אביו ואין הלכה כמותו. * לדעת רבי אבא: היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא וקודם שהספיק להעיד נסתמא - פסול עכשיו להעיד. דף קכח עמוד ב * "האומר על תינוק בין הבנים": לדעת רבי אבא נאמן, ורבי יוחנן חולק - ונחלקו האמוראים במה המדובר. * האומר "תטול אשתי מנכסיי כאחד מן הבנים" - נוטלת כאחד מן הבנים (מהנכסים שהיו לו בשעת אמירה, וחולקת בשווה עם הבנים שיהיו לו בשעה שימות). * המוציא שטר חוב על חברו: מלוה אומר "לא נפרעתי כלום", ולוה אומר "פרעתי מחצה", והעדים מעידין שפרע כולו - הרי זה נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין.
דף קכט עמוד א * לדעת רב דימי בשם רבי יוחנן ולדעת רב המנונא: המשנה (שפסקה שאם כשנתן בלשון ירושה הזכיר גם לשון מתנה קנה המקבל) עוסקת במקרה של אדם אחד ושדה אחת. * לדעת רבי אלעזר ולדעת רב נחמן: המשנה עוסקת גם במקרה של אדם אחד ושתי שדות ובמקרה של שדה אחת ושני בני אדם. * לדעת רבין בשם רבי יוחנן ולדעת רב ששת: המשנה עוסקת אפילו במקרה של שתי שדות ושני בני אדם (ולדעת ריש לקיש זה יועיל רק אם יאמר "פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום"). דף קכט עמוד ב * רב ששת מביא (מסוף עמוד א) ברייתא כשיטתו, אך דוחה את ראייתו ומיישב את הברייתא גם לשאר השיטות. * רב אשי מביא ברייתא המסייעת לרבין בשם רבי יוחנן ולרב ששת וקשה על שתי הדעות הראשונות, ומבארת הגמרא שלא קשה מברייתא זו על ריש לקיש. * "כל תוך כדי דבור כדבור דמי" - חוץ מעבודת כוכבים וקדושין.
דף קל עמוד א * האומר "איש פלוני יירשני" - לדעת רבי יוחנן בן ברוקא: אם אמר זאת על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים. * שני תירוצי הגמרא חולקים אם רבי יוחנן בן ברוקא סובר דין זה רק במקרה של "בן בין הבנים ובת בין הבנות" או אף במקרה של "אחר במקום בת ובת במקום בן". * המקור לדעת רבי יוחנן בן ברוקא הוא מהפסוק "והיה ביום הנחילו את בניו" - התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. דף קל עמוד ב * בברייתא מבואר מדוע יש צורך גם בפסוק "והיה ביום הנחילו את בניו" וגם בפסוק "לא יוכל לבכר". * אין האב יכול לשנות את חלקו של הבכור ולתיתו למישהו אחר. * נחלקו האמוראים אם "הלכה" (=הלכה שאמר החכם) עדיפה או "מעשה" (=מעשה שעשה החכם) עדיף. * אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו "הלכה למעשה". * אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה.
דף קלא עמוד א * אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. * למסקנת הגמרא, דברי רבי יוחנן בן ברוקא, שאדם מנחיל את נכסיו למי שירצה מיורשיו, נאמרו גם בבריא ולא רק בשכיב מרע. * "כתובת בנין דיכרין" לא טורפים מנכסים משועבדים. דף קלא עמוד ב * שכיב מרע הכותב כל נכסיו לאשתו - לא עשאה אלא אפוטרופא (=אחראית על הנכסים), ולא התכוון לתת לה במתנה. * כך גם הדין אם כתב כל נכסיו לבנו הגדול, ואפילו אם כתב כל נכסיו לבנו הקטן. * אם כתבם לאשתו הארוסה או הגרושה - ודאי התכוון לתת להן במתנה. * אם כתבם לבת שלו במקום שיש לו גם בנים - נחלקו האמוראים אם עשאה אפוטרופא או שקנתה את הנכסים. * אם כתבם לאשתו במקום שיש לו אחים או אם כתבם לאשתו במקום שיש לו בנים מאשה אחרת - ודאי התכוון לעשות אותה אפוטרופא.
דף קלב עמוד א * רבא מסתפק האם גם בבריא הנותן את נכסיו לאשתו אנו אומרים שעשאה אפוטרופא או שאנו אומרים שנתן לה במתנה גמורה, והגמרא דוחה את הניסיון להוכיח מברייתא שנתן לה במתנה גמורה. * רב נחמן פוסק כחכמים שהכותב כל נכסיו לאשתו ואח"כ יצא עליו שטר חוב - איבדה כתובתה ואת נכסיו. * שיטת רב נחמן היא שהולכים אחר אומדן הדעת. דף קלב עמוד ב * הגמרא מוכיחה מברייתא, שלדעת חכמים במשנה במסכת פאה, אין האשה מאבדת את שיעבוד כתובתה אלא אם כן מחלה בפירוש, ובניגוד לאמוראים שפירשו שאיבדה כתובתה מכוחן של אומדנות שונות אף בלא שתאמר בפירוש שמחלה שיעבודה. * במקרה בו בריא כתב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כלשהו - הגמרא נשארת בספק האם גם בזה נאמר שאיבדה כתובתה או לא. * לדעת שמואל: אפילו לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו איבדה כתובתה.
דף קלג עמוד א * לדעת רב הונא: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר - אם ראוי ליורשו, נוטלם משום ירושה, ואם לאו, נוטלם משום מתנה. * לדברי רבי יוחנן בן ברוקה: "נכסי לך ואחריך לפלוני" - אם היה ראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום, כי ירושה אין לה הפסק (ולכן לאחר מות הראשון הנכסים עוברים ליורשי הראשון). דף קלג עמוד ב * הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו שלא יירשו את נכסיו - מה שעשה עשוי אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו (וכך פסק שמואל), ורשב"ג חולק וסובר שאם לא היו בניו נוהגים כשורה הרי הוא זכור לטוב. * אדם שלא היו בניו נוהגים כשורה ועמד וכתב נכסיו לחבירו - רשאי חבירו לעשות בנכסים אלו כרצונו ואף לתת אותם לבנים שלו (של הנותן).
דף קלד עמוד א * אמרו חכמים: כל מתנה שאין נוהג בה דין זה שאם הקדישה המקבל תהיה מקודשת - אינה מתנה כלל. * 80 תלמידים היו לו להלל הזקן - גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי. * בברייתא מתוארת התמדתו העצומה ובקיאותו המרובה של רבן יוחנן בן זכאי. * אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל: בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו נשרף. * האומר "זה בני" - נאמן (ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום). דף קלד עמוד ב * לדעת שמואל: מפני מה אמרו "זה בני" נאמן (ונאמן בכך לפטור את אשתו מן היבום)? הואיל ובידו לגרשה. * לדעת רבי יוחנן: בעל שאמר "גרשתי את אשתי" - נאמן מכאן ולהבא אך לא למפרע. * אם אמר הבעל "גרשתי את אשתי לפני זמן מה" - נחלקו האמוראים אם נאמן מכאן ולהבא שהיא מגורשת או לא (אך ברור שלא נאמן למפרע).
דף קלה עמוד א * רבא אמר לרב נתן שיש לחוש ולפסוק שבעל שאמר "גרשתי את אשתי" אינו נאמן אף מכאן והלאה. * אדם שידוע לנו שאין לו בנים ומוחזק לנו שהוא ללא אחים ואמר בשעת מיתתו שאין לו אחים אך בני העיר אומרים שיש עדים במדינת הים שיש לו אחים - רבא אמר לרב נתן שיש לחוש לעדים אלו ולכן אלמנתו חייבת יבום או חליצה. * "מנה לי בידך והלה אומר איני יודע" - רבא מדייק מהמשנה שפטור, ואביי דוחה את הדיוק. דף קלה עמוד ב * "דייתיקי" זה כל שכתוב בה 'דא תהא למיקם ולהיות', "מתנה" זה כל שכתוב בה 'מהיום ולאחר מיתה' (וכל שכן אם כתוב בה רק שהמתנה היא מהיום). * שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת - אין כותבים ונותנים, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה; אך אם כדי ליפות כוחו של מקבל מתנה ציווה השכיב מרע לכתוב לו את השטר - כותבים ונותנים אפילו לאחר מיתה. * רבי יוחנן הוא רבו של רבי אלעזר.
