דף קלב עמוד א * רבא מסתפק האם גם בבריא הנותן את נכסיו לאשתו אנו אומרים שעשאה אפוטרופא או שאנו אומרים שנתן לה במתנה גמורה, והגמרא דוחה את הניסיון להוכיח מברייתא שנתן לה במתנה גמורה. * רב נחמן פוסק כחכמים שהכותב כל נכסיו לאשתו ואח"כ יצא עליו שטר חוב - איבדה כתובתה ואת נכסיו. * שיטת רב נחמן היא שהולכים אחר אומדן הדעת. דף קלב עמוד ב * הגמרא מוכיחה מברייתא, שלדעת חכמים במשנה במסכת פאה, אין האשה מאבדת את שיעבוד כתובתה אלא אם כן מחלה בפירוש, ובניגוד לאמוראים שפירשו שאיבדה כתובתה מכוחן של אומדנות שונות אף בלא שתאמר בפירוש שמחלה שיעבודה. * במקרה בו בריא כתב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כלשהו - הגמרא נשארת בספק האם גם בזה נאמר שאיבדה כתובתה או לא. * לדעת שמואל: אפילו לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו איבדה כתובתה.
דף קלג עמוד א * לדעת רב הונא: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר - אם ראוי ליורשו, נוטלם משום ירושה, ואם לאו, נוטלם משום מתנה. * לדברי רבי יוחנן בן ברוקה: "נכסי לך ואחריך לפלוני" - אם היה ראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום, כי ירושה אין לה הפסק (ולכן לאחר מות הראשון הנכסים עוברים ליורשי הראשון). דף קלג עמוד ב * הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו שלא יירשו את נכסיו - מה שעשה עשוי אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו (וכך פסק שמואל), ורשב"ג חולק וסובר שאם לא היו בניו נוהגים כשורה הרי הוא זכור לטוב. * אדם שלא היו בניו נוהגים כשורה ועמד וכתב נכסיו לחבירו - רשאי חבירו לעשות בנכסים אלו כרצונו ואף לתת אותם לבנים שלו (של הנותן).
דף קלד עמוד א * אמרו חכמים: כל מתנה שאין נוהג בה דין זה שאם הקדישה המקבל תהיה מקודשת - אינה מתנה כלל. * 80 תלמידים היו לו להלל הזקן - גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי. * בברייתא מתוארת התמדתו העצומה ובקיאותו המרובה של רבן יוחנן בן זכאי. * אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל: בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו נשרף. * האומר "זה בני" - נאמן (ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום). דף קלד עמוד ב * לדעת שמואל: מפני מה אמרו "זה בני" נאמן (ונאמן בכך לפטור את אשתו מן היבום)? הואיל ובידו לגרשה. * לדעת רבי יוחנן: בעל שאמר "גרשתי את אשתי" - נאמן מכאן ולהבא אך לא למפרע. * אם אמר הבעל "גרשתי את אשתי לפני זמן מה" - נחלקו האמוראים אם נאמן מכאן ולהבא שהיא מגורשת או לא (אך ברור שלא נאמן למפרע).
דף קלה עמוד א * רבא אמר לרב נתן שיש לחוש ולפסוק שבעל שאמר "גרשתי את אשתי" אינו נאמן אף מכאן והלאה. * אדם שידוע לנו שאין לו בנים ומוחזק לנו שהוא ללא אחים ואמר בשעת מיתתו שאין לו אחים אך בני העיר אומרים שיש עדים במדינת הים שיש לו אחים - רבא אמר לרב נתן שיש לחוש לעדים אלו ולכן אלמנתו חייבת יבום או חליצה. * "מנה לי בידך והלה אומר איני יודע" - רבא מדייק מהמשנה שפטור, ואביי דוחה את הדיוק. דף קלה עמוד ב * "דייתיקי" זה כל שכתוב בה 'דא תהא למיקם ולהיות', "מתנה" זה כל שכתוב בה 'מהיום ולאחר מיתה' (וכל שכן אם כתוב בה רק שהמתנה היא מהיום). * שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת - אין כותבים ונותנים, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה; אך אם כדי ליפות כוחו של מקבל מתנה ציווה השכיב מרע לכתוב לו את השטר - כותבים ונותנים אפילו לאחר מיתה. * רבי יוחנן הוא רבו של רבי אלעזר.
דף קלו עמוד א * לדעת רבי יוסי: "זמנו של שטר מוכיח עליו", ולכן "הכותב נכסיו לבניו" (שמעוניין שיירשו את נכסיו לאחר מותו) לא צריך שיכתוב "מהיום ולאחר מיתה" אלא רק "לאחר מיתה", וחולק על רבי יהודה. * בשטר שכתוב בו קנין - רב נחמן סובר שלדעת רבי יהודה לא צריך לכתוב "מהיום ולאחר מיתה", ורב פפי חולק וסובר שהדבר תלוי בניסוח ההקנאה. דף קלו עמוד ב * הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, ומכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב - לדעת רבי יוחנן לא קנה הלוקח, ולדעת ריש לקיש כן קנה הלוקח. (נחלקו אם "קנין פירות כקנין הגוף דמי" או לא). * המוכר שדהו לפירות (שיאכל הקונה פירות לכמה שנים ואח"כ תחזור הקרקע לבעליה) - נחלקו האמוראים אם הקונה קורא מקרא ביכורים כשמביא את הביכורים או לא. * "נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני": מת ראשון - קנה שני, מת שני - קנה שלישי, מת שני בחיי ראשון - יחזרו נכסים ליורשי ראשון לדעת ברייתא אחת ולדעת ברייתא שניה יחזרו ליורשי נותן.
דף קלז עמוד א * אמר אדם לחברו "נכסי לך ואחריך לפלוני" - לדעת אביי: מי שמשיא עצה לראשון למכור את הנכסים, לפי שיטת רשב"ג הסובר ש"אין לשני אלא מה ששייר ראשון", הרי הוא "רשע ערום". * מתנת שכיב מרע - אביי סבר בתחילה שהמקבל קנה את המתנה בבת אחת עם המיתה, אך אח"כ חזר בו והודה לרבא שהמקבל קנה את המתנה רק לאחר גמר מיתה. * רבי יוחנן פוסק שהלכה כרשב"ג (ש"אין לשני אלא מה ששייר ראשון"), ופוסק כך גם במקרה בו היו עבדים והוציאם הראשון לחירות, וגם במקרה בו יש בגדים ועשאם תכריכין למת. דף קלז עמוד ב * "אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני" - לדעת כולם יוצא בו הראשון ידי חובת נטילת 4 המינים. * האחים שקנו אתרוג בתפוסת הבית, נטלו אחד מהן ויצא בו - אם אין האחים מקפידים זה על זה, יצא. * "אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי", נטלו ויצא בו - אם החזירו לאחר מכן יצא ידי חובה (כי מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה). * שיטת רשב"ג ש"אין לשני אלא מה ששייר ראשון" זה רק אם אמר "נכסי לך ואחריך לאדם אחר", אבל אם אמר שלאחר מיתת הראשון יחזרו הנכסים לעצמו לא מועילה מכירת הראשון. * "שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו" - הקדישו והחזירו, הרי זה מוקדש ומוחזר (בניגוד למקרה בו אמר "על מנת שתחזירהו לי").
דף קלח עמוד א * אדם שזיכה מתנה לחברו על ידי אדם אחר בפניו, וחברו שתק כשנמסר השטר לאחר, ולבסוף כשבאו למסור לו את השטר צווח שאינו רוצה את המתנה - נחלקו חכמים ורשב"ג אם קנה או לא. * שכיב מרע שאמר תנו 200 זוז לפלוני ו-300 לפלוני ו-400 לפלוני - אין אומרים כל הקודם בשטר זכה (אא"כ אמר "ואחריו לפלוני"), לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולם. דף קלח עמוד ב * בברייתא מובא ששכיב מרע שאמר "תנו 200 זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו", הרי הדין הוא שנוטל 200 זוז בנוסף לחוב, וזה מכיוון שהתנא סובר שיש לדייק מהלשון היתירה ("כראוי לו") שאמר השכיב מרע שכוונתו לדבר נוסף בנוסף לחוב. * שכיב מרע שאמר "מנה יש לי אצל פלוני" - רבי מאיר וחכמים נחלקו אם העדים כותבים אע"פ שאין מכירים (ולפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה), או שאין כותבים אא"כ מכירים (ולפיכך כשהוא גובה אין צריך להביא ראיה).
דף קלט עמוד א * האח הגדול מהיתומים, המתעסק בנכסי הירושה, שלבש בגדים נאים מנכסי הירושה - מה שעשה עשה, ואל יטלו שאר האחרים כנגד מה שנטל (כי יש להם רווח בכך, שעל ידי זה דבריו נשמעים). * אם נשאו האחים הגדולים נשים בחיי אביהם, ואמרו קטנים לגדולים לאחר מיתת אביהם שהם נושאים נשים ורוצים ליטול מהנכסים כדרך שנטלו הם בחיי האב - אין שומעים להם, אלא מה שנתן להם אביהם נתן. * הגמרא דנה ומבררת האם דין הבעל בנכסי אשתו הוא כיורש או כלוקח. דף קלט עמוד ב * לדעת רב אשי: דין הבעל בנכסי אשתו - לפעמים כיורש ולפעמים כלוקח, ותיקנו בכל מקום לטובתו. * המשנה הראשונה בפרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת באדם שמת והשאיר אחריו בנים ובנות, ומבארת כיצד מתחלקים הנכסים עבור ירושת בניו ומזונות בנותיו. * הגמרא מבררת מה הכוונה "נכסים מרובין" ו"נכסים מועטין".
דף קמ עמוד א * יתומים שהותיר להם אביהם נכסים מועטים, ומיהרו ומכרו את הנכסים קודם שיבואו הבנות לבית דין - מכירתם קיימת (ולכן לומדים מכך, שנכסים מועטים שנתרבו, הרי ברשות הבנים התרבו והרווח שלהם). * מי שמת והניח בנים ובנות, והניח גם כאלו שיש להם זכות בירושה (אלמנה, בת אשתו, בעל חוב) ואם יגבו את ממונם לא יהיה די בנכסים לבנים ולבנות כדי מזונותיהם - רבי ירמיה שאל את רבי אבהו אם החלק המגיע להם מחשיב את הירושה לנכסים מועטים. דף קמ עמוד ב * אלמנתו ובתו, ואין כאן אלא מזון אחת מהן, ושתיהן תובעות מזונות - אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים. * אביי ורבא נחלקו בנוגע לרישא של המשנה - האם לדעת הרישא של המשנה טומטום נוטל חלק בירושה או לא נוטל.
דף קמא עמוד א * מהמשנה (שבעמוד הקודם) משמע שבת עדיפה מבן, והגמרא מקשה מדברי רבי יוחנן שמשמע להיפך, ומביאה שלושה תירוצים. * כל שאינו מניח בן ליורשו - הקב"ה מלא עליו עברה (=כעס). * "בת תחלה - סימן יפה לבנים" - יש אומרים שזה בגלל שהיא עוזרת בגידול הילדים, ויש אומרים שזה בגלל שכך לא תשלוט עין הרע. * "וה' ברך את אברהם בכל" - רבי מאיר אומר: שלא היה לו בת, רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת ו"בכל" שמה. * לדעת רבי מאיר: מצוה לזון את הבנות וק"ו לבנים (שעוסקים בתורה), ולדעת רבי יהודה: מצוה לזון את הבנים וק"ו לבנות (שלא יצטרכו לחזר אחר מזונותיהן ויתבזו). דף קמא עמוד ב * לדעת רב הונא: "המזכה לעובר - לא קנה". * רב נחמן מקשה לרב הונא מדברי משנתנו, ותשובת רב הונא לקושיה היא "משנתינו איני יודע מי שנאה", והגמרא מבררת מדוע לדעתו המשנה לא מסתדרת עם אף דעה. * לדעת רבי מאיר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
דף קמב עמוד א * לדעת רב נחמן: המזכה חפץ לעובר - לא קנה, אבל אם אמר המזכה "לכשתלד אשתי יקנה העובר" - קנה. לדעת רב הונא: בשני המקרים הללו - לא קנה. לדעת רב ששת: בשני המקרים הללו - כן קנה. * רב ששת מביא ברייתא שממנה למד את שיטתו, אך אביי ורבא דחו את הבנתו זו בברייתא. * הגמרא מקשה על רב ששת ממשנה במסכת נדה, ואח"כ דוחה את הקושיה. דף קמב עמוד ב * הגמרא פוסקת להלכה כמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בכל הדינים שהובאו בשמו: יש לעובר דין יורש (כרב ששת) ורק מחלק בכורה אינו ממעט, בן הנולד אחר מיתת אביו אינו ממעט מחלק בכורה, בכור הנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים. * הגמרא פוסקת שהמזכה לעובר לא קנה. * האמוראים נחלקו במקרה מסוים המובא בגמרא אם "אית חולק לטליא במקום בניא" או "לית ליה חולק לטליא במקום בניא".
דף קמג עמוד א * אמר אדם לחבירו "קנה נכסי כחמור" - לא קנה, ואם אמר "קנה נכסי אתה וחמור" - לדעת רב נחמן קנה מחצה מן הנכסים, לדעת רב המנונא לא קנה כלום, ולדעת רב ששת קנה הכל. * רב ששת מביא ראיה לשיטתו, והגמרא דוחה את הראיה. * התורם תרומות ומעשרות מן הרע על היפה - תרומתו תרומה (אלא שלא עשה מצוה מן המובחר). * רב מרדכי מביא את קושיית רב אויא על שיטת רב נחמן ורב המנונא, ורב אשי מתרץ. * האומר לאשתו "נכסי נתונים לך ולבניך" - לדעת רב יוסף נוטלת האישה מחצה, אך לדעת אביי האישה נוטלת כאחד מן הבנים. דף קמג עמוד ב * במחלוקות רבה ורב יוסף הלכה תמיד כרבה חוץ משלושה מקרים ("שדה", "ענין" ו"מחצה"). * למסקנת הגמרא אדם עשוי לקרוא "בניי" לבנו היחיד (ולכן אם אמר "נכסיי לבניי" והיו לו בן ובת, הרי שנתכוון רק לבנו). * נחלקו האמוראים אם אדם עשוי לקרוא לנכדו בלשון "בניי" (ולכן אם אמר "נכסי לבניי" והיו לו בן ונכד, ישנה מחלוקת אם התכוון גם לנכדו). * אדם שמת והניח בנים גדולים וקטנים ולא חלקו ביניהם את הירושה והשביחו הבנים הגדולים את הנכסים - השבח מתחלק בין כל האחים, אם לא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום אלא מנכסי אביהם שכרו פועלים והשביחו הנכסים.
